newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

באמת צריך להתנגד לטיהור אתני של יהודים מהשטחים

פרויקט ההתנחלויות מבוסס על אי שוויון פושע ואין ספק שצריך להתנגד לו ככזה. אבל קול שמאלי צריך גם להתנגד למחשבה ששטחים שלמים יהיו ריקים מיהודים בהגדרה

מאת:

כותבת אורחת: מיכל סימונט כורך

בואו נתחיל מהנקודה העיקרית: ביבי צודק. אם אכן המצב הוא שהרשות הפלסטינית, השואפת להיות מדינה באיזשהו חזון רחוק, מתנגדת לכך שיהיו יהודים בשטחה, אז אכן מדובר פה על שאיפות לטוהר אתני, וזה מזעזע, וחבל שהשמאל לא יאמר זאת. מספיק הוא שתק.

לעולם לא אשכח את הרגע בו, במסגרת סיקור ההתנתקות, הלכתי אחרי חיילים בנווה דקלים, אשר חיפשו יהודים בין הבתים. לראות שלא נותר ולו אחד. בצר לי התקשרתי לחבר פלסטיני שמתגורר בגדה המערבית ובדמעות אמרתי לו שאנחנו חייבים לדאוג, שאם נגיע לפינוי התנחלויות באזורו, חייבים שתהיה שם קבוצת יהודים שמתגוררת שם ולא מפונה. קומונה ברמאללה, כמה חבר'ה בכפרים, מה שתרצו, העיקר שהסיפור לא יהיה שמפנים את כל השטח מיהודים. ממתנחלים שמשתמשים במשאבים לטובתם על חשבונם של אחרים באופן לא שוויוני – כן, אבל מיהודים? בבקשה לא.

אני זוכרת שבכיתי, ואני זוכרת שלצערי הוא היחידי שיכולתי לומר לו את זה ולבכות, כי השמאל בחר לשתוק. הוא בחר לראות את הזוועה ולשתוק, כי מסר מורכב היה לו קשה להביע, ואם כבר אריאל שרון מתנתק מי אנחנו שנלין ונאמר את האמת הקשה? את התוצאות אנחנו רואים בשטח. דורות של אנשים שכבר לא יכירו איש את רעהו מעבר לגדר.

> לא טיהור אתני, טיהור אוויר

מתנחל בגוש קטיף מול חיילת בזמן ההתנתקות, קיץ 2005 (יוסי זמיר / פלאש90)

כששרון היה נגד התנחלויות, השמאל בחר לשתוק על הפגיעה בבני אדם. מתנחל בגוש קטיף מול חיילת בזמן ההתנתקות, קיץ 2005 (יוסי זמיר / פלאש90)

אז אני לא פלסטינית, ולא יכולה לדבר בשמם, שלא לומר שגם הם, כמונו, לא מקשה אחת, ומורכבים מגוונים רבים. אבל אעז ואומר שכאשר מדברים על כך שלא יישארו התנחלויות, לא מדברים על יהודים, אלא מדברים על העיוות הקיים, בו מצד אחד של כביש 60 תמצאו יישובים מלאי כל טוב, בתים יפים עם גגות רעפים אדומים, מים זורמים, גדר וחיילים שמגנים. מן הצד השני תמצאו אנשים שחיים במערות, במחסור עצום של מים, שמוערמים עליהם קשיים יומיומיים לנצל למחייתם את השפע של האדמה שהם חיים עליה. אי שוויון כזה, הוא זועק לשמיים.

זה נכון, כולנו חוטאים בקבלת האי שוויון. כאשר אנו עוברים ליד קבצן, וכאשר אנחנו קונים אייפד שיוצר בידיים מאוד קטנות אי שם במזרח הרחוק. על כולנו מוטלת המשימה האינסופית והמאוד קשה רוחנית לצמצם אי שוויון ולהצטמצם באורח חיינו. אבל פרויקט ההתנחלויות מטיח את זה בפנים בצורה הכי גסה, הכי קשה. הוא אומר בפירוש – באנו לקחת לכם את המשאבים, בכוח הזרוע, בנשק. אנחנו נחליט איזו סחורה תיכנס אליכם ואיזה לא. פרויקט ההתנחלות מאפשר למישהו להגיע לביתו ברכב ארבע על ארבע ולהביא כל טוב לילדיו כאשר מטר ממנו לאדם אין דבר, וביתו נהרס. כך זה למשל בדרום הר חברון, האזור הבולט ביותר באי שוויון הזועק שבו.

זה המצב המכונן של הסכסוך. המאבק על המשאבים. שלצערנו חופף פעמים רבות לאתניות. אם כי כמו תמיד הגוונים מורכבים יותר. ההתנחלויות שנבנו בעוטף ירושלים, דוגמת רמות, פסגת זאב וגילה, נבנו בשביל קבוצה בעלת הכנסות נמוכות בישראל, לרוב מזרחית, תוך גירושם מנכסיהם שהלכו וצברו תאוצה בימין משה, עין כרם, מוסררה, והעברת הנכסים לאוכלוסייה אשכנזית, והצבתם שוב, כחוד החנית, בקו העימות, משקיפים מבתיהם החדשים והצפופים אל השכונות שסובלות מתת פיתוח, מנציחות הבדלים. כך מעמתים בין שתי קבוצות שנגזלו, על בסיס אתני. מחדדים את הפערים הכלכליים ביניהן.

אני לא מבטלת שייכות וזהות יהודית חלילה, היא צרובה בהיסטוריה המשפחתית שלי, בשפה, במילים "תודה שהחזרת נשמתי" שיוצאות ממני עם בוקר. אבל לא אתן שישתמשו בה כדי לטשטש את המאבק שכן צריך להיות המאבק של כולנו, יהודים וערבים, לשוויון כלכלי חברתי בין כולנו, בלי לתת לאתניות להיות קרדום לחפור בינינו.

> תגובה: פינוי התנחלויות הוא תיקון של טיהור אתני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf