המבצע בחברון אינו קשור לנשק, אלא לתפיסת ביטחון כושלת

פלסטינים משלמים את עיקר המחיר על מבצעי הסיכול הללו. חיילים בזמן המבצע בחברון, ב-19 בינואר 2026 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

הצבא הודיע בתחילת השבוע שעבר על מבצע חדש בשכונת ג'בל ג'והר בחברון (מבצע זה הסתיים ביום חמישי). יעדיו: "סיכול תשתיות טרור, מיגור החזקת אמצעי לחימה באופן בלתי חוקי וחיזוק הביטחון במרחב". למעשה, שתי חמולות בשכונה מסוכסכות זו עם זו, ובצבא טוענים שהן אוגרות אמצעי לחימה שעשויים לזלוג לטרור. הגיוני לצאת למבצע, לא? בואו נפתח את זה.

קודם כול, ברור שאף אחד לא רוצה נשק לא חוקי במרחב, ולא שהוא יזלוג לטרור. רק לא מובן למה המשטרה אינה מגלה מידת חריצות זהה כשמדובר בנשק לא חוקי בחברה הערבית, זה שממש הורג כאן אזרחים ישראלים מדי יום. ועוד פחות מובנת אוזלת היד המערכתית מול הברחות הנשק בגבול מצרים.

בגבול הדרומי מוכנס לישראל נשק ברחפנים בהיקפים עצומים. זה קורה כבר חודשים, כולם מודעים לכך, ולא ברור לאילו ידיים הנשק הזה מגיע. במשטרה טוענים שהדבר באחריות הצבא. בצבא טוענים שאין להם די כוח אדם כדי לעצור את ההברחות. חבל שמדובר בגבול מצרים ולא בשתי חמולות בלבד בחברון.

במילים אחרות, הנשק אינו הסיפור, אלא תפיסת הביטחון של ישראל. המדינה מתנהלת בכמה זירות עם סדר כוחות מוגבל, שכבר יותר משנתיים נמתח עד קצה גבול היכולת. במקום לעסוק בסוגיות הנשק הללו ברצינות, חיילים נשלחים לפעולות סיכול מול חמולות בחברון. כאילו לא קיימים סיכונים ביטחוניים קונקרטיים.

מה שקרס ב-7 באוקטובר 2023 לא היתה החומה מול עזה, אלא תפיסת הביטחון שגרסה שאפשר להשאיר מעט כוחות בגבולות ההרמטיים שלנו, ולהשקיע את עיקר הכוחות בגבול הפרוץ והמתפתל סביב המאחזים בגדה המערבית, ושאלו יעסקו יום-יום ב"סיכול" וב"הגברת תחושת נרדפות". כלומר פחות השקעה בביטחון ויותר בשליטה.

לפני 7 באוקטובר היו ארבעה גדודים על גבול עזה ו-34 גדודים בגדה. רבים מהכוחות המוצבים בגדה עסוקים בשמירה על מאחזים והתנחלויות, ואחרים עסוקים בהפגנה קבועה של נוכחותנו במרחב. לאחרונה נחשף שגם על גבול הצפון הוצבו ארבעה גדודים בלבד, מול כוח חזבאללה גדול, מאומן וחמוש יותר מחמאס. המדינה העדיפה להפנות כוחות להגנה על טרוריסטים יהודים בגבעות מסביב לשכם.

בחזרה לחברון. כוחות משטרה, צבא ושב"כ הופנו לשכונת ג'בל ג'והר כי קל מאוד להגיע ממנה להתנחלות של כ-800 ישראלים, המוצבת בעיר של יותר מ-200 אלף תושבים פלסטינים. מאותה סיבה גם מוצבים בהתנחלות דרך קבע 600 חיילים. חברון היא מיקרוקוסמוס של כל ההתנהלות הביטחונית של ישראל במרחב; הצבא שקורא להאריך שוב את השירות הסדיר הוא אותו גוף ששולח שלושה גדודים להגן על מתנחלים שמתפללים בקבר יוסף בשכם, ומאפשר לכל קטין שמקים מאחז לקבוע איפה יוצבו כוחות.

אנחנו שקועים עמוק בתוך תפיסת ביטחון שהתפוררה לגמרי ומורכבת מטלאי על טלאי. אחת לשנה אנחנו נזכרים בקיומן של פרצות באורך 17 ק"מ בגדר ההפרדה, זאת בזמן שהמדינה משקיעה משאבים וכוח אדם בשליחת אזרחים לגור מעבר לגדר. זה טירוף.

המבצע בחברון הוא סימפטום לאותה מחלה. הוא לא נועד לעצור טרור קונקרטי, אלא למנוע פעילות עתידית אפשרית. במאגר העדויות של "שוברים שתיקה" יש עדות שמתארת פשיטה על ג'בל ג'והר בעקבות ריב בין חמולות. אותה שכונה, אותה סיבה, בהפרש של 18 שנה. "אנחנו פועלים כלפי יכולות ולא רק כלפי כוונות", הסביר גורם צבאי. בצבא קוראים לזה "סיכול", ולא מעט מבצעים כאלה מבוצעים בגדה. עבור סיכול יש תמיד כוח אדם זמין, וכל עוד מתקיים כיבוש נצטרך ממנו עוד ועוד. פלסטינים משלמים את עיקר המחיר על מבצעי הסיכול הללו. חייהם הופכים לגיהינום בהחלטה של רגע, משום שמישהו בצבא החליט שיש לערוך מבצע בשכונה שבהם הם גרים, ללא יעד מודיעיני קונקרטי.

גם מבצעי "כיסוח הדשא" בעזה הם חלק מאותה תפיסה ממש. ממשלת "חמאס זה נכס" העדיפה אותם פעם אחר פעם על פני שינוי המציאות. אומרים לנו שאחרי 7 באוקטובר "החלפנו דיסקט" ואין יותר "קונספציה". האמת היא שאנחנו ממשיכים להחזיק באותה קונספציה בדיוק, במחירים גבוהים פי כמה, ועדיין מספרים זה לזה שמדובר ב"ביטחון". זה לא. זה מסך עשן המאפשר את המשך השליטה על הפלסטינים בדרך לגירוש מלא והשתלטות על השטח. והשקר הזה מתפרק לנו בידיים.

נדב וימן הוא מנכ"ל ארגון "שוברים שתיקה"