newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חבריי היהודים, קחו אחריות על הרגע ההיסטורי הזה

אף שהמדינה הכריזה עלי מלחמה, אני פונה לאזרחים היהודים - לא כאסיר המבקש רחמים, אלא כאדם הנושא באחריות על ההיסטוריה במרחב שבו הוא חי: משמעות הבחירה שעומדת בפנינו היא מאבק משותף למען עתיד משותף, או עוד נהרות של דם

מאת:

אנשים, יחידים כקבוצות, לא נוטים בדרך כלל לייחס להווה כל ממד היסטורי. הרגע הנתון נתפש כהמשכו של הרגע שלפניו, ההיסטוריה נתפשת כמשהו שקרה בעבר הרחוק. החברה הישראלית היהודית אינה שונה בהקשר הזה מקבוצות אחרות, ולכן היא גם אדישה כלפי האפשרות שהרגע שבו היא נמצאת הוא היסטורי. והוא אכן היסטורי: הדמוקרטיה האתנית בישראל נחרבת, וסכנת חורבן מאיימת גם על המדינה עצמה. לא פחות.

עומד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וסביבו חבר מרעיו, מושחתים וגזענים מכל סוג, ומובילים לחורבן – והרוב בישראל משחק בדמוקרטיה ומשתעשע במחשבות על נס שימנע את רוע הגזירה. כמשפטן אני מחפש – ולא מוצא – טקסט חוקתי אחד, וגם לא פסיקת בית משפט עליון, שיוכלו לשמש בסיס חוקתי למנוע מנתניהו לעלות על כל מה שדור המייסדים בנה.

בגזענות ובפשיזם לא נלחמים בראש כפוף, אלא בזקיפות קומה, באמירת האמת ישר לפרצופו של הגזען והלאומן. הפגנה נגד חוק הלאום, כיכר רבין, 11.8.2018 (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

מי ששם את יהבו על "שומרי הסף" צפוי לאכזבה קשה – לא משום ששומרי הסף לא מספיק טובים ואמיצים, אלא משום שאין בידיהם מספיק כלים לבלום את השור המונע לא רק מתאוות בצע, אלא מלאומנות וגזענות יהודית של קולוניאליסט במיטבו. נתניהו אינו סתם שליט הנדבק לכיסא ומנסה להתחמק מהדחה באמצעות לוליינות פוליטית במסגרת כללי המשחק הקיימים.  הוא שינה לחלוטין את כללי המשחק ברמת החקיקה, הצעדים השלטוניים והשיח – והוא עשוי להמשיך לנצח. וזו בדיוק הנקודה ההיסטורית.

גם אם המדינה הזאת מגדירה את עצמה בלעדי ומאיימת לשלוח אותי ל"דרוזיה" – כפי שאומר בנו של נתניהו – חשוב לי כאזרח שראש הממשלה לא יהיה מושחת ולא יקבל החלטות פוליטיות וכלכליות גורליות, גם של מלחמה ושלום, בהתאם למצב הרוח של אשתו.

אני חרד לא רק מפני אותו רגע שבו הוא יביא אל חצר ביתי מיליציות פשיסטיות לעקור עץ זית עתיק שאחד מהם חמד. אני חרד מכך שכל אלה הטוענים להחליף את העריץ ואשתו (וגם את בנו) אינם יוצאים חוצץ נגד הכוונות המוצהרות שלו ושל גייסות הימין המחכות לשעות כושר, להחריב עד היסוד את הדמוקרטיה, את המדינה, ולהכפיפה לכללי השבט היהודי כגזע מורם מכל. יש המון משמעויות לניצחון כזה. אחת מהן היא שחזורה של הנכבה. וההיסטוריה, כשתחזור על עצמה, עשויה להפתיע גם את אלה שחשבו שהנכבה בשנות ה-40 היתה הנורא מכל שהציונות יכלה לעולל.

איני מצפה מנתניהו ליותר ממה שהוא ודומיו מסוגלים לעולל – והוא, האמינו לי, מספיק מזוויע. עיניי נשואות לאלה מבין היהודים שחושבים על עצמם במונחים של מודרנה, נאורות, הומניזם, וגם לאלה שמחזיקים בערכים יהודיים של דרך ארץ, חמלה, צדק תרדוף וכבוד לגר – לכל אלה אני נושא את עיניי כדי להגיד להם את אשר ההיסטוריה שמתרחשת כאן מצווה. צו ההיסטוריה ולא רק צו המצפון. אינני אסיר המבקש רחמים וחנינה כלשהי, לא. גם לא מי שאין ביכולתו לעמוד נגד רוע הגזירה, אלא אדם הנושא באחריות על ההיסטוריה במרחב שבו הוא חי. אחריות זו לא מצומצמת למרחב הפיזי, אלא גם לאנשים הנמצאים כאן. חוק הלאום, במהותו ובתכליתו, הוא לגבי ולגבי בני עמי בבחינת הכרזת מלחמה. גם אם המלחמה הושהתה, היא עדיין בפתח. האם ניתן למנוע אותה?

אתם שכאבתם את רצח רבין נראיתם לי כמי שלא הבינו את משמעותו הפוליטית והמשפטית. ראשונים הלכתם לבקש סליחה מאלה שרצחו אותו. הלכתם בראשים מורכנים ושתקתם. מטקס לטקס, וגם מכנסת לכנסת, נראיתם כמוותרים על חלומו של רבין כנציגם של דור או שניים של חולמים על מדינה יהודית ודמוקרטית. ראו כמה סליחות ביקשתם על הסכמי אוסלו. על זה שנסיתם לחולל פה מפנה אמתי והיסטורי – שוב היסטורי – בחיי שני העמים במרחב שבין הים לנהר. ובסופו של דבר בחרתם בעוד סבבים, אמנם מוגבלים, של מלחמות עם ערבים בסביבה על פני החובה להכריע בתוככם את המשך המסע.

ראשונים הלכתם לבקש סליחה מאלה שרצחו אותו. האנדרטה לזכר יצחק רבין (תומר ניוברג / פלאש90)

אבל לא עוד. מי שחפץ בחיים נורמליים חייב להכריע במעשה – ולא רק בדיבורים, תוך הסתמכות על מערכת חוקתית מוטה באופן מבני לטובת ה"יהודי", או על איזונים דמוקרטיים שלא קיימים עוד או שהופרו ברגל גסה, או על שומרי סף מאוימים.

הבחירה היא בין מציאות פוסט קולוניאליסטית בין הים לנהר, לבין מצב קולוניאליסטי מובהק שבו היהודים כולם יצטרכו להיות המדכאים והערבים הפלסטינים מתנגדים לדיכוי. המחיר, כמובן, לא יהיה במלים, אלא בנהרות של דם. עוד חוק ועוד החלטה שלטונית כמו לספח את הגדה המערבית – ואנחנו כבר שם.

זאת בחירה שמצריכה מאמץ מיוחד: להפסיק לאגף את הימין הפשיסטי-לאומני מימין, אלא דווקא משמאל. בגזענות ובפשיזם לא נלחמים בראש מכופף, אלא בזקיפות קומה, באמירת האמת ישר לפרצופו של הגזען והלאומן המשחית כל חלקה טובה, ובחבירה אמיצה לפלסטינים אזרחי ישראל ליצירת מציאות פוסט קולוניאלית המהווה מבוא לפיוס בין שני העמים במרחב.

בדיוק כפי שהמשבר הוא לא רק של החברה היהודית, גם המוצא ממנו לא יוכל להיות של היהודים בלבד – רק שיתוף פעולה ברור ומובהק על בסיס עקרונות הצדק המעברי (העוסק בשאלות כיצד חברה בוחרת להתמודד עם עברה וכיצד ההתמודדות תעצב את עתידה) עשוי להציל את החברה היהודית מעצמה וממחריביה. הפלסטינים בישראל הוכיחו שפניהם נשואות אל הבחירה הזאת – ראו הפוליטיקה האחראית שלהם בתקופת הסכמי אוסלו. האם יש פרטנר בצד היהודי? קבלו אחריות על הרגע ההיסטורי – וצאו ממגננה להתקפה.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני ועמית בפורום לחשיבה אזורית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf