newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חוק האזרחות הוא אלימות מדינה נגד נשים פלסטיניות

60% עד 70% ממקרי איחוד המשפחות נוגעים לנשים מהגדה המערבית או עזה הנשואות לבן זוג שהוא אזרח ישראל. חוק האזרחות, הנדון מחדש בימים אלה, מונע מהן מעמד של קבע, שולל מהן זכויות יסוד וכובל אותן למעשה לבני זוגן

מאת:
שרת הפנים איילת שקד החליטה שהיא לא מממשת את החוק. נשים פלסטיניות במחסום קלנדיה. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

שרת הפנים איילת שקד החליטה שהיא לא מממשת את החוק. נשים פלסטיניות במחסום קלנדיה. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כמי שמלווה נשים פלסטיניות חסרות מעמד וחסרות זכויות בישראל ורואה שוב ושוב איך המצב הזה זורע הרס בחייהן ובכל פוטנציאל לחיים שיש בהם עצמאות, הישגים ורווחה נפשית, היה מאוד משמח לראות ביוני האחרון שחוק האזרחות (הוראת שעה) בוטל, שכן הוא היה כרוך באפליה הבוטה של זכויות אדם על בסיס גזע בחסות שמירה על ביטחון המדינה.

אחרי ביטול החוק בא תסכול על כך ששרת הפנים איילת שקד החליטה שאין צורך בחוק כדי לשלול זכויות מעשרות אלפי אנשים, שהמדינה מכירה בכך שזכותם להתגורר בישראל. היא המשיכה להחיל את החוק המפלה כאילו מתוך נוהל פנימי של משרד הפנים.

כך התנהלו הדברים יותר משישה חודשים עד שלפני מספר שבועות שם בג"ץ סוף להתנהלות המבזה הזאת, וחייב את הממשלה לחוקק חוק שמסדיר את העניין או להפסיק את האפליה. כך הגענו למצב שבו החוק שוב על הפרק.

חוק האזרחות (הוראת השעה), או בשמו השני חוק מניעת איחוד משפחות, מונע מפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, שמתחתנים עם אזרחים ישראלים, לקבל מעמד בישראל. לפי החוק, הם יכולים לקבל אך רק היתרי שהייה זמניים, בהנחה שמערכת היחסים שלהם עם אזרחיות או אזרחים ישראלים ממשיכה להתקיים. זאת בניגוד לאזרחי העולם, שמתחתנים עם ישראלים ויכולים להיכנס להליך מדורג, שבסופו יקבלו מעמד קבע ואף אזרחות. כלומר, החוק מוחל רק על פלסטינים ומהווה ענישה קולקטיבית שמנוגדת לחוק הבינלאומי.

החוק שולל מנשים פלסטיניות זכויות סוציאליות וכובל אותן לנצח לבני זוגן, ללא שום אופק למעמד עצמאי או זכויות שמגיעות להן מתוקף היותן בני אדם. אני מתייחסת לנשים באופן ספציפי משום שהחוק הזה משפיע בעיקר על נשים.

לפי מידע שהתקבל ממשרד הפנים במסגרת בקשה לפי חוק חופש המידע שהגיש "אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה", ב-60 עד 70 אחוז מהמקרים של איחוד משפחות של פלסטינים עם תושבי ישראל, בת הזוג היא חסרת המעמד. כלומר נשים הן האוכלוסייה הסובלת העיקרית מהחוק, ולפיכך את החוק הזה יש לבחון מנקודת מבט מגדרית.

ברמה החברתית, החוק מונע שוויון מגדרי משום שהוא מונע מנשים זכויות סוציאליות כמו שירותי רווחה. הוא מגביל אפשרויות לתעסוקה, לפיתוח קריירה, ללימודים או לכל אפשרות לחיים עצמאיים. ברמה האישית, החוק מתנה למעשה את הזכויות המעטות שהן מקבלות בהמשך קיום מערכת יחסים עם בן הזוג הישראלי ללא הגבלת זמן, ובכך מונע שוויון במערכת היחסים. התלות של האישה בבן זוגה מאפשרת לו שליטה מוחלטת עליה.

במקרים של מערכות יחסים אלימות, מאזן כוחות מעוות מקשה מאוד על יציאה ממעגל האלימות, שכן פרידה של מבן הזוג משמעותה איבוד אותן זכויות מעטות שקיימות לאשה, בנוסף על הפרידה מילדיה. גם במקרה שמערכת היחסים היתה תקינה לחלוטין ובן הזוג נפטר, האישה צריכה להילחם בבית משפט על הזכות להישאר היכן שהיא חיה במשך עשרות שנים, בנוסף להתמודדות עם אבל ואובדן.

אם זכויותיהן של נשים יהודיות, שהיו מתחתנות עם אזרחי מדינות אחרות, היו כבולות ברמה שכזו לנצח נצחים לבני זוגן רק בגלל שהן יהודיות, כל המדינה היתה מזדעקת. אבל משום שמדובר בפלסטיניות ומשום שמאחורי האפליה הזו מסתתר תירוץ ביטחוני כלשהו, אפשר לעצום עיניים ולתת לזה לקרות.

החוק הזה הוא אלימות שהמדינה מפעילה כלפי נשים: שלילת זכויות באופן גורף, ממוסד, לא מתנצל, על בסיס גזע, שמופעלת בעיקר כלפי נשים. אני רוצה שכל אישה בישראל תדמיין את התחושה של חיים תחת חוק, הקובע שהיא עצמה אינה שווה כלום, אלא היא שווה רק בתור בת זוג של אזרח ישראלי, וגם זה בקושי;  שיש לך זכות לשהות במדינה ואף לקבל היתר שהייה, אבל אין לך אפשרות לקיום בכבוד כבן אדם עצמאי.

כאישה וכנציגת ארגון נשים, אני לא מסוגלת לקבל את המציאות הזאת. אני לא מסוגלת לסבול שבמדינה שכביכול תומכת בקידום שוויון מגדרי, תחיה לידי אישה המופלית בכל תחום, רק משום שלי קוראים איילה ולה קוראים מנאר. כנשים, אנחנו צריכות להתעלות מעל כל ההבדלים והמנגנונים הפטריארכליים-מיליטריסטיים, שמכוננים את המדינה בשיטת הפרד ומשול, ולהגן על כל אישה באשר היא אישה.

אנחנו, ארגוני הנשים, יצאנו בהצהרה ברורה: חוק מניעת איחוד משפחות שווה לאלימות המדינה כלפי נשים. אני קוראת לכולכן להצטרף אלינו ולצאת נגד החוק הגזעני והמפלה הזה ולתמוך בזכויות האדם של כל אישה, ללא תלות במעמד, בגזע, בדת, בשייכות לקבוצת אוכלוסייה או בכל מאפיין אחר.

איילה אוליר היא רכזת פרויקט נשים ללא מעמד אזרחי בישראל, בארגון אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf