בישראל מותר להחרים הכל, חוץ מאת הכיבוש
אחרי שבית המשפט הגבוה לצדק אישר את חוק הנכבה, חוק ועדות הקבלה וחוק החרם, הגיע הזמן להיפרד מהמיתוס של "בג"צ השמאלני".
לפני כמה חודשים קרא שר החוץ אביגדור ליברמן להחרים בתי עסק של אזרחים ערבים. אמירות מהסוג הזה – גזענות בוטה שפוסלת חמישת מאזרחי המדינה, ללא קשר למעשיהם, דעותיהם או שיוכם המפלגתי – מצויות בלב המיינסטרים הישראלי. ליברמן הוא שותף ראוי ורצוי בעיני מפלגת העבודה או יש עתיד. לעומת זאת, הקריאה להחרים את מי שמרוויח מהכיבוש מצויה מחוץ לחוק. זו השורה התחתונה של פסיקת בג"צ היום, שאישרה את חוק החרם (למעט הסעיף הנוגע לפיצויים ללא הוכחת נזק).
פסק הדין של בית המשפט הוא מעשה מפואר של התפתלות וגלגולי עיניים, הנמשך לאורך יותר ממאתיים עמודים. חרם, קובע בית המשפט, הוא סוג של אפליה אסורה. אחד השופטים אפילו נוקט בביטוי האורווליאני "טרור פוליטי". לא פחות. אבל במציאות, חרם הוא מעשה נפוץ מאוד. יש מי שמחרימים חנויות שמוכרות פרוות, יש מי שמחרימים את מי שמגישים אוכל לא כשר, יש מי שמחרימים את תורכיה בגלל המשט, ועוד ועוד. כל החרמות האלו מתבצעות בגלוי וללא הפרעה, ויש ארגונים, אישים ומפלגות שמקדמים אותם בפומבי. וזה בלי שנכנסנו לחרמות הגזעניים באמת, כמו אלו של ליברמן, שגם נגדם לא עושים שום דבר. לעומת זאת, החרם על ההתנחלויות אסור. בקיצור, בישראל היום מותר להחרים כל דבר ואדם, חוץ מאת הכיבוש.
על פי השופט מלצר, החרם, ובמיוחד החרם האקדמי, "משתיק את השיח". כלומר, דווקא החרם הוא שפוגע בדמוקרטיה או בחופש הביטוי. בעולם המופשט של שופטי בית המשפט, הכיבוש הינו סוגיה אינטלקטואלית, שהדיון עליה מתקיים באופן רציונלי בספירה הציבורית. השופט מלצר שוכח שהמאבק בכיבוש הינו מלחמה כנגד משטר השולל את זכויותיהם של מיליוני בני אדם ומראש אינו מאפשר להם לקחת חלק במשחק הפוליטי. אם לפלסטינים הייתה זכות הצבעה והשתתפות בפוליטיקה, הם ותומכיהם לא היו נזקקים לחרם.
ביום הזה צריך לומר זאת במפורש: לישראל אין זכות להחליט "באופן דמוקרטי" לשלול את זכויותיהם של מיליוני בני אדם. לפלסטינים ולישראלים יש זכות להתנגד להחלטה הזו. החרם הוא אמצעי לא אלים, ולכן נמצא בקוטב של הכלים הלגיטימיים והראויים ביותר, וזה לא מקרה שההיסטוריה של מאבקי זכויות האזרח מלאה בשימוש בחרמות. זה לא משנה אם בית המשפט בוחר לפסול את חוק החרם כי הוא מפחד להתעסק עם הכנסת או כי הוא פשוט נסחף ימינה. העובדה היא שבג"צ בוחר לאסור פעולה פוליטית מקובלת בכל העולם, כדי לקיים את הכיבוש.
פסק הדין האומלל הזה צריך לסיים אחת ולתמיד את המיתוס של "בג"צ השמאלני". בית המשפט הגבוה לצדק אישר בשנים האחרונות את חוק הנכבה, את חוק ועדות הקבלה – שמאפשר לדחות אנשים בגלל מוצאם מיישובים המוקמים על אדמת מדינה – וכעת גם את חוק החרם. היו בדרך עוד פסיקות מטרידות, שלא זכו לשום תשומת לב ציבורית, כמו דחיית העתירה כנגד המחצבות הישראליות בגדה המערבית, שמנצלות את המשאבים המועטים שעומדים לרשות הפלסטינים ומהוות גם הן הפרה של הדין הבינלאומי.
בראייה היסטורית ברור שבג"צ לא ניסה למנוע אף אחד מהצעדים שנקטה ישראל כלפי הפלסטינים: לא את ההתנחלויות, לא את הפקעת האדמות, לא את העינויים, לא את החיסולים, לא את הקמת הגדר. הוא רק קבע כמה כללים והגבלות: איך להתנחל, איך להפקיע, מתי לענות, את מי לחסל. בית המשפט אינו מכשיר למלחמה בכיבוש, אלא להסדרה של הכיבוש. תפקידו לבצע את ההתאמות הנדרשות בין הכיבוש לבין מערכת החוק הישראלית.
כעת, לוקח בג"צ חלק בתפנית הרעילה שעוברת על מדינת ישראל – האימוץ ההדרגתי של שיח לאומני-יהודי, שמאמין בהפרדה, בשליטה בכח באוכלוסיה הפלסטינית (משני עברי הקו הירוק), ושמטיל איסורים שנוגעים לסמלים או לדיבורים: האיסור לדבר על הנכבה, האיסור לקדם את רעיון מדינת כל אזרחיה, האיסור להטיל חרם. רעיונות לא פופולריים הופכים ללא לגיטימיים ולבסוף ללא חוקיים – והכל בתמיכת בית המשפט.
כמו בנבואות האימה של לייבוביץ', הכיבוש מרעיל ומשחית מוסד אחרי מוסד בישראל. האקדמיה מעבירה קורסים בתעמולה ומסננת תכנים "אנטי ישראלים", התקשורת לוקה בצנזורה עצמית כשזה מגיע לפלסטינים, ובית המשפט העליון מפליג למחוזות שאף דמוקרטיה מערבית לא מבקרת בהם. ישראל הולכת ומשנה את חוקי המשחק הפנימיים שלה, והכל כדי להמשיך ולקיים את השליטה בפלסטינים.
רק אנחנו משלמים את המחיר הזה. ליתר העולם זה לא משנה. אפילו לא לפלסטינים. הם לא מחכים לאישור בג"צ. תנועת החרם לא נולדה בישראל, וסביר להניח שפסק הדין הזה רק ייתן לה תנופה. אבל בקרבנו, הישראלים, מתחולל משהו גדול, ואם לשפוט לפי האופן שבו הימין מפרש את תוצאות הבחירות האחרונות, נראה שאנחנו רק בתחילת הדרך.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
> ירו לנער בגב ויואשמו ב"פזיזות": עדיין סומכים על צבא שחוקר את עצמו?
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
