newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא טיהור אתני, טיהור אוויר

נתניהו הוא לא רק ילד מלודרמטי ומגזימן, ויאיר לפיד איננו רק קריקטורה של הצנחן בכותל. מדובר בשני פוליטיקאים מזן חדש המשווקים סיפור אגדה שבו אף אחד לא הולך לשירותים אף פעם, במציאות שבה פעילות המעיים מאיימת להתפוצץ

מאת:

אז עכשיו זה "טיהור אתני”. לפני כן זה היה איראן הגרעינית, תוך כדי זה היה המופתי, תמיד זה היה "התקשורת" ו"השמאל”.  ניגון על פחדים ושימוש יצירתי בשפה כדי לרתק את סדר היום היו תמיד הכישרונות הגדולים של נתניהו (לצד הישגים מרשימים בתחום הקוסמטיקה הגברית). אבל נדמה לי שבשלב הזה אפילו לתומכים המובהקים שלו כבר מתחיל להימאס מהילד הנודניק שטוען שהמורה דיברה אליו כמו היטלר והשכן הסתכל עליו כמו בן לאדן ובלילה הוא חלם על קברי אחים בגלל שלא רצו לתת לו באקס בוקס. אוקיי, יש לנו ילד מגזימן ומלודרמטי כראש ממשלה. פיהוק.

זה מעורר פיהוק לא רק כי בניגוד להייפ, לנתניהו יש אפיל מכני ושקרי לחלוטין, אלא כי הוא משתמש בדקונסטרוקציה של השפה לא כדי לקדם תפיסת עולם, או שינוי, אלא כדי למנוע תנועה. כשטבעו את המושג "הומופוב”, עשו את זה כדי לקדם קבלה של גייז; כשפמיניסטיות מתארות התנהגויות מסויימות כשוביניזם, זה כדי לקדם יחס שוויוני והולם יותר לנשים, ועולם חופשי יותר עבורן. כשנתניהו מחנטרש את השטויות התקופתיות שלו זה כדי למנוע את הבלתי נמנע – התמודדות ישראל עם האיוולת והרשע של השליטה בפלסטינים, ונורמליזציה של עם שהתודעה שלו התעצבה תוך כדי חוויות חוסר שליטה וטראומה.

אצל נתניהו היצירתיות משמשת עמידה מנוונת במקום, ולכן היא כל כך מקוממת. כמו לטפח שיער מדומיין שיספר לעולם שהזמן לא משפיע עליך ואתה נשאר בדיוק אותו ווטאבר מלפני שלושים שנה, רק עם קול בריטון (מלאכותי גם הוא) עמוק יותר. בעיני עצמו הוא הילד עם האצבע בסכר, אבל לאמיתו של דבר הוא גבר בוגר עם אצבע עמוק ברקטום הקולקטיבי, בניסיון יצירתי לעצור פעולת מעיים טבעית של מיליוני אנשים. אני לא רואה איך זה הולך להצליח. אני גם לא ממליץ לעמוד לידו. הטבע מנצח תמיד.

> טיהור אתני זה מה שישראל עשתה בסנדיאנה

נתניהו ולפיד, בסיפור אגדה שבו אף אחד לא הולך לשירותים אף פעם. (חיים זך/אוסף התצלומים הלאומי)

נתניהו ולפיד, בסיפור אגדה שבו אף אחד לא הולך לשירותים אף פעם. (חיים זך/אוסף התצלומים הלאומי)

בפינה לשיפוטכם: גיבור דימויים נוסף

מהו יאיר לפיד? בשאלה זו עסוקים מיטב ומירע המוחות הפוליטיים בישראל. חשוב לזכור: פוליטיקה היא ממלכת הדימויים, ולאישיות האמיתית, או לסיפור המציאות האמיתי, יש פעמים רבות קשר קלוש עד מקרי לחלוטין למתרחש בין גבולותיה.

יאיר לפיד הוא דימוי. אבל דימוי של מה? עולה לי בראש התמונה המפורסמת של הצנחנים בכותל, אחרי הניצחון המבוזבז של מלחמת ששת הימים. אתם זוכרים אותה: צנחן נרגש ויפה תואר, חזק, צודק והמום בפני ההיסטוריה היהודית. התמונה היא של ניצחון צבאי – דבר מדמם ומכוער וכוחני, אבל מספרת סיפור של רגישות גדולה. "יורים ובוכים" מעולם לא קיבל ביטוי מושלם מזה.

זוהי הנקודה הפסיכו-פיזית המדויקת שיאיר לפיד מגרה עבור הישראלים. ישראל רגישה, יפה וצודקת, שאפשר לפתור את כל הבעיות שלה על ידי מסגור הפריים כך שלא יחשוף, ובכן, את החרא. הרי אם היינו רואים בתמונה הזו את הפליטים והמתים, את פגועי הנפש והטלטלה הלאומית עם גל המשיחיות הבלתי נגמר, זו הייתה תמונה אחרת לגמרי, נכון?

אם נתניהו עושה שימוש יצירתי בשפה כדי לשווק ישראל יהודית נטולת פעולות מעיים – יצירתיות ריאקציונרית וביזארית כמו שיווק "תרופה לעצירות” שמקדמת עצירות, יאיר לפיד הוא קטלוג לייף-סטייל בגימור יוקרתי לקיום נטול חרא.

מזכיר לכם מישהו? (דוד רובינגר, אוסף התצלומים הלאומי)

מזכיר לכם מישהו? (דוד רובינגר, אוסף התצלומים הלאומי)

כל צנזורה היא מפגן של תקיעות אנאלית

שערורייה מסוימת התגלעה לאחרונה בשדות הפייסבוק: תום אגלנד, עיתונאי נורבגי, פרסם בחשבון הפייסבוק שלו את התמונה שוברת הלב "ילדת הנפלם” ממלחמת וייטנאם. בתמונה, שצילם ניק אוט וזכתה בפוליצר ב 1972, ילדים קטנים בורחים מהפצצה אמריקאית ובהם בת ה-9 פאן טי קים פוק.

בתחילה פייסבוק צנזר את התמונה מחשבונו של תום אגלנד ואחרי שהעלה אותה שוב מחק את חשבונו כליל. התמונה נמחקה גם מחשבונה של ארנה סולברג, ראש ממשלת נורבגיה. אחר כך החברה חזרה בה, אחרי שהצנזורה עוררה סערה רבתי בנורבגיה, והעלתה דיון נוקב על כוחה של פייסבוק כאחת מהעורכות הגדולות של האינפורמציה בזמננו.

חשבתי על זה: מדוע צונזרה התמונה הזו? הרי אדם בר דעת לא יראה בקרבן מלחמה מבועתת ונמלטת על חייה בת 9 אלמנט מיני? בוודאי שהחברה בכללותה לא תראה כזה דבר בתמונה כזו? זו לא המיניות של הילדה שגרמה לפייסבוק לצנזר את התמונה הזו, כמו שהיא גרמה לעורכים של AP להתעכב עם פרסומה בימי וייטנאם. הרי אנחנו בסדר גמור עם מיניות מוחצנת, כולל של בנות וילדות, כשהיא מופיעה בסביבה מלוטשת וברושורית.

זו הפגיעות שאנחנו לא יכולים לשאת. הפגיעות של הגוף האנושי החשוף, ובייחוד הפגיעות של גופה החשוף של ילדה בת 9, שאמורה לגלם, בעולם נורמלי, את ההבטחה הגדולה ביותר לחיים. את הדבר הראוי ביותר להגנה. את הפגיעות אנחנו לא יכולים לשאת. אז אנחנו מצנזרים את סיפור המציאות שלנו, ומסדרים את הפריים ואת התאורה כך שיגידו עלינו משהו יפה. משהו יאיר-לפידי. עולם נטול חרא, הארכיטיפ הקדום והחזק ביותר של המגונה והמכוער והלא רצוי בתוכנו. אפילו המילה מפריעה לנו.

להביט באימה העירומה

בלי להתמודד עם האמת, בלי להודות בפגיעות הגדולה, לא נוכל ליהנות גם מהיופי העצום של החיים האלה. כולל מהיופי העצום של החיים פה, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו. כי אולי המצלמה ואולי אינסטגרם ואולי פוטושופ ואולי הרגל תרבותי רב דורות של צנזורה ומבט חלקי שכנעו אותנו שאפשר להסתכל רק על מה שמחמיא לנו ויהיה בסדר. אבל האמת היא שרק תמונה שלמה יכולה לספר יופי.

תסתכלו דקה או שתיים בתמונה הזו מווייטנאם. תסתכלו בילדה העירומה, באימה ובבהלה על פניה ופני הילדים סביבה. תרגישו את הדיסוננס הנורא והבלתי נתפס בין היופי האנושי הילדי שלה, בין כמה שהאינסטינקט הוא להגן עליה, לפגיעות הנוראה הזו. לאמת המחרידה של המלחמה: ילדים עירומים מתים.

ודבר אחרון, ועגום, לשים אליו לב: בתגובה לשערורייה הזו, כמו גם לשערוריות אחרות שנוגעות לצנזורה, מארק צוקרברג שורר את הקו התאגידי הרשמי של המפלצת: אנחנו חברת טכנולוגיה, לא חברת חדשות. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר זה רק כי מדובר באותה רוח עכשווית ומתחמקת. אותה חוסר יכולת לאמת, ומסגור הסיפור באופן שקרי.

פייסבוק כמו יאיר לפיד וכמו נתניהו: נסיכים ונסיכות בסיפור אגדה שבו אף אחד לא הולך לשירותים אף פעם. בשלב הזה של חיינו אנחנו אמורים כבר לדעת יותר.

> האנשים שבנימין נתניהו לא יתאמץ להקסים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf