המזרחים איבדו את הערבית ונותרו עם "שיחון" צבאי עילג ואדנותי

אתמול (ראשון) רצה בטוויטר תמונה שפרסם הראל לב, של שיחון עברי-ערבי, שלדבריו חולק להם, חיילי מילואים, כדי ש"יעזור" להם בשירותם בשטחים.

איני יודעת מה היקפו של השיחון המלא שחולק לחיילים, ואילו שדות שיח הוא כולל. העמוד שלב שיתף כולל, לצד כמה מילים בסיסיות כמו "חולה", "בית מרקחת", "משפחתי" ו"נהג", גם שורת משפטים, שהם כולם פקודות גסות וקצרות, מהסוג שהחיילים נוהגים לנבוח על פלסטינים בשטחים: "סתום פיך", "שים ידיים על הראש", "שב על הברכיים", "עשה מה שאני אומר לך" וכהנה. בין אלה מופיע גם משפט מוזר בחריגותו, אותו בחר לב לסמן: "אישה בונה, אישה הורסת".

חילקו לנו שיחון ערבי-עברי שאמור לעזור לנו במילואים באיו"ש, ויש לי כמה שאלות, pic.twitter.com/q6mdBKw6Cm

— harel lev (@harelev) December 12, 2021

על אף השוביניזם הגס והעילג, אני דווקא לא נתפסתי לשורה הזו. אני מניחה שמדובר בסוג של הומור פנימי, כדי לרומם את רוחם של בחורינו המצוינים בדאחקה מטומטמת רגע לפני שהם מכסחים לפלסטיני כלשהו את הפנים, מאיימים עליו, עוצרים אותו, הורסים את ביתו או סתם לא נותנים לו לעבור במחסום.

כשראיתי את השיחון המדכא הזה, חשבתי על שני מחקרים: אחד של פרופ' יגיל לוי, שמצא כי מזרחים מופנים בצבא באופן מובהק לתפקידי שיטור ולתפקידים שיש בהם חיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. השני הוא מחקר שערכו לפני מספר שנים מארגני הכנס "אנא מין אל-יהוד" באוניברסיטת תל-אביב, על מעמד השפה הערבית בקרב יהודים, שמצא בין היתר כי פחות משלושה  אחוזים מהיהודים בישראל שולטים בערבית, ושמזרחים בני הדור השני והשלישי מתרחקים מהערבית יותר מבני גילם האשכנזים.

בחוות דעת שצורפה לעתירה המזרחית שהגשנו בזמנו נגד חוק הלאום, ד"ר יוני מנדל, מומחה לשפה הערבית, מתייחס ל"ביטחוניזציה ואשכנזיציה" של השפה הערבית בהקשר הישראלי: ככל שהשפה הערבית הופשטה מהלגיטימיות שלה כנושאת מטען זהותי ותרבותי, כך היא נגזלה מהיהודים המזרחים שביקשו לבדל עצמם מהמטענים השליליים שהולבשו עליה. במקביל, הערבית קיבלה לגיטימציה בהקשר הביטחוני שלה – כלומר בכל מה שקשור ל"ביטחון לאומי", קרי עבודות מודיעין, הסברה וכו', לא פעם על ידי יהודים אשכנזים במוצאם.

לא מפליא, אם כך, שחוקרי הכנס מצאו כי בעוד ש-60 אחוז מהיהודים המזרחים בני הדור הראשון סברו כי חשוב לדעת ערבית כדי להשתלב באזור, 65 אחוז מהמזרחים בני הדור השני והשלישי סברו כי ידיעת הערבית חשובה "כדי לדעת את האויב".

לא לחינם חלק הארי בעתירה שלנו הוקדש לביטול מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית כאקט הפוגע גם ביהודים יוצאי מדינות ערב והאסלאם: מחיקת הערבית אצל המזרחים הקלה על הפיכתם מילידים המקיימים זיקה טבעית – לשונית, תרבותית, היסטורית – למרחב, לדיירי אותה "וילה בג'ונגל", כפי שהיטיב לתאר אהוד ברק את ישראל, המסתגרים בתוך חומותיו של מפעל קולוניאלי.

לשסות ערבים בערבים

למין ראשית ימיה, מדינת ישראל הקפידה להעמיד את המזרחים בעמדת עימות מול הפלסטינים – אלה שעל חורבות בתיהם היא שיכנה את המזרחים, למשל בגבעת עמל (על חורבות הכפר ג'מוסין), בליפתא, בוואדי סליב (ולימים, אחרי שמילאו את תפקידם במניעת שובם של הפליטים הפלסטינים, פינתה אותם לטובת מיזמי נדל"ן וג'נטריפיקציה), ומול הפלסטינים נתיני הכיבוש במחסומים ובתחזוק משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים.

במקביל, המדינה סיכלה ביד קשה כל ניצן של חיבור מאבקים בין מזרחים לפלסטינים, שצמח באופן אינטואיטיבי כמעט בהתארגנויות המחאה המזרחיות הראשונות. זה כמעט נשמע דמיוני היום, אבל אחת הדרישות במסמך שפרסמו מורדי ואדי סליב היתה הסרת המשטר הצבאי מעל האזרחים הערבים. הפנתרים השחורים היו מהראשונים להיפגש עם אש"ף וההנהגה הפלסטינית בימים בהם הדבר היווה עבירה על החוק. אלה גם אלה היו נתונים תחת מעקב שב"כ.

כך, הציונות אמנם הרחיקה את היהודים הערבים משפתם ומתרבותם וגרמה להם להתנכר ולבוז להן, אבל היא דווקא לא הרחיקה אותם מהערבים עצמם – כל עוד היא וידאה שלא קיים פוטנציאל "חתרני" – אלא שיסתה אותם בהם במחסומי הכיבוש. ולצורך זה, אחרי שגזלה מהם את שפתם, היא מציידת אותם בערבית-צבאית עילגת ומביכה, שפת אדונים חסרי כבוד כדי שיוכלו להתעמר בערבים אחרים.

אמנם ישנם תמריצים רבים, שארגו את השאיפות של המזרחים בארץ לתוך האינטרסים של שלטון האפרטהייד וגרמו להם להירתם לפרויקט הזה בלב חפץ. אבל אחרי שבעה עשורים, מותר לתהות איזו מין עסקה שטנית היא זו שלוקחת ממך את השפה שלך, את עמוד השדרה של זהותך, את היותך, ונותנת לך תחתיה שיחון עלוב ועילג כזה כדי שתוכל לדבר עם האנשים האלה רגע לפני שאתה רומס אותם מתחת למגף.