ועדות הקבלה בשירות ההנדסה הדמוגרפית

בזמן שמאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות בזעם בעקבות ביטול עילת הסבירות, העבירה הכנסת את אחד החוקים הנתעבים ביותר של ההפיכה המשפטית. תחת הכותרת האפורה "הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות", הכנסת הרחיבה את תחולת חוק ועדות הקבלה, כך שתבוטל הלכה למעשה ההגבלה על הפעלת ועדות קבלה ביישובים שהוגדרו "קהילתיים" ושבהם עד 400 בתי אב.

המחאה ההמונית הפיחה רוח חדשה במונח "עליונות יהודית". אבל בעוד שהעליונות היהודית היא העיקרון המנחה, המימוש שלה בפועל נעשה, יותר מכל כלי אחר, באמצעות מה שניתן לכנות הנדסה דמוגרפית. ההתעקשות להגדיר את ישראל דרך אוקסימורון היהודית והדמוקרטית הפכה את הסוגייה הדמוגרפית לקריטית, לאובססיה של ממש – מאז גירוש הפליטים במהלך הנכבה ועד היום.

הטיהור האתני הזוחל בגדה באמצעות גירוש קהילות או המאסת החיים עליהן והדיפתן להימלט מאימת הצבא והמתנחלים מחד, והרחבת ההתנחלויות מאידך, הם פניה היותר מוכרות של האובססיה הזו. אבל מרגע שהמדינה לוקחת לעצמה את הזכות להנדס את מרחבי השליטה שלה מבחינה דמוגרפית, המדיניות הזו לא רק שאינה עוצרת בקו הירוק, אלא מהווה אבן יסוד בהתנהלות המדינה גם מול אזרחיה, ערבים ויהודים כאחד.

מדיניות ההנדסה הדמוגרפית הישראלית מתבססת על תפיסה קולוניאלית, ששואפת להכתיב לא רק את הרכב האוכלוסין מבחינת התפלגות מספרית, אלא גם את הנגישות שלו למשאבים באמצעות תכתיבים גיאוגרפיים, על בסיס היררכיה גזענית שבראשה עומד האזרח היהודי הלבן ובתחתיתה הנתין הפלסטיני. כל מדיניות התכנון הישראלית מבוססת על העיקרון של צמצום המרחבים הפלסטיניים ככל הניתן, והרחבת אלה של "היהודים הנכונים" מאידך.

רק כך אפשר להבין את הסירוב המתמשך והנבזי להכיר בכפרים הבדואים בנגב, את ההריסות החוזרות ונשנות של אל-עראקיב, את הריסת אום אל חיראן לטובת הקמת היישוב היהודי חירן על חורבותיו, את מניעת שובם של העקורים הפנימיים לאדמתם, ועוד.

אבל כדי לעצב את פניה של ישראל על פי התבנית הגזענית שעומדת לנגד עיניי מנהיגיה, לא די בכל אלה; צריך גם ש"האנשים הנכונים" יחיו במקומות הנכונים, כדי לשמר את ההיררכיה שמכתיבה אותה תפיסה קולוניאלית לבנה. לא רק ההיסטוריה הפלסטינית, אלא גם ההיסטוריה המזרחית בישראל היא עדות אומללה למדיניות הזו.

עם הגעתם לישראל, שימשו המזרחים תחילה לא פעם כאמצעי דמוגרפי לדחיקת רגלי הפלסטינים ומניעת שיבתם לאדמתם. גבעת עמל, שקמה על חורבות הכפר הפלסטיני ג'מוסין, היא דוגמה מובהקת. לא רק שהמדינה מעולם לא הסדירה את מעמד המזרחים על הקרקע שעליה יושבו, אלא שאחרי שהם מילאו את המטרה הדמוגרפית, היא הזניחה אותם לנפשם, ובמקביל דאגה לטפח יפה יפה את האוכלוסייה האשכנזית בקרבתם הגיאוגרפית. משהפכה האדמה שעליה יושבו לפוטנציאל נדל"ני מניב, הם גורשו ממנה במיאוס. כי במדיניות ההנדסה הדמוגרפית, האוכלוסיות הפחות "ראויות" נתפסות באופן אינהרנטי כארעיות, כניתנות לעקירה בקלות מופרעת ממש: באום אלחיראן ובגבעת עמל כאחד.

רוב הנדחים הם מזרחים

חוק ועדות הקבלה, שתחולתו, כאמור, הורחבה כעת, הוא אחד הכלים המרכזיים בשלב הנוכחי של מדיניות ההנדסה הדמוגרפית הישראלית. במקור, החוק הזה נועד לאפשר ליישובים יהודיים למנוע כניסה של אזרחים ערבים, אחרי פסיקת בג"ץ בעתירת משפחת קעדאן. אך מכיוון שהאזרחים הפלסטינים ממילא פחות נוטים לפנות לוועדות האלה, מן הסתם משום שהם יודעים היטב מה מחכה להם שם, רוב הנדחים על ידי הוועדות הם יהודים.

כך, תחת המסווה הנכלולי של שמירה על "המרקם החברתי והתרבותי של היישוב", מאפשרת המדינה לאוכלוסיות חזקות לתחזק על אדמות ציבור יישובים הומוגניים מבחינה סוציואקונומית. ומי נשאר בחוץ? לא קשה לנחש. מחקרים הראו שיותר מ-80% מאלו שעברו את ועדות הקבלה היו משפחות שבראשן עמד אשכנזי. הסיכוי של יוצאי קיבוץ לעבור ועדת קבלה היה 90%, ואילו הסיכוי של משפחה מעיר פיתוח לעבור ועדת קבלה היה 10% בלבד.

התופעה הנפסדת הזו, של סגירת מרחבים בפני ציבורים שלמים וניצול אדמות מדינה ליצירת קהילות הומוגניות ובדלניות – בין אם היא מתקיימת על ידי ועדות קבלה או על ידי שערים צהובים – צריכה לעבור מן העולם. צריך להודות ביושר שההפגנות האחרונות שנערכו מול שערי הקיבוצים היו מן המוצדקות שהתקיימו כאן, ואלמלא המניע הפוליטי המסוכן שמאחוריהן – תמיכה בהפיכה המשטרית של נתניהו – היה בהחלט מקום להצטרף אליהן.

אבל עד שיבוטל חוק ועדות הקבלה, ומכיוון שממילא מרחיבים כעת את תחולתו, מדוע שלא יחול גם על קהילות עירוניות בעלות "מרקם תרבותי וחברתי" מובחן ומובהק? אולי כך תושבי סילוואן, או הרובע המוסלמי בעיר העתיקה, היו יכולים למנוע את כניסתם של המתנחלים, שללא ספק פוגעים במרקם החיים של תושבי השכונה לאין ערוך יותר מאשר נוכחותה של משפחה ערבית או מזרחית ביישוב לבן מבוסס. אילו רק יכלה משפחת סוב לבן לומר לגזלנים שזרקו אותה מביתה ועברו להתיישב בו – סליחה, לא התקבלתם. אינכם מתאימים למרקם החברתי והתרבותי כאן.