newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חולדאי רוצה את התפקיד הראשי בסרט שבו חי גנץ

אחרי שהרמטכ"ל גבה הקומה התגלה כדון קישוט הוזה ומנותק, מגיע תורו של הגואל האשכנזי הבא שמיהר גם הוא לנופף בדרגותיו הצבאיות. הערבים, כתמיד, נשארו ביציע

מאת:

בני גנץ, הדון קישוט של הפוליטיקה הישראלית, נותר לבד בזירה. האיש, יש לומר, לא מעורר אצלי טיפת אמפתיה, הבנה או סליחה. למען האמת, אני מתקשה למחוק את חיוך השמחה לאיד מהפנים.

לא נמאס כבר מגנרלים? רון חולדאי, 2011 (אורן זיו)

גנרלים, נמאסתם. רון חולדאי, ב-2011 (צילום: אורן זיו)

האיש שחי בסרט, אביר הצדק וטוהר המידות, שבא להציל את ישראל מהשחיתות ושלטון העריץ האחד, רכוב על סוס ששווה יותר ממיליון קולות של מצביעים, זרק לפח את ההמלצות שקיבל מליברמן עד המשותפת.

אנחנו, הציבור הערבי, עוד לא התאוששנו מריח הגזענות שנדף מהתנהלותו, ובכל זאת המשותפת המליצה עליו בתקווה שיספק את הסחורה שהבטיח. אבל השינוי שהיה אמור להביא הסתכם בשינוי הרכב המשוריין שלו, קבלת הסדרי הבטחה כמו אלה של ביבי וטייטל חדש שנתפר למידותיו: ראש ממשלה חליפי.

גנץ נכנס בטחנות הרוח של הימין הוזה, מנותק ומלא פנטזיות שיציל את המדינה. הוא ניסה לשכנע את הציבור שהוא "שהיד המולדת" במונחים פלסטינים, "נשכב על הרימון" במונחי הצבא שעליו פיקד כאשר "החזיר את עזה לעידן האבן", ואף התפאר בכך.

בעזות מצח עמד השבוע גנץ ושידר נאום "אני מאשים" קבל עם ועדה בפריים טיים: כולם בגדו, כולם השתפנו, כולם פחדו ורק אני סגרתי בגופי את החריץ האחרון בסכר הדמוקרטיה שמתפורר.

זה האיש שבגללו האזרחים הערבים נדחקו שוב אחורה מהמשחק הפוליטי בישראל. ההחמצה שלו גרמה לא רק לריסוק מחנה המרכז-שמאל הציוני שהמליך אותו – וגם עליו אני לא מזילה דמעה.

עם רצף החלטות שגויות וחוסר חוכמה ותחכום פוליטי שגובל בטיפשות, גנץ פגע ביסודו של תהליך בניית הלגיטימציה של הקול הפלסטיני הדמוקרטי הישראלי. סטירת הלחי שנתן לחברי המשותפת בראשות איימן עודה הוכיחה עד כמה שפן וחסר עמוד שדרה הוא, ועד כמה אינו מנהיג. ההזיה שלפיה יוכל להפיל את נתניהו בקולות של ציוניים בלבד הביאה אותו לחיק הנחשים של הימין, והיום הוא משלם על כך את המחיר.

האירוניה של החיים הביאה למחוזותינו את הרומן המוזר בין הליכוד לתנועה האסלאמית; מי שהכשיר בסופו של דבר את הקול הערבי היה דוקא נתניהו, אחרי שבמו ידיו שלל אותו כבר במרץ כאשר חישב את מספר המושבים בכנסת כ-105 במקום 120, גורע מהספירה את חברי הכנסת של הרשימה המשותפת.

חברי המשותפת בדרך להמליץ על גנץ בבית הנשיא (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

חברי המשותפת בדרך להמליץ על גנץ בבית הנשיא (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ביידן הישראלי

עכשיו הגואל החדש באופק הציונות מגיע מעיר האפשרויות הבלתי נגמרות, דובאי העברית, ראש מדינת תל אביב שרוצה להיות ראש מדינת "הישראלים".

רון חולדאי נאם כמה דקות אחרי גנץ, נאום נלהב, יש לציין, מלא אנרגיה וכעס, וזה בהחלט עדיף על התבכיינות ורפיסות מנהיגותית של הרמטכ"ל גבה הקומה.

כמיטב המסורת המפא"יניקית, חולדאי התחיל בחלק הצבאי של קורות החיים שלו, "טייס הייתי במלחמה ובשלום, וסיימתי בדרגת תת אלוף!".

אני תוהה מה היה קורה לקהל הצופים אם היה מחליט לציין דוקא את העשייה החינוכית שלו בגימנסיה. האם למישהו באמת חסר עוד גנרל בפוליטיקה? לא די עם התהילה הזו והכמיהה לאלופי צבא שיבואו לעשות סדר לעם הספר?

האם באמת תוקפו של המותג הזה – רמטכ"ל, אלוף, תת אלוף – לא פג במדינה שמנהיג אותה כבר עשרים שנה בנימין נתניהו, שמתפאר בעיקר בקריירה הצבאית של האח שלו שנהרג במבצע אנטבה והוא בעצמו כלומניק מיליטנטי? בקיצור, גנרלים – נמאסתם.

חולדאי, שראוי לתואר "ביידן הישראלי", בא בגיל 77  לשרטט את גבולות הגזרה מחדש: מי זה אנחנו ומי לא אנחנו, מי בפנים ומי בחוץ, כמעט כמו חוק הלאום והלוח המחיק של נתניהו. בשלב מסוים חשבתי ששם המפלגה הוא בעצם "אנחנו".

חולדאי הדגיש את חשיבות קיומו של רוב יהודי ברור, ועדיין מתעקש על מדינה דמוקרטית. בשלב הזה, כמובן, הוא איבד אותי ואת מיליון וחצי הפלסטינים בישראל. חזרתי לקשב עם המשפט "אלימות ופשיעה בחברה הערבית – זה לא אנחנו, אלימות נגד נשים זה לא אנחנו".

חשבתי שאולי יש פה שינויי כיוון והתבדיתי: במפלגת הישראלים, מסתבר, יש רק יהודים, ולא סתם יהודים, אלא אשכנזים וממין זכר. אלו הם הקריטריונים כרגע במפלגת הישראלים נטולת הנשים והערבים.

אני בטוחה שהמסורת של מפלגת העבודה תנצח ובסוף יימצאו מזרחי תורן ואישה או שתיים כדי לייצג את כור ההיתוך של בן גוריון. לכו תדעו, אולי ימצא אפילו בן מיעוטים חבוש כפייה בעשירייה הפותחת, במפלגה שתקבל תשעה מנדטים.

אני לא יודעת איך מרגישים תושבי יאפא/יפו אחרי הנאום הזה, איפה תושבי גבעת עמל היום ומה עמדתם ביחס לראש העיר שלהם. אם הבחירה היא בין חולדאי לסער, התשובה אולי תהיה קלה יותר לאזרחים האלו.

בינתיים עושה רושם שחולדאי שותה קולות מכחול לבן, יש עתיד, מרצ והעבודה, זיכרונה לברכה. מלחמת הגושים נמשכת במשחק הפוליטי, וכמו תמיד, לערבים נשמר בה ספסל מכובד ועתיק ימים ביציע. ומי יודע, אולי יבוא איזה נסיך מדובאי שיקנה גם אותו יום אחד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf