בית להומלסים פוליטיים: כשרוסים ומזרחים מתגברים על ההפרד ומשול

אתחיל בשאלה בנאלית: מה קורה כשמכניסים יחד ערבים, אשכנזים, חרדים, דוברי רוסית, חילונים, מזרחים ודתיים לחדר אחד במטרה לבנות שיח משותף ולמצוא את המאחד בין כל הקבוצות האלה? לשאלה הלא מקורית הזו, אבל חסרת התשובה הברורה, ניסו למצוא מענה בכנס של מכון שחרית, שנערך ביום ראשון האחרון במרכז "נא לגעת" ביפו.

במרכז התפיסה של שחרית ושל דוברי הכנס נמצאת ההנחה כי הפוליטיקה, ויותר מזה הפוליטיקאים, אינם מייצגים חלק גדול מהציבור הישראלי, אינם פועלים ליצירת טוב משותף אלא לחידוד השוני וסגירות מגזרית, ולא מעודדים יצירת שיח עם קבוצות שונות באוכלוסיה שאינן קבוצת הזהות המיידית שלהם. לא רק הפרד ומשול, אלא גם הפרד והפחד מהאחר.

אז מה קורה כשמשיבים יחד את כל קבוצות האוכלוסייה? מקבלים את החברה הישראלית. חברה בעלת חזון, חברת בעלת רצון לשיח ושותפות, חברה מכילה ולא ממדרת, כזו שרואה את טובת הכלל ומבינה כי מערכות היחסים בין קבוצות בחברה אינן משחק סכום אפס אלא בסיס לרווח הדדי.

אז מה עושים עם האוטובוסים?

המסר העיקרי שיצא מדוברי ומארגני הכנס הוא של שיתוף פעולה וקיום שיח בין המגזרים השונים בחברה הישראלית, למען יצירת סולידריות וערבות הדדית. אבל לא רק שיח לשם השיח, אלא שיח שמתחיל בהכרה. הכרה בהגדרה העצמית ובזהות העצמית של הקבוצות השונות, הכרה בייחודיות של האנשים והכרה בצרכים השונים של הציבורים השונים.

כך למשל מתוך הצורך בהכרה דיברה עדינה בר-שלום במושב הפתיחה וסיפרה על ההפרדה באוטובוסים בירושלים. לדבריה, למרות שרוב הציבור הדתי והחרדי מתנגד לתופעה זו, חייבים להיות קשובים לצורך של הציבור החרדי-חסידי לייצר את ההפרדה בין גברים ונשים. כאן מגיע האתגר האמיתי: מצד אחד על החברה החסידית לא לכפות את הצרכים שלה עם כלל הציבור, ועל הציבור הרחב לא לכפות את ערכיו על החברה החסידית, ולהבין שלא כל הפרדה בין גברים ונשים מקורה באפליית נשים.

> אביב גפן, אין לך מושג מה זאת אמא מזרחית

השיח הציבורי כיום, לעומת זאת, הוא שטחי וחסר יכולת הכלה והבנה של המורכבויות השונות של החברה הישראלית. כך למשל אדם דתי יכול לתמוך בזכויות אדם, בהפרדת הדת והמדינה ובו זמנית להתנגד לפתרון שתי המדינות. ישראלי דובר רוסית יכול להיות יהודי על פי המדינה וגוי על פי הרבנות, ולמצוא את עצמו נאבק על מדינה יהודית ודמוקרטית, שלא נותנת לו להתחתן פה.

הויות כאלה ורבות אחרות קיבלו אתמול ביטוי בין משתתפי הכנס, כ-450 איש שהגיעו לפגוש ולשמוע אנשים שלא נופלים לשום קטגוריה של הפוליטיקה הישראלית, שמתעקשת לחלק אותם בין ימין או שמאל, פטריוט או עוכר ישראל. עבור כל אותם האנשים, ובאופן כללי לפי המסר של מכון שחרית, פוליטיקה זה לא עניין של שחור או לבן אלא דבר מה מורכב יותר, והאנשים שעושים אותה מורכבים עוד יותר.

קריאת תיגר

היום בחברה המשוסעת אין הרבה ארגונים היכולים להביא ש"סניקים לפאנל המדבר על זכויות אדם, להושיב חרדים יחד עם בדואים ורוסים יחד עם מזרחים. בחברה בה הרוסים והמזרחים הם כלי משחק בידי התקשורת והפוליטיקאים, שנוהגים לשים אותם בפינות מנוגדות של הזירה ולצפות בהתנגשות ביניהם, כמו בפרק של סדרת הטלוויזיה "אמא מחליפה".

בהקשר זה האירוע והחשיבה של מכון שחרית הם קריאת תיגר על השיח השולט. במציאות כזו ההומלסיות הפוליטית של רבים מבאי הכנס בולטת ורק מדגישה את החשיבות של יצירת שיח ציבורי אחר ויצירת מנהיגות אחרת. מספיק היה להעיף מבט על מגוון האנשים שהסתובבו בין דוכני האוכל והשתיה, כדי להבין ששחרית מצליחים להגיע היום לכל קבוצות החברה הישראלית, וחשוב מכך – שאנשים שאינם מתאימים למסגרות הקיימות יכולים למצוא כאן קורת גג משותפת.

כדי להבין את התמונה במלואה נסתכל על הרכב המשתתפים בפאנל המסכם של האירוע: הרב דוד מנחם, פעיל חברתי לשלום בקבוצות בין-דתיות. הודא אבו עובייד, ממיסדיי תנועת צעירים בדואים נגד תכנית פראוור, ופעילה לקידום מעמד האישה במגזר הבדואי. כרמן אלמקייס-עמוס, שפועלת להביא לתודעה הציבורית את המצוקה של יוצאי עדות המזרח. רחלי איבנבוים, חרדית משכונת מאה שערים, ופעילה מרכזית בקידום מעמד האישה במגזר החרדי.

אלה האנשים שמייצגים את קבוצות הזהות שמהן הם באים ומיישמים גם הלכה למעשה את הרוח שעומדת מאחורי מכון שחרית ביצירת שיח וחיפוש המשותף והמחבר ביניהם. ויותר חשוב, הם מנסים ליצור מאבק משותף בו השלם גדול מסכום חלקיו. אמנם לי כדובר רוסית היה חסר לראות בפאנל הסופי נציג מהקהילה שלי, אבל אני בטוח כי כל עוד ימשיכו דוברי הרוסית הצעירים להציג שיח שונה מהמקובל בציבור ממנו הם באים, בכנסים הציבוריים הבאים הם ייקחו חלק מרכזי.

> כבר לא בכיס של ליברמן: דוברי הרוסית מחפשים מנהיגות חדשה