newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חומוס אורגני

למה ישראלים שהולכים למסעדות ערביות מזמינים רק חומוס, צ'יפס וכנאפה

מאת:

שיעור קטן באוכל ויחסי כוח. עד לפני עשור השלטים על רוב דוכני האוכל בתוניסיה נשאו את הכותרת ׳אוכל מהיר׳, פאסט פוד. עברו שנים והתיירים ראו מספיק תכניות אוכל בטלוויזיה כדי להבין שאורגני ומקומי זה הדבר הנכון ובאופן קסום, מתחת לשלטי הפאסט פוד התוניסאים הופיעו אט אט שלטי לוקאל פוד. אוכל מקומי. האוכל לא השתנה, השלטים כן.

בברלין, עירו של יאיר לפיד, הומצאה בעשורים האחרונים מנת דונר/שווארמה שגם נושאת בשמה החדש אות אומלאוט מקומית Döner. זוהי מנה גרמנית לכל דבר והיא התפשטה לרחבי אירופה.

סיפור הדונר קבאב – ובצמוד אליו השלט המפורסם של אדם תורכי עם שפם עצום, מחזיק מנה עם חיוך – היה ועודנו סיפור פשוט לתפעול. יהיה זה מהגר מצפון אפריקה או מהמזרח התיכון, כל שיהיה עליו לעשות הוא לשכור חלל במיקום מרכזי, להתחבר לרשת ההפצה המקומית ובכל בוקר ינחת אצלו שיפוד ענק עטוף בניילון נצמד.

זו לא מנה עם שורשים בצפון אפריקה או במצרים, אך היא קלה למהגרים. היא לא דורשת כמעט ידע במסעדנות ולא השקעה גדולה. לפעמים מהגרים מהמאגרב יוסיפו ליד הדונר צלחת עם נקניקיות מרגז, בריק או פריקסה. משהו מהבית. הדונר עשה את המסלול ההפוך והגיע לטריפולי, טוניס ועוד ערים צפון אפריקאיות, לאחר שמהגרים חזרו לבקר את המשפחות והביאו את הבשורה.

שווארמה בקהיר, 2007. צילום: רפרם חדד

 לא אדרש פה להבדלים בין שווארמה לדונר. על ההיסטוריה הסבוכה של שיפודים אנכים על גחלים בגבול של חאלב ואיזור אדנה ועל המעבר ההסטורי ומלא הכאב לתנורי גז. רק אתייחס בשורה אחת למעמד של האוכל הזה שנתפס על ידי אירופאים רבים כאוכל נחות ולא בריא.

היחס הממוסד והלא ממוסד לאוכל הזה באירופה תמיד הציג גישה של עליונות, ורמזים על אוכל לא בריא פוזרו לכיוון האוכל הזה, לא משנה מה טיבו. צילומים של אנגלה מרקל חותכת דונר שימשו את אותה מטרה של הצילומים המקבילים של פרס ונתניהו אוכלים מופליטה.

גם הניסיון של המהגרים לקרוא למנת דונר ׳פיצה תורכית׳ לא צלח ומקדונלד׳ס וברגר קינג, לפחות בגרמניה, הוכרו כאלטרנטיבה ׳נקיה׳ ובריאה יותר. אנשי הפסט פוד האמריקאי שפשפו עיניים בתדהמה.

ארץ כל מטבחיה

הסיפור של האוכל הפלסטיני שונה במעט מהדוגמאות של הדונר ואוכל הרחוב במזרח התיכון או באירופה, דוגמאות המראות את היחס בין אוכל של מהגרים או מקומיים לאוכל הגמוני. אפשר לומר שהאוכל הפלסטיני הפך באחת מאוכל הגמוני, מקומי ושורשי לאוכל של מהגרים.

רפי גרוסגליק, סוציולוג מאוניברסיטת בן גוריון כתב מאמר הנושא את הכותרת "חומוס אורגני" (מצורף קישור בצד). חומוס אורגני הוא אולי התמהיל הישראלי המושלם, זה שלא מודע לעצמו. חומוס עבור עממיות, כיף וביחד, ואורגני – מילה המסמלת סוג של מקומיות, אך בעיקר מערביות ואולי אשליה של צדק חברתי.

בשיחות בשנים האחרונות עם שפים במסעדות ערביות מתברר שרוב הישראלים חוששים או לא רוצים להזמין מנות ערביות מסורתיות ומעדיפים חומוס, בשרים על האש, צ׳יפס ו׳איזה כנאפה בסוף׳. זו הזמנה אדנותית שחוששת מהלא מוכר או מחיבור חזק מדי למסעדה או לאוכל המסורתי.

בהגדרה מאד רחבה, אוכל פלסטיני הוא אוכל שנאכל בפלסטין ואוכל ישראלי הוא אוכל שנאכל בישראל. שורשיו של האוכל הפלסטיני הצפוני הם במטבח של סוריה הגדולה, זו שהתחילה בחאלב ונגמרה באיזור אום אל פחם של היום. דרומה משם התחילו המטבחים הפלסטינים הירושלמים, החברונים ודרומה, העזתים. עם עליית וביסוס הלאומיות כל מדינה חדשה/ישנה ניסתה לנכס לה סדרה של מאכלים, כאלו שיתחברו יפה עם השפה, הלבוש, המוזיקה וכמובן עם הצהרת הכוונות שלה.

לא בכל המקומות השיוך של לאום לאוכל עבד בצורה חלקה. האוכל האיטלקי או התורכי מכונה כך אך ורק מחוץ לאיטליה או לתורכיה. באיטליה יש מטבחים שונים לחבלי ארץ שונים שבקושי מדברים אחד עם השני. גם האמנה הבינלאומית לשמירה על מסורות מקומיות מדברת בעיקר על חבלי ארץ ולא על שיוך לאומי. כך הפרמז׳ן המפורסמת יכולה להתגבן רק בפארמה, עם פרות מקומיות, ולא 50 קילומטר מערבה, בפריולי.

ישראל אגב, באופן לא מפתיע, היא מהיחידות שלא חתומות על האמנה הבינלאומית. בימים כתיקונם חברת תנובה היא היבואנית הגדולה ביותר של הפטה היוונית לארה״ב. האוכל התורכי מופיע כתורכי מחוץ לתורכיה, אך בתוך תורכיה הוא מחולק לאיזורים מאד מוגדרים עם אוכל שונה לחלוטין, אוכל שמייצג מיקום, גבולות וגם טמפרמנט (טיפ, תלכו תמיד לאוכל של אנטקיה).

טקס גילוי פרמז׳ן 11 שנה. פארמה צילום: רפרם חדד

טקס גילוי פרמז׳ן 11 שנה. פארמה
צילום: רפרם חדד

מי המציא את הפלאפל

אחזור עוד רגע לאוכל פלסטיני, אך קודם כמה מילים על אוכל ישראלי. יכול להיות שהיחוד של אוכל ישראלי צריך להיות דווקא בהיותו מורכב מגינונים חסרי מקום. בדומה אולי לרוב האנשים שמכינים אותו, אנשים שבאו לאחרונה. אם בכפיה, אם ברצון או בלית ברירה. אוכל חסר מקום, או במילים אחרות אוכל יהודי, צריך להיות אחד ממרכיביו של האוכל הישראלי וגם הוא מקבל איפיונים, אפילו מעניינים יותר מאוכל מובהק של מקום. הרבה כי הוא כולל בתוכו היסטוריה של תנועה, שילוב של מסורות וגם התאמה ביחס למקום חדש.

אוכל פלסטיני או אוכל של סוריה הגדולה אמור להוות חלק מהותי מאותה הגדרה חדשה של אוכל ישראלי, כביכול. בעיקר כהגדרה פוליטית והכרה של מקום. קשה בשלב זה לפנטז על צלחת עם שם יותר איזורי ומדויק מאשר הצלחת הישראלית או הפלסטינית. בדומה לעובדה שהדגל הפלסטיני או הישראלי עדיין משמשים כלים חשובים בתוך המאבק הסימבולי להכרה.

בינתיים, בתור פתיח למאמר הבא, אנחנו מסתכלים על פלאפל. בסוף המאה ה-19, יהודי תימני בשם כהן עראקי, הכניס כדורי פלאפל לתוך פיתה והלך עם הסנדביץ החדש לעבודה. הוא גר מרחק שלושים מטרים משוק מחנה יהודה של אז, בירושלים. עד אז וגם קצת אחרי, פלאפל הוגש כמזה/מוקבלת במטבחים באיזור. כאחד מסדרה של פתיחים.

תנוח דעתם של דורשי כתרים, כהן עראקי הספיק להחזיר את נשמתו לפני שנת 1948 והשאיר את הפלאפל למלחמות מהותיות יותר הדנות במרומי החומוס או הפול.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf