newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסגר שלנו, הסגר שלהם

הערב נשב גם אנחנו וגם הפלסטינים בסגר. אך בעוד אנחנו נחגוג חג חירות משונה תחת סגר שנועד להגן עלינו מתוך סולידריות קהילתית, הפלסטינים ישבו בסגר שמשית עליהם צבא כיבוש אלים ועוין. עם הסגר שלנו צריך להשלים - את שלהם יש לשבור

מאת:

הערב נשב, מיליוני יהודים ברחבי העולם וגם פה בישראל, לסדר פסח עצוב ומשונה; אולי המשונה ביותר שרבים מאתנו נדע בימי חיינו. בני המזל שבינינו ישבו בחברת בני המשפחה המצומצמת, אחרים – ביניהם כל כך הרבה מבוגרים וקשישים – ישבו בגפם לשולחן, או בחברתם הווירטואלית של בני משפחה אחרים דרך מסך המחשב.

נשיר הערב את שירי החג, נשאל את ארבע הקושיות ונתגעגע להמולה המשפחתית שקיטרנו עליה כל כך הרבה פעמים. נתגעגע לדוד עם הבדיחות התפלות, לזה שמתעקש לקרוא את ההגדה מתחילתה ועד סופה מבלי להשמיט מילה, נתגעגע אפילו לוויכוחים הפוליטיים המייגעים וחסרי התוחלת.

ברחוב שנשקף ממרפסת ביתי עומדת ניידת משטרה כבר מאז אתמול בערב, והשוטרים בוחנים את זהות הנוסעים במכוניות הבודדות שמזדמנות למקום. הקלישאה השמאלנית שאנחנו אוהבים לשתף בכל פסח, "אז איפה אתם בסגר?", משחק המילים הלא מתוחכם הזה שנועד להזכיר את הסגר המושת על התושבים הפלסטינים בכל חג יהודי, מקבל פתאום משמעות אחרת: כן, אנחנו בסגר. סגר כהלכתו.

שוטרים סוגרים את הכניסה לירושלים כדי לאכוף את הסגר שהוטל בחג הפסח, ב-8 באפריל 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

שוטרים סוגרים את הכניסה לירושלים כדי לאכוף את הסגר שהוטל בחג הפסח, ב-8 באפריל 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

זאת תובנה חדשה ומהממת עבורנו, האזרחים היהודים בישראל. המילה הזו, סגר, לקוחה מעולם סמנטי אחר, לא קשור, לא יכול להיות קשור אלינו בהגדרה: היא מנת חלקם של אלה שסגירת השערים עליהם ומניעת חופש התנועה שלהם הן חלק מטבע הדברים, מובנות מאליהן כמו חילופי העונות, כמו החגים עצמם.

והנה פתאום, מעצם כוחה של המילה הזו, סגר, כמו הפכנו לשותפי גורל; הקורונה הפכה לאיקוולייזר הגדול, והכובש והנכבש גם יחד נעולים איש איש בביתו. השוויון שלא הושג בזכות השכל הישר או המצפון נכפה עלינו – ולו זמנית – בכוח מגיפה משתוללת, ופתאום כולנו בסירה אחת. נכון?

קל להתפתות להלך הרוח הזה, שנובע לאו דוקא מתוך קהות חושים אלא לפרקים כמעט להיפך, מתוך איזה רצון עמוק לסולידריות עם מצוקתם של הפלסטינים וצורך לכרוך את מצוקתנו שלנו בזו שלהם.

גם שמחה לאידם של היהודים הישראלים, אני רוצה לקוות, אין כאן: לא בבחינת "הנה סוף סוף אנחנו טועמים מהדייסה שאנחנו מאכילים את הפלסטינים כל כך הרבה שנים", אלא אולי צורך לראות את השתקפות חוסר האונים שלנו בזה שלהם.

לא להתפתות לדה-פוליטיזציה של המציאות

דוקא משום שאני לא מפקפקת בסנטימנטים שמאחורי תחושת שותפות הגורל הזו, ומבלי לזלזל בכלל בגודל המצוקה שאופפת את חג הפסח השנה, חשוב שנעמיד דברים על דיוקם: אין שום דבר משותף בין הסגר שלנו הערב, פה בישראל, לבין הסגר המושת שוב ושוב על התושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים.

כאשר אנחנו נשב הערב לשולחן, נהיה מסוגרים בבתינו בחסות סגר שקודם כל נועד לשרת אותנו ואת הבריאות שלנו. הוא לא צעד ענישתי או שרירותי, וגם אם יש לנו הסגות לגבי מידת הנחיצות שלו, אנחנו יודעים שהוא נקבע על ידי ממשלה שהציבור – שאנחנו חלק ממנו – בחר.

יש לנו – גם לשמאל הרדיקלי ביותר בינינו – כוח אזרחי בדיון הציבורי ובמנגנונים המערכתיים שבהם מתקבלות ההחלטות האלה, מה שנקרא בשפה הסוציולוגית אייג'נסי.

פלסטיני שלא יוכל לצאת הערב מביתו, מאידך, ייאלץ להסתגר בגלל סגר שמטיל עליו צבא כובש של ממשלה עוינת, שבקביעת זהותה אין לו כל חלק. הוא יישב בביתו כי אין לו ברירה אלא לציית גם לצווים הגחמניים והשרירותיים ביותר של הצבא הזה, שבמהותו נמצא שם כדי לאמלל את חייו.

כשאנחנו נשב בבית "בגלל הסגר", אנחנו נעשה זאת לא רק בגלל הציות שנדרש מאתנו כאזרחים, אלא גם כאקט של סולידריות עם הקהילה שלנו, במיוחד עם החלשים והפגיעים ביותר בתוכה, שעליהם ההיגיון של הסגר מבקש להגן. לא תהיה בלבנו טינה מיוחדת לשוטרים שאוכפים את הסגר בכבישים; למעשה סביר שנצטער עבורם על שאינם מבלים את ערב החג בחיק משפחתם.

אם חלילה מקרה חירום כלשהו יזניק אותנו בכל זאת אל מחוץ לבית, לא נתקרב אל השוטרים מבועתים על חיינו, אלא נניח שהם יהיו קשובים, אולי אפילו מסייעים. המקסימום שנסתכן בו הוא קנס, נזיפה וחזרה הביתה.

פלסטיני שיפר את הסגר שהוטל עליו, מנגד, יסתכן בחייו. החיילים שיעמדו בכניסה ליישובו כדי לאכוף את הסגר לא יהיו מסבירי פנים, ספק אם יטרחו לשמוע אותו לפני שישלחו אצבע להדק. הפלסטיני הזה גם יודע היטב שבניגוד אלינו, האזרחים היהודים, אם בו יירה שוטר או חייל איש לא יניד עפעף. ספק אם מישהו בישראל ישמע על זה בכלל.

חיילים אוכפים סגר בכניסה לחברון (צילום: אקטיבסטילס)

חיילים אוכפים סגר בכניסה לחברון (צילום: אקטיבסטילס)

אנחנו נשב הערב בסגר שתאריך תפוגתו ידוע מראש. שכנינו הפלסטינים ישבו בסגר שהוא חוליה בשרשרת סגרים אינסופית, סוג של דרך חיים. כשאנחנו נחגוג את חג החירות, החירות שלנו במובנה המהותי לא תתערער כהוא זה גם תחת הסגר. כשהפלסטינים יישבו הערב בביתם, החירות תהיה עדיין מושג נכסף, רחוק, ערטילאי כמעט.

לא לעתים קרובות אותו מושג עצמו יכול לתאר שני מצבים רחוקים כל כך זה מזה במהותם. הערב, זה בדיוק מה שיקרה. ולכן, על אף התחושות הסוביקטיביות שלנו, חשוב שלא נתפתה גם בנסיבות האלה לדה-פוליטיזציה של המציאות: את הסגר שבו נהיה נתונים הערב אנחנו, האזרחים הישראלים, צריך לקבל ולעבור. את הסגר שבו יהיו נתונים מיליוני פלסטינים נטולי זכויות, מנגד, צריך להביס ולשבור.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf