המסרים הנבזיים של "שעת נעילה"

סיימתי לראות את הסדרה "שעת נעילה" של כאן11, סדרה שהיתה אמורה לעלות למודעות את זוועת מלחמת יום כיפור וסוגיות חברתיות אחרות.

בערבוב בין הפנתרים השחורים, הלחימה העיקשת של חיילים, המוות, הפציעות הפוסט טראומה וחוסר האונים, מסקנות הסדרה הן אותן מסקנות שחלק גדול מהישראלים משוכנעים בהן כבר כיום: שזו היתה מלחמה שנכפתה עלינו, ושאנו קורבנות של מדינות ערביות ששונאות אותנו ורוצות להכחיד אותנו.

מעבר לעיוורון של הממסד המפא"יניקי, שהיה שבוי בשיכרון החושים של הניצחון של מלחמת ששת הימים, כמה אמירות כלליות של נציגי הפנתרים ואותו "סופר ועיתונאי" מצפניסט, לא היו שם כל אמירה ביחס לשאלה מדוע המלחמה פרצה.

הסדרה מעלימה את הכיבוש של 1967. היא מעלימה את אי הרצון מצד מפא"י להגיע להדבר עם מדינות ערב לאורך שש שנים. היא מעלימה עין מכך שכיבוש על ידי הסורים של רמת הגולן ושל המצרים את סיני, הוא למעשה החזרה שטחים שהיו שייכים להם.

הסדרה גם מעלימה עין מכך שכל מלחמה משמשת בארץ כתירוץ כדי להרוס מאבקים חברתיים בגלל "המצב הביטחוני". היא מעלימה עין מכך שכל החיילים – הפנתרים והעיתונאי המצפניסט – הולכים לקרב הקונצנזוס כדי להציל את השטחים שאנחנו גזלנו.

בסוף הסדרה, יש נאום חוצב להבות של אלוף משנה על הגבורה של הטנקיסטים בבלימה, ועל הצורך לכבוש את דמשק. כי צה"ל, כמו צה"ל, בולם – ואז תוקף עוד הסוף שוב.

חיי החיילים, הפציעות שלהם, הפוסט טראומה, היחס המבזה כלפי הסורים שנראים כמו בהמות נקמניות, הם חלק בלתי נפרד מהסדרה. האמת המרה היא שלא קיים כל דיון על החיילים כבשר תותחים שצועדים אליי קרב, כי הדבר הוא לכאורה הכרחי.

זה גם מראה עד כמה קל לגייס חיילים ביקורתיים כלפי ההתנהלות החברתית וביטחונית של המדינה כדי לבנות אתוס קרבי שבו כולנו נמות כי אחרת מצדה תיפול. כמו שאומר אחד מהפעילים בפנתרים השחורים "הם יגיעו לאמא שלי (בירושלים), לאמא שלך…". כלומר הם חוזרים על התעמולה הסורית, אבל הפעם בשם עם ישראל.

כל כך כעסתי על המסרים הנבזיים. שוב ושוב אנו נדרשים להקריב קורבנות בשם המולך. הדור של 1973, ולאחר מכן הדור שלי במלחמת לבנון הראשונה, ולאחר מכן הדור של תלמידיי במלחמת לבנון השנייה. ובין לבין פיגועים, מבצעים… והכל חוזר על עצמו, כאילו תודעת העקדה היא חלק מחווייתנו הקיומית. אין שום דבר אחר אפשרי. נולדנו לכך, ולשם כך נקריב את ילדינו ואת נכדינו ואת הנינים שלנו.

במובנים אלה, אי אפשר ללמוד דבר מהסדרה הזו שהוא אמת, ולו חלקית. ברור שחיילים נהרגו, ברור שחלקם פוסט טראומטיים עד היום. ברור שרובם המכריע התגייסו במלחמות השונות, כולל פעילים בפנתרים השחורים, וכולל מצפניסט אחד.

אבל מה זה מלמד אותנו, חוץ מלראות בעצב ובכעס, איך הממסד הפוליטי והצבאי משחק אתנו לאורך עשרות שנים; נותן לנו ליפול בשבי – תרתי משמע – של ה-"אין ברירה" המפורסם; הופך אותנו לגיבורים כי אנו נאמנים לחברינו היוצאים לקרב, כי אנו נקראים לדגל ואסור לנו לסרב, ואסור לנו לערער, אסור לנו להגיד, די עד כאן?

במלחמת לבנון השנייה, כמעט 20 שנה אחרי המלחמה שהשתתפתי בה, אחרי 20 שנות מילואים ביחידה לוחמת, אחרי סירובים ומאבקים, היתי צריך לנחם אבלים בקרב מורות שאיבדו את ילדיהן, וגם ילדים מהפרויקט שנהרגו בעקבות טילים של החיזבאללה. עשר פעמים, ספרתי אותן. בין לבין היתי בשדרות, באשקלון, ובאזורים שונים בדרום באמצע הפגזה של מרגמות החמאס והמבצעים השונים של צה"ל.

פעם אחרי פעם אנו אוספים את השברים, את החרדות ואת האבל. וכמו בסדרה, העולם כמנהגו נוהג. לא למדנו כלום, והאמת לא יצאה לאור.

 

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר הוא מרצה בסמינר הקיבוצים, ויועץ לארגונים בנושאי חינוך לילדים, נוער וקהילות מוחלשות ובסיכון בארץ ובעולם