ועידת המשפיעות של ישראל: חגיגה של ניתוק חברתי ופמיניסטי

כחלק מסדרה של פעילויות לציון יום האישה הבינלאומי, שחל היום (שלישי), התקיימה השנה לראשונה "ועידת המשפיעות" של קשת בבנייני האומה בירושלים. מארגני הוועידה הבטיחו בחגיגיות מופרזת שבאירוע ישתתפו הנשים המשפיעות בישראל – "כולן על במה אחת".

הבטיחו, ולא קיימו. לבמה עלו באמת נשים חשובות ומרשימות, ביניהן שרת הפנים איילת שקד, שמתעללת בעונג מתוקשר בנשים פלסטיניות נפגעות חוק האזרחות, שבחרו להתאהב באזרחי מדינה ערבים; השרה לשעבר מירי רגב, שרוכבת פעמים רבות על גב המאבק הפמיניסטי של נשים מודרות; ועוד נשים מוכרות פחות, אלופות בתחום החביב על החברה הישראלית – הביטחון.

אני לא מבינה, למשל, איך ועל מה השפיעה ד"ר ניצן לינק, בכירה ברפא"ל, על מעמדן של נשים בישראל; או מהי תרומתה של ד"ר אביטל שריפט, מנהלת מפעל טילים בתעשייה האווירית, ואילו מוסכמות פטריארכליות היא ניפצה עם הטילים שלה; ותא"ל אלה שדו שכטמן, יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, מה יש לה בדיוק לייעץ לנו בנושא אלימות הצבא והשפעת המיליטריזציה על רמת האלימות והפשיעה בחברה הישראלית?

כנראה שאי אפשר להעביר יום כזה במדינה המאוימת במזרח התיכון מבלי להביא שלוש נשים שירגיעו את האמהות היהודיות החרדתיות עם פריסת מפת האיומים שאורבים לישראל והדרכים שבהן מתמודדת איתם מערכת הביטחון.

מה שנעדר מהבמה המכובדת הזאת בבנייני האומה היו הנשים הערביות. מתוך 35 נשים, הוועדה בחרה ערבייה אחת. אישה ראויה מאוד, אבל היא היחידה שהצליחו למצוא? מדובר בנאילה עוואד, מנכ"לית נשים נגד אלימות. היא עצמה הודתה מעל הבמה, שהוזמנה לאירוע כי זכתה בפרס רפפורט על עשייה רבת שנים (גילוי נאות: גם כותבת שורות אלה זכתה בפרס הזה ב-2020).

קרן רפפורט, שמעניקה מדי שנה אות הוקרה לנשים פורצות דרך בחברה הישראלית, היא אחת מנותנות החסות לוועידה. כנראה שבזכותה נסללה דרכה של עוואד לבמה, להיות היחידה שהשמיעה את קולן של הנשים הפלסטיניות באומץ רב.

אני תוהה, מה רמת הניתוק החברתי, הפוליטי והפמיניסטי הדרושה לגוף תקשורת מוביל כמו קשת ב-2022, כדי להדיר 20% מהנשים במדינה? ועוד ביום האישה הבינלאומי, שבו חוגגים ערכים פמיניסטיים כמו הכלה, צדק, אחווה, השמעת קול והזדמנות שווה לכולן.

אף שנאילה עוואד,כאמור, ראויה ביותר, מטריד מאוד שב"קשת" מגבילים את ייצוג האזרחיות הערביות רק לנושא האלימות המגדרית, ומסייעים להשריש אותו בתודעה הציבורית הישראלית כאילו שהוא המאבק האחד והיחיד שלנו, וכל ההישגים שלנו מתנקזים אליו – בזמן שלבמה עלו 34 נשים יהודיות שדיברו על כלכלה, ביטחון, היי-טק, עסקים, בריאות וכוח פוליטי.

מצוין שעלתה על הבמה רופאה בכירה מהדסה. חשוב מאוד. אבל ישנן גם רופאות ערביות רבות, חלקן בכירות ומנהלות מחלקות. לא חסרות לנו גם נשים כמו פרופ' נהאיה דאוד, מומחית לבריאות הציבור; או חברתי פרופ' מונה חורי, שהיתה הדיקנית הצעירה באוניברסיטה העברית, ויושבת היום בהנהלת המוסד ועושה מהפכות יומיומיות בשילוב צעירות ערביות ממזרח ירושלים בהשכלה הגבוהה; ויש לנו עוד נשות תקשורת חוץ מלוסי איוב, שהיתה אחת ממנחות הערב, ועוד נשים ערביות רבות ומוכשרות בכל תחום ותחום.

האירוע המביש הזה רק מבהיר עוד יותר שדירוג נשים בסולם כלשהו, בין אם מדובר ב"משפיעות" או כל דירוג אחר, הוא אקט לא פמיניסטי במהותו. אין בו הרבה יותר משחזור הפטריארכיה, וקיבוע סדרי עדיפויות וחשיבות בתודעה הציבורית לפי רצונו ומניעיו של הגוף המדרג.

לפעמים, תקשורת רגישה מגדרית עם חוש פמיניסטי מפותח היא ההיפך המוחלט מזה – במקום דירוג, שפיכת אור על זוויות ונושאים ונשים שזקוקים לפלטפורמה הזאת, כדי להעיר ולהאיר את התודעה הציבוריות בסוגיות מודחקות, ואולי אף להשפיע עליה קצת.