המשפחה גורשה. המאבק שלה ושלנו עוד פה
שבועות ארוכים קיימנו משמרות בבית משפחת ע'ית סוב לבן בעיר העתיקה. השבוע השוטרים פרצו, המשפחה גורשה מהבית שגרה בו 70 שנה, המתנחלים נכנסו, אבל אנחנו לא נפסיק את המאבק הסולידרי נגד הטיהור האתני והרשעות
השילוב הקטלני בין עליונות יהודית משיחית לבירוקרטיה האכזרית של הכיבוש הוליד את הגירוש של משפחת ע'ית סוב לבן השבוע מביתה, בית שממוקם מטרים ספורים ממתחם אל-אקצא, הנשקף במלוא תפארתו מחלונם. המיקום הכל כך סמלי של הבית, והאופי הייחודי לבני המשפחה המגורשת, הפכו את המאבק עליו לבולט בין שאר המאבקים העיקשים של פלסטינים ירושלמים בטיהור האתני ההולך ומתרחב בשכונות מזרח העיר.
>> המתנחלים בשייח ג'ראח וסילוואן הם כלי לפירוק ירושלים הפלסטינית
ביום שלישי ברבע לשש בבוקר, "יום השיבוש" הלאומי, עברה שיחת טלפון בקבוצה שלנו: "שוטרים גירשו את המשמרת מהבית. הפינוי כבר קרה, המשפחה מחוץ לבית". רצנו כולנו לעיר העתיקה. כחודש ימים נכחנו בבית 24/7, ממתינים ליום הפינוי. התברר שבחמש לפנות בוקר, כשעוד חושך בחוץ, כ-20 שוטרים חמושים פרצו את דלת הבית שברחוב עקבת אל-ח'אלדייה 33, וגירשו אחרון מהבית את מוסטפא סוב-לבן, אב המשפחה המבוגר והחולה, איש נעים הליכות, מלא חמלה וטוב לב, שבחודש האחרון התייחס לכולנו כאל ילדיו.
כך גם ביום הפינוי, בדקות הבודדות שהיו לו לאסוף כמה מחפציהם האישיים של המשפחה, דאג מוסטפא לאסוף גם את הציוד של חמש הפעילות שלנו שישנו בבית באותו הלילה. מנגנוני הכיבוש אולי מינפו את המידע שאם המשפחה, נורה ע'ית סוב-לבן, יצאה מהבית לקבלת טיפול רפואי. ילדיה, שעובדים בארגוני זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים, היו עימה ולכן לא היו בבית.
את דלת הברזל הכחולה בכניסה לבניין, נעלו המתנחלים מיד עם הגירוש. בצהריים, בשעה 14:30 הגיע אלי אטל, נציג ההקדש שחתום על סילוק המשפחה מביתה, ומי שממרר את חייה בהתמדה שנים ארוכות. מלווה בעשרות נערי ישיבה הוא עמד מחוץ לדלת הברזל ואיים שאם לא ייפסקו ההפגנות הרועשות מחוץ לנכס, לא יחזיר למשפחה את הרכוש שלה, ששוכב כבן ערובה בבית המוחזק.
תוך דקות ספורות פלשו הנערים אל הבית, מיהרו להניף, בתנועות כובש, את דגלי ישראל מהחלונות והגגות, והביטו בנו, המפגינים בחוץ, בזחיחות ובלעג מחלונות הסלון שבו ישבנו כולנו יחד לפני פחות מיממה. "פה זה הרובע היהודי המתחדש! אין דבר כזה רובע מוסלמי", צעקו.
כשעה לאחר הפלישה, קיבלו בני המשפחה הודעה מאטל, ובה צילום של ציור הגרפיטי שצויר על קירות החצר הפנימית של הבית. בצילום נראית נורה אוחזת בדגל ישראל. "תודה רבה על הכל", כתב. "בעיקר על העמידה שלכם בהסכמים". אוי לרשעות. מיד לאחר מכן צייץ יונתן יוסף, חבר מועצת העיר, נכדו של הרב עובדיה יוסף, את המילים "נכבה עכשיו" לצד תמונה שלו אוחז בדגל ישראל, על רקע ציור הגרפיטי בחצר הבית שבו נראית נורה אוחזת שלט עליו כתוב "עיצרו את הנכבה המתמשכת".
בחודש האחרון, מאז נכנס לתוקף הצו הגמיש, המאפשר לכוחות משטרה להיכנס לבית בכל שעה ביממה ולגרש ממנו את המשפחה, איישנו ברצף את בית המשפחה. כל דפיקה בדלת לוותה בדפיקות לב, וכל ביקור של קציני משטרה, סמויים או במדים, לווה גם היא.
סלון הבית היה עמוס מבוקר עד לילה. בני משפחה, שכנים, פעילי זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים, עיתונאים, ונציגי ארגונים הצטופפו על הספות הירוקות ושמעו בשקיקה מפי נורה ובני משפחתה על ההיסטוריה של הבית, על המאבק רב השנים, ועל מציאות החיים תחת כיבוש ואיום מתמשך בגירוש. מבוקר עד לילה התראיינו בני המשפחה בכל ערוץ אפשרי, דיברו והסבירו עד צרידות, חזרו והדגישו: "זה לא מאבק פרטי שלנו, זה מאבק על אל אקצא, מאבק של העם הפלסטיני כולו, מאבק שלנו על הזכות להתקיים".
מפעם לפעם תהו האורחים מי אנחנו, יהודים שיושבים שם איתם, ולמה אנחנו כאן. "אלו פעילים ישראלים שמאלנים אנטי ציוניים", הסבירה להם נורה. "הם איתי מתחילת המאבק, הם שותפים שלי".
הפלסטינים מובילים את המאבק
מה המשמעות של שותפות בסיטואציה כזאת? הרעיון שמאחורי התנגדות בסולידריות או סולידריות התנגדותית, שעליהן מבוססת הפעילוּת שלנו ב-Free Jerusalem כקבוצת אקטיביסטים רדיקליים היא שהמאבק למען סיום הכיבוש ושלטון האפרטהייד הישראלי הוא בסיס לשיתוף פעולה. שותפות כזו ודאי איננה שוויונית, ואנחנו מודעות לכך שלהתנגדות משותפת כבסיס מאחד בין יהודים לפלסטינים יש השלכות שונות על כל אחד מהצדדים. את המחירים שלה נאלצים לשלם בעיקר שותפינו הפלסטינים.
משום כך, את אופן הפעולה וההתנהלות במרחב מכתיבים פעמים רבות השותפים הפלסטינים. הם אלו שמובילים את המאבקים. אנחנו שם כדי לתעד, להפיץ, להשתמש בפריווילגיה היחסית של מיקומנו החברתי מול מנגנוני הכיבוש, ובעיקר לנכוח ולאותת למשפחות שהן אינן לבד במאבקן הצודק.
הפעילות שלנו מתמקדת בהתנגדות למנגנונים רבי העוצמה שמפעילות זרועות המדינה במטרה לעקור פלסטינים מבתיהם, כדי לטהר ולייהד את ירושלים כולה, להחליף את האוכלוסייה בה, בין אם באמצעות חוקים מפלים, המאפשרים ליהודים לדרוש רכוש ובתים שהיו ברשותם לפני המלחמה, אולם שוללים מפלסטינים את אותה הזכות, או בדרכים נכלוליות אחרות, בשיתוף גופי ימין מתנחלי, רבי עוצמה ומשאבים. מול כל אלה, באמצעות אקטיביזם שטח, אנחנו מבקשות לייצר קשרים של סולידריות, שמושתתים על מאבק למען חיים במרחב צודק ושוויוני לכולן.
האירוניה שבגירוש משפחה פלסטינית מביתה דווקא ביום שבו עשרות אלפים יצאו לרחובות כדי להיאבק על הדמוקרטיה הישראלית, מעלה שאלות יסוד הנוגעות לגבולות הדמיון הפוליטי של המחאה. הרי המפגינים רואים את הגזל שמובילים המתנחלים האוחזים בתפקידי מפתח בשלטון, ומוחים נגדו. מדוע אם כן, נשאר קושי לקשור בין פעולות המתנחלים שבשלטון ובין הפעולות המופנות נגד פלסטינים בשטחים הכבושים, בירושלים, בעזה, ואף בגבולות 48'?
איך ייתכן שבמדינה דמוקרטית קיימים חוקים המאפשרים לעמותות מתנחלים לגרש לרחוב פלסטינית בת 67 מהבית שבו נולדה ובו התגוררה כל חייה? איך ייתכן שיהודים יכולים לדרוש להשיב רכוש ואדמות, אולם פלסטינים – לפי אותו חוק – אינם יכולים? התשובה היחידה לשאלות אלו היא שותפות יהודית-פלסטינית מבוססת מאבק למען צדק ושוויון. מול כוחות אנטי-ליברליים משיחיים והרסניים הפועלים במרץ לטיהור אתני בירושלים ובשטחים הכבושים, יוכל לעמוד רק מאבק סולידרי, שמוכן לוותר על הפריווילגיות שלנו היהודים החיים בין הים לנהר.
יצאנו בקמפיין מימון המונים שנועד לסייע למשפחת ע'ית סוב לבן, ראשית לאסוף כ-40,000 שקל, שנדרשים לפי צו בית משפט וישולמו למשטרה ולהוצאה לפועל, וכדי לכסות את הוצאות הפינוי שלהם.
גל קרמרסקי, פעילה בפרי ג׳רוזלם, קולקטיב אקטיביסטיות ירושלמי.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן