השביתה הכללית שהיתה יכולה לעצור את המגיפה

בתחילת החודש, שמאלנים בטוויטר התחילו לקרוא לשביתה כללית – לא רק כדי לנצל את רגע החולשה של הקפיטליזם, אלא גם כדי להאט את התפשטות מגיפת הקורונה ולהגן על בריאות הציבור. אבל כמו עם כל קריאה שמאלנית להתמרד ברשתות החברתיות בשנים האחרונות, גם הקריאות האלה סיימו מהר מאוד את מחזור חייהן בתוך תיבת התהודה השמאלנית, בדיוק בעת שמדינות מפותחות החלו אחת אחר השנייה להטיל הגבלות על אזרחיהן במאמץ להשתלט על המגיפה.

זה היה עניין של ימים עד שמדינות החלו להשבית את המשק בהוראה מלמעלה. אך זה קרה רק לאחר שהווירוס כבר הספיק להתפשט עמוק בתוך האוכלוסייה, ועל פי הערכות נוכחיות, ייקח חודשים רבים לסגור את תיבת הפנדורה הזאת.

אותה קריאה "הזויה" מלפני שבועיים לשביתה כללית נראית פתאום כמו הזדמנות שהתפספסה: אם איכשהו היתה יוצאת שביתה כזו לפועל בתחילת מרץ, המצב היה הרבה יותר טוב. "העסקים כרגיל" הפיצו את האויב הבלתי נראה לבריאות הציבור לכל עבר, וכעת משביתים את המשק במדינה אחר מדינה רק אחרי שנהיה בלתי אפשרי להמשיך כרגיל.

מתמרדים כל הדרך אל הסגר הצבאי

במשך כל הזמן הזה, לפחות במדינות שאחריהן אני עוקב ושבהן אני עומד בקשר עם אנשים (גרמניה, ישראל, וארה"ב) – רווחת גישה שמתמקדת בשאלה "מה עדיין מותר לנו לעשות למרות המגיפה". זוהי הגישה ההפוכה מזו שעמדה ביסוד הקריאה לשביתה כללית – "מה ביכולתנו לעשות לעצור את המגיפה", וזוהי גישה שמובילה למאבק אבוד על חירויות הפרט.

באופן פרדוקסלי, כדי להגן על חירויות הפרט – ובפרט על חופש התנועה בתקופה של מגיפה והסגרים – הציבור צריך לחשוב לא על החוקים והכללים המוטלים עליו, אלא על המגבלות שהוא יכול להטיל על עצמו. אילו בתחילת החודש המוני העובדים היו משביתים את המשק ומיישמים את ההמלצות לריחוק חברתי נוקשה, לא בהכרח היה צורך בהטלת משטרי סגר מחמירים והולכים.

אך השבתת המשק והטלת הסגר הן רק ההתחלה. המאבק הזה עוד יימשך הרבה זמן. המטרה של השבתת המשק והגבלות התנועה היא לעצור את התפשטות הווירוס, כדי שניתן יהיה לטפל במי שכבר חלה, לבודד את מי שעלול להפיץ את המחלה הלאה, ובסופו של דבר לחזור לרמה כלשהי של תפקוד.

היעילות של הצעדים האלה תלויה לא בנוקשות הכללים, אלא בהתנהגות האזרחים. ככל שאזרחים ימשיכו להפיץ את הווירוס על אף ההגבלות, הרשויות ייאלצו להחריף את ההגבלות ואף ליישם אכיפה מחמירה והולכת שלהן.

בישראל לא קשה לדמיין שנראה בקרוב את חיילי הצבא אוכפים את הסגר בערי ישראל – אולי המשימה היחידה שאליה הכיבוש הכין את הצבא היטב, גם אם סגנון האכיפה שלמד בשטחים עלול לזעזע את הציבור, שהשתדל כל כך לא לדעת מה קורה שם.

על כל פנים, ככל שהתנועה של אנשים תצטמצם מהר יותר והפצת הווירוס תופסק, כך יתקרב היום שבו יושב חופש התנועה. בשנחאי אפשר כבר כמה ימים לצאת שוב אפילו למועדונים – מוקד הדבקה בעייתי במיוחד – אולם רק בצל מעקב חודרני אחר תנועת האזרחים ובכפוף לבדיקת חום בכניסה.

עם זאת, אם הציבור ימשיך להתעסק רק באיך ניתן בכל זאת להמשיך לצאת מהבית ולראות אנשים – גישה שאני מודה שממש עד אמצע השבוע המשכתי בה בעצמי – לא תהיה לרשויות ברירה אלא להמשיך להדק את ההגבלות ולהגביר את אכיפתן.

איך הגענו למצב הזה?

נשאלת השאלה, איך הגענו למצב הזה? השנים האחרונות לא הכינו אותנו טוב במיוחד למצב הנוכחי. מערכות התקשורת והשלטון עסקו 24/7 בפאניקות מפוברקות או בהייפ מאולץ, במחזור אינסופי, במסגרת התחרות על תשומת הלב שלנו – בין אם כדי להשיג רייטינג וכספי פרסום, כוח כלכלי, או את השלטון עצמו.

בשל כך, לרבים מאתנו יש תגובה טבעית ואף בריאה של סקפטיות כלפי מה שמגיע מהתקשורת הממוסדת ומהרשויות, תגובה שגם רכבו עליה בשנים האחרונות שרלטנים עם טענות בלתי מבוססות נגד שלל חיסונים ואפילו קונספירציה להסתרת ה"אמת" שכדור הארץ אינו עגול כלל, אלא שטוח.

במקביל, ככל שאיום הקורונה החל להופיע, השכבות המקורבות יותר לצלחת בעיתונות, בצמרת המשק, ובשלטון, היו נעולות על הכורח להמשיך לקיים עסקים כרגיל, אולי בגלל האמונה שאף מחלה לא יכולה אל מול הכסף והשררה – ופיזרו במהלך פברואר (חלקן ממשיכות לעשות את זה גם עתה) מסרים מרגיעים ושגויים ברחבי העולם על היות המגיפה הזאת "סתם עוד וירוס שפעת".

בכל מקרה, נראה היה שהעדיפות הראשונה של מרב הקולות שנשמעו בשיח הציבורי לא היתה שמירה על בריאות הציבור, אלא שמירה על שורת הרווח והצמיחה האינסופית האגדית שאותה דורשת השיטה הכלכלית הקפיטליסטית.

גם ברמת קבלת ההחלטות, כמובן, לא ננקטו מהר מספיק – ובישראל עדיין לא ננקטים כלל – הצעדים הנדרשים כדי לאפשר לאנשים להישאר בבית כפי שמומחי הבריאות ממליצים לעשות כבר שבועות. גם כעת, בישראל הרשויות מורות לאנשים להישאר בבית ומרגיעות שניתן יהיה לרכוש מזון בכל מצב – אך לא דואגות לכך שלעובדים שמוצאים עצמם ללא הכנסה כעת תהיה הכנסה שתאפשר להם בכלל לרכוש מזון בסיסי, או לכך שתיפסק הדרישה לתשלומי שכר דירה, חשבונות ומסים.

בזמן אחר ובמקום אחר, ארגוני עובדים, ארגוני שכונות וארגונים פוליטיים מהפכניים היו יכולים להשבית את המשק מיוזמתם, ובמקביל לדאוג לקיים את השובתים – כפי שקרה בשביתות גדולות במאה ה-20. אך ללא תשתיות שכאלה "מלמטה" וללא סיוע כלכלי של המדינה "מלמעלה", להרבה מאתנו אין באמת ברירה אלא להמשיך לרדוף אחר הכנסה במקום להישאר בבית – וכך אנו נאלצים לאפשר לווירוס להמשיך ולהתפשט, מה שמבטיח לנו עוד תקופה ארוכה מאוד של הגבלות תנועה ואמצעים מתגברים והולכים לאכיפתן.

יוזמה ותגובה

שווה לדעתי לנסות לבחון את המצב מתוך זווית של יוזמה ותגובה. כפי שהזכרתי ברשימה קודמת, ככל שאזרחים יפעלו מיוזמתם נגד התפשטות הווירוס, תידרש פחות ואף תתאפשר פחות פעולה מיוזמתה של המדינה או של גורמי ימין.

כפי שראינו, בישראל, שבה המדינה וגורמי ימין כמעט אחד הם, האופן שבו ממשלת המעבר חסרת-הלגיטימציה של בנימין נתניהו מגיבה להמשך התפשטות המגיפה הוא פלישה גדולה מהנדרש לפרטיות האזרחים והשבתת המנגנונים הדמוקרטיים.

את העבר לא ניתן כבר לשנות. אך שוב, אם האזרחים היו משביתים את המשק ונשארים בבית לפני שבועיים, ההתפרצות היתה מואטת וצעדים אלה לא היו זוכים ללגיטימציה של תגובה הכרחית למצב החירום, שבחסותה הם מבוצעים כעת.

אך כיוון שהמגיפה הזאת לא קרובה להסתיים והמשבר רק בתחילתו, עדיין ניתן לנסות לארגן את האזרחים לפעול מיוזמתם לבלימת הווירוס – לתמוך במאמצי ההסברה המגושמים של משרד הבריאות בהפצת מידע בין משפחה וחברים, שכנים ועמיתים, ואף לחבור יחד (מרחוק) ולנסות לבנות תשתית ארגונית שיכולה לאפשר תגובה אזרחית עצמאית שממוקדת בבלימת הווירוס, לא בניסיון לחמוק מהמגבלות הנכפות מלמעלה.

על פי התחזיות, אם לא תתרחש פריצת דרך רפואית בלתי צפויה, יידרש להשבית את המשק לסירוגין במשך כשנה וחצי עד שיהיה ניתן להתחיל לחסן את האנשים הבריאים ברחבי העולם. זאת אומרת, אף שקשה לתפוש זאת כעת, אנחנו לא בתחילתו של מצב חירום קצר ורגעי אלא של תקופה ארוכה שבה עוברים בין מתכונת חירום כמו הנוכחית לבין הפוגות זמניות, עד שנרשמת התפרצות חדשה של המחלה ונדרשת השבתה נוספת כדי להכילה.

זאת אומרת גם שניתן כעת ללמוד מהאופן שבו התגלגלו הדברים בתחילת המשבר, ולנסות לפעול אחרת בהמשך הדרך. למשל, לסרב לחזור לעבוד בלי הבטחת ימי מחלה בתשלום החל מהיום הראשון – צעד שיעזור למנוע התפרצויות נוספות.

מנגד, עובדים צריכים להתארגן ולהתכונן להשבית בעצמם את מקום העבודה ברגע שיש חשד להדבקה. אם המעסיקים ירצו שוב לחכות עד לרגע האחרון, גם אם משמעות הדבר הפצה מחודשת של הווירוס – על העובדים לדאוג לבריאותם ולבריאות קרוביהם קודם כל.

ניתן לחשוב על דרכי פעולות דומות גם מחוץ למקומות העבודה – ההולכים ופוחתים בצל ההשבתה והמיתון הכלכלי – דוגמת תגובה אזרחית קהילתית, שכונתית או עירונית להתפרצויות. אזרחים יכולים להתכונן לצאת לרחובות בציוד מגן ובקבוצות קטנות ליידע את השכנים כשיש התפרצות חדשה ולהחזיר את כולם לבתים עוד לפני שמגיעה ההוראה מלמעלה.

החופש להישאר בבית

עבור רבים מאיתנו, האינסטינקט אומר לא רק להתנגד לכללים שמוכתבים לנו מלמעלה, אלא פשוט ליהנות עד תום מהחירויות שיש לנו. אך לאור העובדה שהתנהגות חסרת אחריות מביאה אותנו כעת למצבי קיצון של הגבלת חירויותינו, שווה לנצל את הזמן הזה לחשוב מעט מחדש על האופן שבו אנו מבינים את החירות שלנו ועושים בה שימוש.

על פניו נראה אולי שלצאת מהבית מתי שבא לנו, לפגוש מי שבא לנו כמה שבא לנו, ללכת למסיבות ולשבת בבתי קפה כאוות נפשנו, הם ביטויים של חופש – והימנעות מכל אלו היא בהכרח ותמיד ויתור על חופש. אבל למעשה, הבחירה לא לעשות משהו שאנחנו יכולים לעשות – הבחירה לא לעשות דבר בלי שכופים עלינו ישירות לא לעשותו – גם היא ביטוי של חופש. היא יכולה אפילו להיות בחירה חופשית יותר מאשר ההתעסקות ב"מה מותר ומה אסור" והניסיון התגובתי – ההיפך מלקיחת יוזמה – לעקוף את ההגבלות או לחמוק מהרשויות.

כיוון שהמצב הנוכחי הולך להימשך, לפחות לפרקים, עוד חודשים רבים, עדיף לא לחשוב על מה שקורה בתור מצב חירום ויוצא מן הכלל, אלא בתור תהליך היווסדותו של הנורמלי החדש. תהליך היציאה מתקופת הבידוד והסגר יהיה ארוך והדרגתי. הנורמות שמתבססות בשנה וחצי הקרובות יהיו הבסיס לנורמות שעליהן יגדלו ילדים שייוולדו לתוך עידן הפוסט-קורונה.

המאבק על חירות הפרט וחופש התנועה, ועל מאזן הכוחות בחברה ובעולם כולו אחרי המגיפה, נמצא רק בתחילתו. ככל שאזרחים, עובדים, ארגונים חברתיים ופוליטיים יצליחו לקחת יוזמה, כך נוכל לעצב את העידן החדש באופן שייטיב עם הכלל. אם נותיר את היוזמה בידי בעלי הממון והשררה – הם ימשיכו לעצב את עולמנו לפי האינטרס הצר שלהם גם אחרי שהעולם ישתחרר מהסגר.