ההרשעה שחושפת את הסטנדרטים הכפולים של המשפט

הסטירה שנתנה יפעת דורון לתובע הצבאי במשפטן של עהד ונרימאן תמימי היתה מעשה חריג בנוף בשמאל היהודי-ישראלי. כפי שדן אואן ציין במאמר שפירסם כאן בתחילת השנה, השמאל הישראלי נוטה לדחות מכל וכל מאבק אלים – גם כשמדובר באקטים של אלימות מוגבלת יחסית כמו זריקת אבנים, שבמדינות אחרות נחשבים לפרקטיקות נפוצות של מחאה שמאלית.

ביום רביעי גזר בית המשפט שמונה חודשי מאסר על דורון. השופט אהרון כהן כתב כי "אין ולא יכול להיות קשר בין אלימות למחאה פוליטית לגיטימית" – אמירה שסביר להניח שרבים בשמאל יזדהו איתה.

מרגע מעצרה נהגה דורון באופן שונה משאר האקטיביסטים הישראלים. היא ייצגה את עצמה בבית המשפט, לא חתמה על תנאי השחרור שנקבעו לה ולבסוף שוחררה ללא תנאים לאחר כמה ימי מעצר.

גם במשפטה המשיכה באותו קו – היא פיטרה פעם אחר פעם את עורכי הדין שמונו לה על ידי הסניגוריה הציבורית, לא השתמשה בקו הגנה מוגדר לאורך המשפט, לא חקרה עדי תביעה ולא ביקשה הקלה או התחשבות לקראת פסק הדין וגזר הדין.

בהיעדר קו הגנה מוגדר או שיתוף פעולה מצידה לא נותר למערכת, לתביעה ולשופט עצמו אלא להתבסס על הפעמים שדורון כן דיברה. הפעם הראשונה היתה בעת ביצוע המעשה עצמו. בזמן שסטרה לתובע הצבאי עיסאם חמאד היא קראה בקול: "מי אתם שתשפטו אותה", בהתייחסה לחברתה נרימאן תמימי.

סביב האמירה הזאת התרכז כל המשפט כולו. התובעת מטעם המדינה, עו"ד אפרת פילזר, ניתחה אותו ארוכות, כשהיא קובעת שהשימוש בלשון רבים ובזמן עתיד מעידה על כך שהמעשה כוון לא רק נגד אותו פרקליט צבאי ונגד אותו הליך משפטי, אלא נגד המערכת כולה.

גם בפסק הדין מסביר השופט את ההרשעה בתקיפה בנסיבות מחמירות בכך שהמעשה היה פומבי, ולווה בדברים "שלא מותירים ספק בנוגע לתכלית המעשה". בגזר הדין הרחיב השופט והוסיף כי "בדבריה נקטה הנאשמת בלשון רבים, ללמדך שהמעשה כוון אל מערכת המשפט הצבאי כולה".

חוסר שיתוף הפעולה מצד דורון גרם לאי נחת רבה לשופט. הוא ביקש לוודא שדורון מבינה את ההשלכות של מעשיה, ופעם אחר פעם הפציר בה להשתמש בייצוג משפטי, להתייעץ עם אחרים ולהסכים לעבודות שירות.

בעוד שרבים מהפעילים הפוליטיים בוחרים לנהל משפטים פוליטיים תוך הצגת טיעונים מפורטים, קיום מסיבות עיתונאים והפיכת המשפטים להצגה, אני חושב שהמקרה של דורון מדגים איך האופציה ההפוכה יכולה להפוך את המשפט לפוליטי לא פחות.

הפעם השנייה שדורון השמיעה את קולה היתה בדיון הלפני אחרון בתיק, לאחר שכבר הורשעה ולפני שניתן גזר הדין. היא אמרה: "אף פעם לא אתחרט על זה שעמדתי לצד חברותי ופעלתי לפי אמות המוסר שאני מאמינה בהן. בהרשעה בעבירות אלימות מבית משפט ציוני אני מצטרפת לשורת נשים שאני מעריכה ומוקירה, ומבחינתי זה אות כבוד".

אחת מחברותיה שנכחה באולם סיפרה לי שבמהלך ההצהרה הקצרה השופט עצר את דורון פעמיים, כי לא שמע טוב שתי מילים – "ציונות" ו"נשים". הוא ביקש מדורון לחזור עליהן.

אי הנוחות של השופט

ניכר, כאמור, שהשופט כהן חש אי נוחות מכך שדורון לא ניהלה הגנה. בגזר הדין הוא כתב כי "מפאת חשיבות הדברים אביא אותם במלואם", וציטט את הצהרתה הקצרה. כהן אף ציין בגזר הדין כי מכיוון שלא ניהלה הגנה מתוך בחירה, "לא היה ניתן לרדת לעומקם של מניעיה", אך הוא נוסיף כי הצהרתה הקצרה מוכיחה ש"הרקע למעשה הוא אידיאולוגי-פוליטי".

בסיכומו של עניין דורון קיבלה שמונה חודשי מאסר בפועל, בדיוק כמו שנגזרו על עהד תמימי ואמה נרימאן. אך עהד ונרימאן קיבלו את העונש אחרי מספר רב של דיונים, בעזרת ייצוג של עורכות דין עתירות ניסיון ולאחר שהסכימו לחתום על עסקת טיעון. סביר להניח שאילו היו בוחרות לא לשתף פעולה, או מנגד לנהל את כל המשפט עד תומו, הן היו יושבות בכלא יותר משנה רק במהלך הדיונים ועוד לפני העונש.

דורון בחרה לא להתראיין סביב גזר הדין. בריאיון בשנה שעברה היא סיפרה לי: "זה לא ניסיון לשבור את המבנה הקיים. אני לא חושבת שאני יכולה לשבור את זה. אבל כל אקט באקלים שאנחנו חיים בו מדגיש את הפער הזה בינינו לבין הפלסטינים".

במהלך המשפט, בעיקר באמצעות סירובה לשתף פעולה, ניסתה דורון להדגיש את הפער הזה. ואמנם גזר הדין מלמד כיצד דורון הישראלית היתה צריכה ממש להתאמץ כדי לקבל שמונה חודשי מאסר, בעוד שכאשר מדובר בקטינה פלסטינית מדובר בעונש שנחשב קל ושהושג במאמץ משפטי ניכר.

ברשת היו בעלי השקפות ימניות שכבר זעקו "אפליה" על כך שאדם שהשליך נעל על שופט קיבל עונש מאסר של שלוש שנים ואילו דורון נידונה "רק" לשמונה חודשי מאסר.

לדעתי צריך לבחון את המעשה שלה בהשוואה למעשים אלימים אחרים שביצעו יהודים בגדה המערבית, למשל המקרה של אלאור אזריה שירה בפלסטיני ששכב פצוע על הקרקע ושריצה תשעה חודשי מאסר, או המקרה של המתנחל שתקף את הרב אריק אשרמן, איים עליו בסכין, וקיבל עונש ללא מאסר בפועל.

במקרים רבים אחרים, כשהמותקפים הם פלסטינים, אין מגיעים כלל להגשת כתבי אישום ולהרשעות. במקרים כאלה המדינה לא רואה בכך "מעשים של ניהיליזם פוליטי אשר נועדו לשלול את ערכי המדינה ומוסדותיה", כפי שנכתב בפסק הדין לגבי האקט של דורון. זאת משום שהפעולות האלימות של מתנחלים, המכונות "תג מחיר", משרתות ומקדמות את מדיניות ההתנחלויות הכללית.

בגזר הדין כתב השופט כהן: "תהא זו שגיאה להתייחס למקרה שלפנינו כמקרה שגרתי שבו תקף אדם את זולתו. יש להשקיף על המעשה בהקשרו הרחב ככזה שחותר תחת אושיות סדרי השלטון והמשטר בשטחים, ונועד לפגוע בהן".

אך ההקשר הרחב של האלימות היומיומית של הכיבוש כלפי הפלסטינים, ואפילו האלימות כנגד נרימאן, שנעצרה רק כי תיעדה בלייב את הסטירה של עהד, נעדר מהדיון בבית המשפט ומגזר הדין.

מעניין לראות שגם בית המשפט הכיר בכך שאין, ולא יכולה להיות, הפרדה בין המדינה והשלטון הישראלי לבין השליטה הישראלית בגדה המערבית, שנחשבת מבחינה משפטית לזמנית, כשקבע שהמעשה של דורון נועד "לשלול את ערכי המדינה ומוסדותיה… אף אם המעשה כוון כלפי המשטר הנהוג בשטחי יהודה ושומרון בלבד".

דורון ציינה בהצהרתה הקצרה שההרשעה היא "אות כבוד" עבורה. לטעמי, גם מי שמזדהה עם המעשה וגם מי שלא, חייב להסכים שגזר דין שבו נכתב כי סטירה – שלא גרמה לנזק פיזי ארוך טווח – היא "חתירה תחת אושיות סדרי השלטון", היא אכן אות כבוד לכל פעיל או פעילה פוליטית.