העובדות הסוציאליות הן אלה שצריכות לעמוד בחזית המאבקים

כשפרשתי מעבודתי כעובדת סוציאלית מטפלת לפני יותר מ-16 שנה, היה לי עצוב אף שההחלטה לפרוש היתה שלי.

הקושי בהחלטה נבע בראש ובראשונה מהידיעה שבפרישתי אוותר על ההזדמנות שניתנה לי במסגרת תפקידי לסייע, והתחושה המופלאה שנלווית להשתייכות למערכת שתורמת ליצירת חברה טובה, צודקת וחומלת יותר.

למרות הקושי, בחרתי לפרוש לנוכח התחושה שהמקצוע בישראל אינו מממש את מטרותיה של העבודה הסוציאלית הביקורתית, המכוונת להתייצבות לצד הפונים בפעולה למען שינוי וצדק חברתי.

שביתת העובדות והעובדים הסוציאליים במחאה על המדיניות הציבורית, שנמשכה יותר משבועיים, ראויה מאין כמוה ומתבקשת מזה זמן רב. הפרטת רבים מהשירותים החברתיים, תקצוב חסר, תת איוש, וקצבאות המקבעות עוני ואי ביטחון תזונתי משמעותם הפקרות, כוחנות וגידול מכוון של אי שוויון מעמדי, מגדרי ולאומי.

בדיקה ראשונית ומהירה של דרישות השובתים, החוזרות על עצמן כבר למעלה משני עשורים, שופכת אור על אופי העבודה הסוציאלית, על ייחודה בקרב המקצועות הטיפוליים ועל אוכלוסיות הפונים. העבודה הסוציאלית בישראל נדרשת לייצג מדיניות כלכלית שמתעלמת מזכויותיהם וצורכיהם של רבים ורבות בקרב הפונים ומביאה לדחיקתם אל שולי החברה.

למותר לציין כי מעבר להשלכות הקשות של המדיניות הכלכלית על אוכלוסיות המצוקה, הרי שלהזנחה ולאטימות ישנן השלכות קשות על החברה הישראלית בכללותה ובכלל זה התחזקותן של מגמות ניכור, העדר לכידות חברתית ועליה בשכיחות ההתנהגויות האלימות.

כעת, עם פרוץ ובמהלך משבר הקורונה, נדרשים העובדות והעובדים הסוציאליים להמשיך לעבוד כרגיל – ובשל כך מעמדם הוא של עובדים חיוניים. אולם, למרות זאת, נמנעים מהם שירותים בסיסיים לשם מימוש ייעודם המקצועי.

הציפייה עד כה מעובדות סוציאליות לעבוד תמורת שכר נמוך מבטאת את הזילות הכפולה כלפי נשים עובדות מחד גיסא ואוכלוסיות הפונים מאידך גיסא. על רקע זה, החלטת האיגוד של העובדות והעובדים הסוציאליים לקחת אחריות ולפעול לשיפור תנאי העסקתם ותנאי עבודתם הקשים ולצאת במחאה בתקווה להישגים משמעותיים היתה במקומה.

הדרישות העיקריות שדרשו נגעו לשיפור תנאי העסקתם ובתוך כך העלאת שכרם, הגברת תחושת ביטחונם האישי, והקצאת תקציבים לתחומים רבים, לרבות אלימות במשפחה, נוער בסיכון וקשישים. דרישות אלה אינן חדשות כלל ועיקר. הן מוצגות בפני הממשלה מזה שנים רבות, אולם עד כה נותרו ללא מענה.

העובדות והעובדים הסוציאליים הובילו מהלך לשינוי חברתי, במיוחד ביחסה של החברה הישראלית לשירותים החברתיים המופקדים על רווחתם של כלל הנמנים עליה, אך מאבקם נותר מבודד – והיה קשה לצפות להצלחה במאמץ לשכנע את מעצבי המדיניות.

כעת עולה צורך להעלות שאלות גם לגבי אופיו של המאבק. האם נכון לקיים קרב מאסף שתכליתו תגובה למדיניות הקיימת, ללא דרישה לשינוי עקרוני ביחס למדיניות הפרטת שירותי הרווחה בשני העשורים האחרונים?

נוצר מצב שהעובדים הסוציאליים נאבקים אך ורק על שימור זכויות יסוד ומשאבים בסיסיים במציאות שבה המדינה נסוגה באופן עקבי מאחריותה החברתית, ומזכויות יסוד כמו זכויות עובד ותנאי שכר. במצב זה, הדרישות לקידום העבודה הסוציאלית בישראל עלולות לסכן את הסיכוי למימוש הישגים משמעותיים יותר.

ההצלחה שהוצגה בתום השביתה שתעלה את מעמד העובדים הסוציאליים, עלולה להותיר מאחור את עצם המהות שלשמה קם מקצוע העבודה הסוציאלית במדינת הרווחה. טוב היה לו המאבק היה מתרחב לכדי מאבק אידיאולוגי, ששם במרכזו את מדינת הרווחה המחוייבת להגנה מעוני, ניכור ואלימות ומתקצבת את הטיפול הכולל באלה.

יש סיכוי טוב יותר לשינוי במדיניות הרווחה בישראל במאבקים משותפים. דעתי היא שעל העובדים הסוציאליים למקם את עצמם כחלק ממאבק חברתי, כלכלי ופוליטי כולל בתוך המדינה – ולחבור אל יתר המאבקים המתרחשים כעת ואשר יתרחשו בעתיד, לרבות מאבקים כלכליים.

על העובדים הסוציאליים לקחת חלק פעיל במאבקים אלה. עליהם להציב אמירה ברורה וחדה אל מול סוגיות של ניצול כלכלי וחסר שוויון חברתי, כרסום הדמוקרטיה, הפרטה, גזענות ואפליה כנגד קבוצות מיעוט, לרבות האזרחים הערבים בתוך המדינה.

אני תמהה – היכן היה קולם של העובדים הסוציאליים בסוגיות אלה לאורך השנים, והיכן הוא כעת? מדוע אינם קוראים לצדק חברתי ופוליטי עבור כלל האוכלוסיות במדינה?

בנוסף, התרחבות המאבק באופן אשר ימקם את העובדים הסוציאליים בחזית המאבק לצדק חברתי במובנו הרחב תחזק משמעותית את מעמדם של העובדות והעובדים הסוציאליים, כך שתפקידם והאופן שבו הוא נתפס בחברה יאפשרו פעולה מתמדת ומשותפת לטובת צדק חברתי.

השליחות אשר לשמה קמה העבודה הסוציאלית נשכחה, ועל כן עלינו להחזיר את הכוח והעוצמה של מקצוע הרווחה אל מקומו הטבעי על ידי שינוי מדיניות, שינוי מבני הכוח, השפעה על מהלכים פוליטיים והעצמת קבוצות מודרות ומוחלשות, יהודים כערבים. זהו לב לבו של תפקיד העובד הסוציאלי וכלפיו עלינו להתחייב. העובדים הסוציאליים צריכים לצאת מאזור הנוחות, ולזעוק למען מהלכים יסודיים של שינוי חברתי.

מחאתם החשובה והצודקת ככל שתהיה של העובדים הסוציאליים לא תשיג את מטרותיה כל עוד הם נמנעים ונרתעים מלהיות שחקנים מרכזיים במאבקים החברתיים במדינה. על התפיסה הרווחת להשתנות, בראש ובראשונה דרך חזרתם של העובדים הסוציאליים אל חזית המאבק החברתי.

מנאל שלבי היא ד"ר לעבודה סוציאלית, מייסדת ומנכ"לית עמותת אד'אר – פורום אנשי ונשות מקצוע למאבק בפשעי רצח נשים