newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נרימאן תמימי במסר לישראלים: "חפשו אחר האמת"

"קל להיות טרוריסט או רוצח, אבל לא קל להיות אדם השואף לשלום", אומרת נרימאן תמימי בראיון ראשון לאחר שחרורה בתום שמונה חודשים בכלא. תמימי קוראת ללחץ בינלאומי על ישראל

מאת:

יממה אחרי שיחרורן של עהד ונרימאן תמימי ממאסר, כלי תקשורת, חברים, פעילים וסקרנים לא מפסיקים להגיע לבית המשפחה שבכפר נבי סאלח. למרות ההחלטה שלא לאפשר ראיונות אחד על אחד, משעות הבוקר אתמול (שלישי) כלי תקשורת בינלאומיים המתינו בסוכה הגדולה שהוקמה בחצר הבית כדי לראיין את עהד, כשהשאלות כמעט זהות: איך היה בכלא? (קשה, הכלא הוא לא מקום לאף אחד); איך ההרגשה לחזור הביתה? (שמחה, אך ממתינה לאחי ועד ולשאר האסירים שישוחררו); מה המסר שלך לעם הפלסטיני? (להמשיך בהתנגדות לכיבוש); ומה התוכניות שלך לעתיד? (ללמוד משפטים).

כלי התקשורת הרבים כמעט ולא גילו עניין באמה של עהד, נרימאן, שנעצרה מספר שעות לאחר מעצרה הלילי של עהד, ובמסגרת עסקת הטיעון ריצתה גם היא שמונה חודשי מאסר. ביום ראשון השתיים הובלו מן הכלא לפנות בוקר, הוחזקו במשך שעות ארוכות ברכב שב"ס ולאחר מכן בג'יפ צבאי, שם עיניהן כוסו בפלנלית, עד שלבסוף שוחררו בכניסה לכפר. בין האורחים הרבים שמגיעים, ישבתי עם נרימאן לראיון ראשון לאחר שחרורה מהכלא.

ביום שבו עהד ובת דודתה נור התעמתו עם חיילים שהגיעו לחצר בית משפחת תמימי, נרימאן החליטה לתעד את האירוע בשידור חי בעמוד הפייסבוק שלה. היא שידרה במשך דקות ארוכות לפני שעהד סטרה לחייל – הקטע שבהמשך הפך לוויראלי. "התחלתי את השידור כדי שכולם יראו מה קורה כאן", מספרת לי נרימאן יום לאחר שחרורה, כשהיא יושבת בחצר ביתה. בין השאלות היא קמה לברך את המבקרים הרבים, שלא מפסיקים להגיע במהלך כל שעות היום.

"אם מצלמים רק וידאו רגיל, אנשים אומרים שזה מבויים, שזה סרט (קולנוע א.ז), שזה שקר. אבל בלייב זו המציאות", היא אומרת. בהתייחס לטענות התביעה לגבי מטרת השידור בלייב היא מסבירה כי "הם אומרים שאם אני מצלמת בלייב זה כדי לקרוא לעוד אנשים לבוא להתעמת עם החיילים שפלשו לכפר באותו היום, אבל נבי סאלח זה כפר מאוד קטן, ממש אין צורך בשידור חי כדי שאנשים ידעו שהצבא פלש לכפר".

נרימאן תמימי ובנותיה מובילות הפגנה בנבי סאלח (אורן זיו / אקטיבסטילס)

נרימאן תמימי ובנותיה מובילות הפגנה בנבי סאלח (אורן זיו / אקטיבסטילס)

את נרימאן פגשתי לראשונה ב-2009, אז החלו ההפגנות בנבי סאלח נגד השתלטות מתנחלים מחלמיש על המעיין של הכפר. נרימאן ובעלה באסם היו בין המארגנים של ההפגנות, וילדיהם, כולל עהד, הצטרפו להפגנות, צעד שזכה לא פעם לביקורת על כך שהם מערבים ילדים במאבק. "החיילים בכל מקרה פולשים לבתים ולרחובות שלנו, ביום ובלילה, אז לפחות שהילדים לא יחכו בבית ויפחדו", אמרה לי בזמנו נרימאן. נרימאן, שבמשך שנים מובילה, פיזית, את הצעדות מהכפר בניסיון להגיע אל המעיין שנגזל מהם, היא אחת הפעילות הנחושות ביותר שיצא לי לפגוש בגדה המערבית. המעצרים שלה (שלושה במספר טרם המעצר האחרון) ושל בני משפחתה, ההסתה נגדם, ומותה של אחיה, רושדי, שחיילים ירו בו ב-2012, לא גרמו לה להפסיק להיאבק בכיבוש.

"כשצילמתי את השידור בפייסבוק, זאת ממש לא היתה הפעם הראשונה שאני עושה לייב. לא חשבתי שזה יהפוך לסיפור כזה גדול", היא נזכרת באירועים שהובילו למעצרן המתוקשר. התקרית אירעה ביום שישי, אולם רק ארבעה ימים אחר כך, ביום שלישי, בעקבות לחץ הימין, הגיעו החיילים מלווים במצלמות לעצור את בתה עהד. נרימאן עצמה נעצרה מספר שעות אחר כך כשהגיעה לתחנת המשטרה בשער בנימין לדרוש לשלומה של עהד. "את עהד עצרו בשלוש בלילה, ובהמשך היום עצרו אותי. לא ראיתי כלום מהחדשות ולא ידעתי כלום. הטלפונים היו אצל המשטרה. רק כשהגעתי לבית המשפט (להארכת מעצר א.ז) וראיתי אנשים רבים, הבנתי שזה הפך לסיפור גדול", היא מספרת.

רק מאוחר יותר, כשהגיעה לכלא, ראתה את הכתבות ששודרו בטלוויזיה הישראלית, ונחרדה לגלות שמתארים אותה ואת משפחתה כטרוריסטים. "היתה אישה מ-48' (פלסטינית אזרחית ישראל, א"ז) שתרגמה לנו את כל החדשות", היא אומרת. ביום ראשון, שעות אחרי שחרורן מהכלא, קיימה המשפחה מסיבת עיתונאים, במהלכה אמרה בתה עהד תמימי שלא תתראיין לכלי תקשורת ישראליים בגלל הסיקור העויין שהעניקו למשפחה מאז מעצרה. "אחרי המעצרים עשו כתבה על ג'אנה (תושבת הכפר ומי שנחשבת לעיתונאית הצעירה בעולם) ובאולפן אמרו 'הנה עהד השנייה, הם מגדלים בכפר טרוריסטים', בלי לתת לנו את הזכות להשמיע את דברנו. אז למה שאני אדבר איתם?".

לא טרוריסטים

עד חתימת עסקת הטיעון במרץ השנה, משפטן של עהד ונרימאן התקיים בבית המשפט הצבאי עופר, בעוד הן הוחזקו במעצר באגף הביטחוני לנשים בכלא השרון. לכל דיון הן הובאו ברכב ההסעה של שב"ס, ה"פוסטה" הידועה לשמצה. "בילינו שם משעה שתיים וחצי לפנות בוקר עד אחת בלילה למחרת. הכלא הוא מקום מאוד יפה וכיף לעומת הפוסטה", מספרת נרימאן על הנסיעות הארוכות בכלוב המתכת, ללא אוכל, שתיה מיזוג או אוויר. האסירים שמגיעים לדיונים נאלצים לבלות בתוכה שעות ארוכות. "כשאנחנו מדברות על הכלא, כל הבעיות מסתכמות בפוסטה", היא קובעת.

נרימאן תמימי ובתה עהד ביום שחרורן, בקבלת הפנים בנבי סאלח (אורן זיו / אקטיבסטילס)

נרימאן תמימי ובתה עהד ביום שחרורן, בקבלת הפנים בנבי סאלח (אורן זיו / אקטיבסטילס)

במסגרת עסקת הטיעון שנחתמה במרץ, נרימאן הורשעה בהסתה. מלבד שמונת חודשי המאסר נגזר עליה גם מאסר על תנאי. "כל דבר שאפרסם ברשתות החברתיות, יכול להיחשב כהסתה", מסבירה נרימאן את מצבה המשפטי. "את צילום הפרופיל שלי שהחלפתי לצילום של רושדי הדפיסו לי והראו לי בחקירה".

מאז שחרורן מקפידות עהד ונרימאן לדבר על מצבן של אסירות פוליטיות פלסטיניות בכלא הישראלי. "הכיבוש מתייחס לגברים ונשים אותו הדבר בכלא", היא מספרת על סדר היום הנוקשה והזהה לשני המגדרים. "ספירה בבוקר, ובשעה עשר וחצי פותחים את החדרים ואפשר לצאת לאגף עד השעה אחת. אז הכניסו אותנו שוב לחדרים עד שתיים וחצי, ואז הותר לנו לצאת עד חמש", מספרת נרימאן על סדר היום שלה בשמונת החודשים האחרונים. בחדר בו הוחזקה, המיועד לארבעה נשים, שהו חלק מהזמן גם שש נשים, כך שחלקן נאלצו לישון על מזרונים על הרצפה. "החדר קטן היה קטן מאוד. בישלנו ביחד על פלטה חשמלית (ממצרכים שקנו מהקנטינה, א"ז) וכל שבועיים-שלושה היינו עושות ארוחה לכל הנשים ביחד", היא נזכרת ומספרת על ה"גלידה" שהיו מכינות משמנת וביסקוויטים וקרח.

בכלא, נרימאן ניצלה את הזמן ולמדה ביחד עם עהד לבחינות הבגרות הפלסטיניות, אותן סיימה בהצלחה עם ציון ממוצע של 85. כעת, לאחר השחרור, כשבידה תעודת בגרות, מתכוונת נרימאן להמשיך ללימודים באוניברסיטה. "בבית הכלא ניסו לסגור לנו את כיתת הלימוד בו למדנו נשים ונערות ביחד, היא מספרת, "אבל דוברת האסירות אמרה להנהלה שאנחנו נמשיך ללמוד על אף הניסיונות שלהם". לדברי נרימאן, אחרי ויכוחים בנושא שהגיעו עד מנהל הכלא, הותר להן להמשיך ללמוד.

באסם תמימי מחבק את בתו ואשתו וצוהל עם שחרורן משמונה חודשי מאסר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

באסם תמימי מחבק את בתו ואשתו וצוהל עם שחרורן משמונה חודשי מאסר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

החברה הישראלית נחשפה בחודשים האחרונים לסיפורה של משפחת תמימי בעיקר דרך כלי התקשורת הממסדיים. התדמית שנוצרה למשפחה ברורה לה, אבל היא בכל אופן מבקשת להעביר מסר לישראלים. "אני אומרת לכל האנשים, לחשוב עם הראש ולחפש את האמת. אז אפשר למצוא אותה. הם יודעים שעהד לא טרוריסטית. אם היינו רוצים להיות טרוריסטים היינו ההפך הגמור ממה שאנחנו. קל להיות טרוריסט או רוצח, אבל לא קל להיות אדם השואף לשלום", היא אומרת בנחרצות. "הנה אתה ושרית (שרית מיכאלי שסייעה בקיום הראיון, א"ז) כאן. אם הייתי טרוריסטית לא הייתי יכולה לדבר איתכם, אבל אני מחשיבה אתכם לחברי ואחיי ואנחנו ביחסים טובים יותר מכל אחד אחר. זהו זה. חפשו אחר האמת".

אך לקהילה הבינלאומית נרימאן מבקשת להעביר מסר מעט שונה: "הקהילה הבינלאומית חייבת לעשות למאבק הפלסטיני מה שהיא עשתה לישראלים וליהודים לאחר השואה, אז נתנו להם מדינה לא להם. אם נתת מדינה לעם שהיא לא שלו, אתה צריך להחזיר את האדמה לעם שהיא כן שייכת לו. אתם (הקהילה הבינלאומית, א"ז) הבאתם את האנשים האלה ויצרתם את האיבה בינינו. עכשיו אתם צריכים לחזור ולהפסיק את זה. כמו שהיה עם דרום אפריקה, כשהיה לחץ בינלאומי, אז הגיע הפיתרון. אז צריך להיות לחץ בינלאומי".

בסיום השיחה שלנו, נרימאן ממהרת לקבל עוד משלחת של חברי פרלמנט ואקטיביסטים מרמאללה. נראה שיעברו עוד ימים רבים שהמשפחה תוכל לבלות מעט זמן לבד, בשקט.

שרית מיכאלי סייעה בהכנת הכתבה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf