הנסיגה בהוראת הערבית מעידה על חולשת הזהות העברית

כנסת ישראל, בוועדות ובמליאה, ציינה ביום שלישי השבוע את יום השפה הערבית, ביוזמתו של ח"כ איימן עודה (הרשימה המשותפת). בדיון בוועדת החינוך של הכנסת על הוראת השפה הערבית, אמר ח"כ עודה את הדברים החשובים הבאים:

"אני ערבי. בטוח בעצמי, בשפה שלי, בתרבות שלי, במורשת שלי. מאוד בטוח בהם! מהמקום הבטוח הזה, מבחינתי לדעת עברית ותרבות עברית זה רק ערך מוסף. רק מעשיר, רק מוסיף. אני בוחר בעוד שפה, אני בוחר בעוד תרבות. אני חושב מהמקום הזה, שיש בו הרבה ביטחון  עצמי, כולנו צריכים להיות חשופים ולדעת ולהתעמק בתרבות נוספת ובשפה נוספת".

חולשתה של הזהות הציונית, כך אני מציע, יכולה להסביר את מרבית הכשלים של הוראת הערבית לדוברי עברית. כוונתי לביטחונם של דוברי העברית שלא להיבהל מהשפה הערבית כאחד הייצוגים של הזהות הלאומית הערבית; ביטחונם של יהודים יוצאי מדינות ערב שלא להתנכר לשפת אימם ולתרבותם; וביטחונם של מנהלי בתי הספר לכלול הוראת ערבית במערכת השעות, ולקלוט מורות ומורים ערביים על מנת ללמד ערבית בערבית.

כפי שאציג, למרות כל המאמצים של משרד החינוך לשפר את תוכנית הלימודים, חלה בשנים האחרונות נסיגה במספר הלומדים ערבית בכל דרגות הגיל. לכן אני מציע שהבעיה היא מהותית יותר, בעיה של זהות לאומית, שאין לה פיתרון רק במגרש שבאחריותו של משרד החינוך.

היום הבינלאומי לשפה הערבית

היום הבינלאומי לשפה הערבית מצוין בכל שנה ב-18 בדצמבר. בתאריך זה, ב-1973, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה הקובעת את השפה הערבית כשפת העבודה הרשמית (השישית) של מוסדות הארגון. האחרות הן: צרפתית, אנגלית, רוסית, ספרדית וסינית. לכל אחת מהן נקבע יום ציון שנתי.

ימי השפה הבינלאומיים נועדו "לקדם ולחגוג את הרב-לשוניות והמגוון תרבותי, כמו גם להדגיש את המעמד השווה של כל השפות הרשמיות".

בעוד העולם מקדם וחוגג רב לשוניות, בישראל הכיוון הוא הפוך. חוק הלאום מ-2018 פגע במעמדה של השפה הערבית בישראל. קודם לחוק נסמכו הכל על "דבר המלך במועצה"
(על פלסטין) מ-1922, שם נקבע בסעיף 82 מעמד רשמי זהה לשלוש השפות: אנגלית, ערבית ועברית.

חוק הלאום לעומת זאת, קבע כי "עברית היא שפת המדינה" ו"לשפה הערבית מעמד מיוחד". את המילה "מיוחד", מעבר לכל התרגילים המשפטיים, יש להבין כמעמד נחות. לא כזהה, ובטח לא משופר, כפי שנטען בציניות בבית המשפט העליון.

ערבית ביסודי – בנסיגה

בבתי הספר היסודיים ערבית היא תוכנית רשות, שמשרד החינוך אינו מקצה עבורה שעות תקן. כלומר, התוכנית עומדת לבחירת מנהלת או מנהל כל בית הספר, בתוך סד האילוצים של חלוקת שעות הבחירה שעומדות לרשותם.

על פי המידע המעודכן לינואר 2022, כפי שמופיע בסקירה מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ערבית נלמדת רק ב-191 בתי ספר יסודיים בישראל (מתוך 2,600 בתי ספר יסודיים במגזר היהודי). עוד מוזכר כי ב-2017 למדו ערבית ב-220 בתי ספר יסודיים.

הנסיגה במספר בתי הספר שבוחרים ערבית מתעצמת, לנוכח העובדה שב-2018 השיק משרד החינוך תוכנית לימודים חדשה להוראת ערבית בחינוך היסודי. תוכנית אשר "שמה דגש על השיח הדבור, במטרה להגביר את המוטיבציה של הלומדים הצעירים ללמוד את השפה הערבית" (חוזר המפקח המרכז, עמ' 7). במלאת ארבע שנים לתוכנית החדשה, לא נראה שהמוטיבציה גברה.

ערבית בחטיבת הביניים – לא מקיימים את החובה

בחטיבות הביניים מקצה משרד החינוך לבתי הספר 21 שעות להוראה שפות (לשלוש שנים). מתוכן: 12 שעות לאנגלית; שש שעות לשפה זרה שנייה, ערבית או צרפתית; ושלוש נוספות לפי בקשה מיוחדת של בתי הספר, אם הם אכן מלמדים ערבית או צרפתית שעתיים בשבוע במשך שלוש שנים.

בתי הספר יכולים להעביר שעות לטובת חיזוק הוראת האנגלית, ואף הונהג שהם יכולים להעניק פטור מלימודי שפה זרה שנייה לתלמידים מתקשים. לפי דו"ח הכנסת, "אגף הבקרה" של משרד החינוך, שאמור לוודא שבתי הספר משבצים במערכת השעות את מקצועות החובה, לא בדק עד היום את חטיבות הביניים, ולכן אין בידי משרד החינוך מידע שלם על קיום חובת לימודי הערבית.

לפי מה שכן ידוע, לומדים השנה ערבית כ-140 אלף תלמידים, מתוך 215 אלף תלמידים בחינוך הממלכתי העברי (ללא חרדים וללא חינוך מיוחד). כלומר שני שלישים (65%). 6% נוספים לומדים צרפתית, וכ-30% (על פי נתוני משרד החינוך עצמו!) לא לומדים שפה זרה שנייה, כפי שמתחייב על פי הוראות המשרד.

ערבית בתיכונים – בנסיגה

ערבית מהווה את אחד ממקצועות הבגרות לבחירתם של התלמידים. עד 2014 היתה חובה ללמוד שפה ערבית בכיתה י', ובהתאם ניתן היה לגשת לבחינת בגרות בערבית בהיקף יחידה אחת או בהיקף של 3 יחידות. עם ביטול חובת הלימוד בכיתות י', בוטלו (החל מהבוגרים של שנת 2016) בחינות הבגרות בהיקף נמוך, ונותרה רק האפשרות ללמוד ערבית בהיקף 5 יחידות.

כמובן ששינוי זה הביא לצמצום דרמטי במספר הנבחנים בבגרות בערבית. בשנת השיא, 2016, ניגשו 4,212 תלמידים מהחינוך הממלכתי והממלכתי דתי לבגרות בערבית. ב-2020 מספרם צנח ל-2,670 בלבד. שיעור הנבחנים בערבית מתוך כלל הניגשים לבגרות היה 6.1% ב-2016, לעומת 3.7% ב-2020.

גם כאן, עוצמת הנסיגה מתעצמת לנוכח ניסיונות התיקון של משרד החינוך. ב-2019 פרסם המשרד תוכנית לימודים חדשה, שבה אחת מחמש יחידות הלימוד לבגרות בערבית היא בשפה הדבורה. זאת במקום ההתמקדות המוחלטת בהוראת קריאה, כתיבה ודקדוק של השפה התקנית (הספרותית), שהיתה נהוגה עד אז.

אחת המטרות של התוכנית החדשה, איך לא, היא: "טיפוח סקרנות ועניין של הלומדים להרחיב את ידיעותיהם בשפה הערבית". גם זריקת מוטיבציה זאת (חיובית לעצמה) לא עצרה את הנסיגה במספר הלומדים ערבית בתיכונים. כיום, רק 300 בתי ספר תיכוניים, מתוך 744 שיש בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, מציעים לתלמידיהם אפשרות ללמוד ערבית לבגרות.

התעוררות לומדי ערבית באוכלוסייה הבוגרת

כדי לנסות ולסיים בטעם טוב, ראוי להזכיר שתי יוזמות להוראת ערבית לאוכלוסייה הבוגרת, שהוצגו בישיבת ועדת החינוך של הכנסת, ודיווחו על ביקוש רב של דוברי עברית ללמוד ערבית.

מעיין המדבר نبع بالصحراء, תוכנית מפגשים בין סטודנטים יהודים וערבים, על בסיס לימודי שפה: האחד מלמד את חברו ערבית, והשני מלמד את חברו עברית. וכן תוכנית מדרסה مدرسة  המציעה לימודי ערבית מודברת בחינם, בכלים טכנולוגיים ולמידה קהילתית.