newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חוק העמותות: הימין עוד יצליח במקום שתומכי החרם נכשלו

ישראל רוצה להמשיך לקבל את הכסף האירופאי ואת המעמד המיוחד, אבל לא את הדרישות בנוגע לזכויות האדם שמגיעות עימם. זה לא יילך

מאת:

לקראת הרכבת הממשלה התחדש הדיון הציבורי על חוקי העמותות למיניהן. במסגרת המגעים עם נתניהו, דרשה הבית היהודי להגביל תמיכה של ממשלה זרה בארגון ישראלי באישור של שר הביטחון; נכון לעכשיו הסיכויים של הדרישה הזו להתקבל לא נראים טובים, אבל סביר להניח שגירסה מרוככת של החוק תגיע לכנסת, ואולי אפילו תעבור. בסוף השבוע פרסם "מקור ראשון" כתבה, המבוססת על מידע מ-NGO Monitor, על תמיכת מדינות האיחוד האירופאי בארגוני זכויות אדם או בגופים פוליטיים אחרים.

כמו רוב הדיון הציבורי בסוגיה הזאת, התמונה שמתקבלת מהכתבה היא חלקית ומוטה, והיא נועדה לשרת את הגישה הפוליטית של הימין. ברור שמה שמעניין את איילת שקד (שמקדמת את חוק העמותות בסיבוב הנוכחי) או את פרופ' ג'ראלד סטיינברג מ-NGO Monitor אינם הדיון הציבורי בישראל או כלל ההשפעות הזרות עליו, שהרי לא נשמע מהם מעולם מילה על המימון הרחב לימין בישראל (NGO Monitor עצמו נשען על מימון זר, כמובן). המטרה היא לחסל את מה שהם מזהים כבסיס הפוליטי האחרון לפעילות שמאל בישראל. ובכל זאת, יש כאן נקודה מהותית שראויה להתייחסות (גילוי נאות: עמותת 972, שמפעילה את האתר הזה, היא בין הגופים ש-NGO Monitor תוקף מדי פעם; כ-8 אחוז בערך מתקציב העמותה בשנה החולפת מגיע מקרן היינריך בל, המוגדרת בחוק כנציגת ממשלה זרה).

אין ספק שתמיכה כלכלית שמגיעה ממקור חיצוני היא דרך להשיג השפעה, ובכלל זה השפעה מדינית ופוליטית. למעשה, המונח הדיפלומטי לפעילות תרבותית, הומנטירית, כלכלית או מחקרית במדינות אחרות, Soft Power, מצביע במדויק על הנקודה הזו. כל המדינות עוסקות בפעילות שכזו, כולל ישראל, ששולחת שליחים בשכר שיישבו בקמפוסים ובבתי כנסת ויעסקו בפעילות פוליטית שנועדה, בין השאר, להשפיע על ממשלות ודעת קהל לתמוך בצד הישראלי בסכסוך.

טוב לקיים דיון ציבורי על הפעילות הזרה בפוליטיקה הישראלית, אבל הדיון הזה צריך להתייחס לתמונה המלאה: מרבית הכסף שמגיע מהאיחוד האירופאי לישראל, למשל, אינו מגיע לארגוני זכויות אדם, אלא לתחומים אחרים לגמרי, ובראשם המחקר המדעי. במסגרת תוכנית הורייזן 2020, למשל, עתידים מדענים ישראלים לזכות במלגות ופרוייקטים ב-1.5 מיליארד שקל.

במלים אחרות, מנקודת המבט של האיחוד (שנאמרה גם בתגובת האיחוד לכתבה במקור ראשון), אין כסף "פוליטי" וכסף "לא פוליטי", אלא יש תמיכה בשלל פעילויות שהן חלק מהאינטרסים ותפיסת העולם של מדינות האיחוד; ומי שיעצור את הכסף לזכויות אדם צריך להסתכן גם בעצירת הכסף לאוניברסיטאות הישראליות. ממה ששמעתי, העובדה הזו הייתה גם הסיבה שגרסאות קודמות של חוק העמותות טורפדו על ידי ממשלות נתניהו האחרונות.

וזה לא נגמר כאן: להסכם הסחר בין ישראל לאיחוד האירופאי (פי.די.אף), שהפך את ישראל לבעלת מעמד מיוחד מול האיחוד, וגרם לאיחוד להפוך לשותף הסחר הגדול של ישראל (לצד שלל הטבות נוספות), ישנו סעיף מרכזי העוסק בכיבוד זכויות אדם. על פי סעיף 2 של ההסכם, "היחסים בין הצדדים, וכן כל סעיפי ההסכם עצמו, יהיו מבוססים על כיבוד זכויות אדם ודמוקרטיה".

לדעתי, האיחוד כבר היה צריך מזמן להסיק שהמצב הקבוע של כיבוש, בו מיליוני בני אדם מוחזקים על ידי ישראל ללא זכויות, הוא הפרה משמעותית של סעיף 2. אבל בבריסל מעולם לא עשו שימוש בסעיף הזה ולא שקלו עדיין לבטל את ההסכם, למרות שמבחינה חוקית יש בסיס טוב להחלטה שכזו. השיח הציבורי ההיסטרי והקונספירטיבי בישראל מחמיץ כל הזמן את העובדה הפשוטה הזו.

מה שבטוח, אם ישראל תתחיל להטיל מגבלות ישירות על הפעילות האירופאית בארץ, ברור שהיא תזמין בחינה מחודשת של הסכם הסחר ושל סעיף 2 בכללו. אני מניח שזו הסיבה האמיתית, ולא בג"ץ או המחאות הנרפות של השמאל, לכך שנתניהו גנז עד כה את כל היוזמות ברוח חוק העמותות.

האירוניה היא שהימין עוד עשוי להצליח במקום שבו כל תנועות החרם נכשלו – לגרום לאירופאים לשקול מחדש את היחסים המיוחדים עם ישראל (במקום הצעדים הסמליים נגד ההתנחלויות בלבד, שבהם הם נוקטים כעת). אם תנועות השמאל הישראליות היו באמת תומכות ב-BDS, הן היו צריכות לאחל לאיילת שקד בהצלחה.

> בישראל מותר להחרים הכל, רק לא את הכיבוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf