הסרבן נוה שבתאי-לוין השתחרר אחרי 115 ימי מאסר

סרבן המצפון נוה שבתאי-לוין קיבל השבוע פטור משירות צבאי, אחרי 115 ימי מאסר בכלא הצבאי. שבתאי-לוין, בן 19, ריצה שש תקופות כליאה על פני שבעה חודשים, לאחר שסירב להתגייס בספטמבר יחד עם שלושה סרבנים נוספים: עינת גרליץ, שחר שורץ ואביתר רובין, זאת במחאה על הכיבוש ובשל שלטון האפרטהייד. הוא האחרון מבין הארבעה שקיבל פטור. במהלך כליאתם נגזר עליהם עונש חריג של 45 יום.

לאחר תקופת המאסר האחרונה, שנמשכה 38 יום, הגיע ביום שני שבתאי-לוין לבקו"ם, שם זומן לוועדת אי התאמה, מעמד שהצבא מציב בפני סרבנים בדרך כלל לאחר כמה תקופות כליאה.

"בוועדה היתה קצינה שלא פגשתי בעבר, שלא שפטה אותי בפעמים קודמות. בהרבה ועדות היו נוזפים בסרבנים ובסוף נותנים פטור. אצלי זה לא היה כך. די מהר התלקח ויכוח סוער אם מגיע לי פטור. היא שאלה 'אם יש כיבוש, למה אתה גר בארץ?'. אמרתי לה שאני גר פה כי אני רוצה שיהיה יותר טוב. והיא השיבה, 'החוק הוא לעשות צבא, למה אתה לא נותן מעצמך ואחרים כן?' סיפרתי על הרצון שלי לתרום לחברה מחוץ לצבא.

"בסוף אמרו לי לחכות, יצאתי והייתי בטוח שלא אקבל פטור ושאחזור לכלא. אבל אז הודיעו לי שקיבלתי פטור על 'התנהגות רעה וחמורה' וכך זה הסתיים".

איך אתה מסכם את התקופה הארוכה בכלא? 

"זאת היתה תקופה לא קלה, אבל חשובה. בניגוד למה שעשרות מבוגרים אמרו לי כשהייתי בתיכון, יש לי אפס חרטה, גם אם הייתי צריך לשבת שנה בפועל. למדתי הרבה. למדתי שיש דרך לדבר עם האנשים הכי ימנים על פוליטיקה, ליצור הסכמה, כשהבסיס לדיון הוא מעמדי. האנשים בכלא מאוד עניים. רוב העריקים ערקו כי הלכו לעזור בבית, בגלל בעיות עם חובות ודברים כאלה. כשמתחילים שיחה על זה שהמשטרה מדכאת עניים, על העשירים שרק מתעשרים יותר, הדיבור המעמדי מאוד חזק. צריך להדגיש את זה כשפונים לציבור הישראלי".

הצלחת לדבר עם אנשים בכלא גם על הכיבוש? 

"בשיחות על הכיבוש, שיחות שבאו ממקום מעמדי, הכי רחוק שהגעתי זה 'ערבים הם בני אדם', ואולי גם הסכמה שאם מפא"י לא היתה מדכאת את הציבור המזרחי, מוחקת את התרבות שלו ושמה אנשים במעברות, היה יותר קל לעשות שלום, כי למזרחים ולפלסטינים יש יותר במשותף מאשר עם יהודים אשכנזים. אפשר להגיע מזה לדבר על הכיבוש והאפרטהייד, אבל זה לא פשוט. במיוחד מול העניין הדתי-רוחני, זה 'שאלוהים הבטיח לנו את הארץ' זאת הוכחה חותכת שאין כיבוש. אבל אפשר לדבר, וצריך להבין איך פונים לאנשים כדי להגיע למקום חיובי".

כמה קשה חוסר הידיעה כמה זמן עוד תשב בכלא? 

"הכליאה השנייה שלי היתה בחגים והיתה יותר קצרה, ולכן בהמשך 'פיגרתי' אחרי שלושת הסרבנים האחרים, אז ידעתי למה לצפות, שאם להם לא נתנו פטור, גם אני לא אקבל, וכשהם קיבלו, הבנתי שגם אקבל. כמה שהיה קשה ומסובך, תמיד ידעתי למה לצפות בכליאה הבאה".

איך העברת את הזמן בכלא?

"עבדתי במטבח של הבסיס, בחדר אוכל של הפלוגה של הכלואים ועזרתי שם. למדתי לבד, מצאתי תעסוקה, וגם קראתי לא מעט".

אתה מרגיש שהחמירו איתכם בגלל שהייתם ארבעה, או בגלל המצב הפוליטי? 

"זה שרואים תופעה רחבה של סרבנות דחף אותם דווקא לשחרר אותנו לדעתי. הצבא ראה שיש לנו במה, שאנחנו יכולים להגיע להרבה אנשים, כמו כתבות בטלוויזיה. כולם דוחפים עכשיו לסרבנות, אז יש יותר אנשים שיקשיבו. בסופו של דבר לא שפטו אותנו למאסר יוצא דופן. העניין הוא שהיינו ארבעה, הכי הרבה סרבנים שישבו ביחד מזה עשור, עשינו הרבה רעש. המשחק של סירוב הוא משחק של שרירים מול הצבא. בכליאה לפני האחרונה מי ששפט אותי שאל אם אני מוכן לחזור שוב ושוב לכלא במשך שנתיים ושמונה חודשים. הם רצו שנחשוב שנעשה את כל תקופת השירות בכלא. 'כל דבר שאתם תעשו אנחנו נצעק חזק יותר'. זה המשחק".

כשאתה רואה את הסרבנות עושה את הדרך למיינסטרים, איך אתה מרגיש?

"אני מברך על סרבנות מכל סיבה, גם אם היא לא בדיוק הנכונה לדעתי. זאת פעולה לא פשוטה. הקריאות לסירוב ממילואימניקים, אפשר להרחיב את זה, אבל הסירוב המשמעותי הוא לשרת בסדיר. אני הייתי מציע לקוראים לסרבנות, ולמחאה שקוראת עכשיו לדמוקרטיה בישראל, לעצור רגע ולחשוב אם באמת היתה דמוקרטיה או שתמיד היא היתה ליהודים בלבד. מצד שני, משמח שיש אנשים שחושבים לסרב ושרוצים להיות סרבני כיבוש. זאת מגמה מאוד חיובית".