newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדרישה למאבק פלסטיני לא אלים משכיחה את אלימות הכיבוש

גם מסיבות עקרוניות וגם בגלל התורמים שלהן, עמותות השמאל בישראל אימצו עמדה הקוראת לפלסטינים לנהוג באי-אלימות. אבל העמדה הזו מתעלמת מאמת פשוטה: שליטה צבאית תמיד עוררה התנגדות אלימה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"עלינו לחצות את הקווים ולהפר את החוק; למרות המחיר, עלינו להצטרף אל ילדי האבנים ובקבוקי התבערה. עלינו לצעוד בעקבותיהם". המילים האלה, שסיכמו את טור הדעה שפירסם יונתן פולק ב"הארץ", היו כנראה קשות מדי לעיכול במסגרת המצומצמת של השיח הליברלי בישראל. הן נעלמו לאחר זמן קצר מאוד מאתר "הארץ", ושבו לרדוף אותנו בצורה של צילומי מסך וציוצים זועקים מימין.

עורך "הארץ", אלוף בן, מסר כי הגרסה של הטור שכללה את המשפטים הנ"ל עלתה בטעות לפני עריכה, ולכן המשפט שקורא להפר את החוק הושמט מאוחר יותר. כמתבקש, פובליציסטים שמרנים ואתרי ימין עטו על צילומי המסך כמוצאי שלל רב.

לאתגר את השיח הישראלי אודות ההתנגדות הפלסטינית. הפגנה נגד הכיבוש בנאבי סאלח ב-2011 (צילום: אורן זיו)

אתר הימין הקיצוני "הקול היהודי", שאחד מעורכיו הורשע בעבירות של הסתה לאלימות וגזענות, הזדעק על דברי ההסתה של פולק. העיתונאי עמית סגל, שאביו היה חבר במחתרת היהודית, פירסם בטוויטר צילום מסך של דבריו המקוריים של פולק, לצד ציטוט סעיף "הסתה לאלימות" מחוק העונשין. רוצים לומר, הנה השמאל האלים, המסית והבוגדני.

אך דבריו של פולק לא כוונו לאנשי הימין, שעבורם די בהשתתפות בהפגנה, בכתיבת שיר או בייצוג משפטי של פלסטינים על מנת להוכיח את הזיקה של השמאל הרדיקלי בישראל לאלימות ובוגדנות. הקריאה לחצות את הקווים כוונה דווקא לזרם המרכזי של השמאל הרדיקלי בישראל. בפועל, הדברים האלה רחוקים שנות אור מהמיינסטרים של השמאל הישראלי, גם זה הרדיקלי. למעשה, ההשמטה של המשפט מאתר "הארץ" מייצגת במידה רבה את גבולות השיח בקרב אותו השמאל המתנגד לכיבוש.

קריאה זו, שבטח עוררה אי נחת בקרב מרבית קוראיו מהשמאל, בוודאי בקרב קוראי "הארץ", ביקשה לאתגר את השיח היהודי אודות ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש. למרות הצהרות הימין הקיקיוני, השמאל הישראלי, ככלל, נוטה לדחות מכל וכל מאבק אלים – גם כשמדובר באלימות מוגבלת יחסית כמו זריקת אבנים או אפילו בקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון, פרקטיקות מחאה נפוצות שזוכות לתמיכה עממית בכמה מדינות אירופאיות דוגמת צרפת, יוון ואיטליה.

פרקטיקה נפוצה. הפגנה באתונה ב-2011 (צילום: Bradley Watson, CC BY-NC-ND 2.0)

כאשר בוחנים את התנועה נגד הכיבוש בישראל, נראה שיש הסכמה גורפת בין הארגונים השונים והקבוצות, הנוגעת ליתרונות הפעולה הבלתי אלימה במסגרת המאבק נגד הכיבוש. למעשה, אי אלימות הפכה מזמן לעיקרון מנחה עבור מספר רב של ארגונים ופעילים ישראלים התומכים במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. כל מי שבילה זמן מה במסגרת התנועה הישראלית נגד הכיבוש מכיר מקרוב עד כמה הפכה אי אלימות לנר לרגליה, ואף הועלתה על נס כאמצעי ההתנגדות הבלעדי והיעיל ביותר כנגד הכיבוש הישראלי.

המעמד הרם שלה זוכה עקרון אי האלימות בשמאל בישראל נובע מכמה סיבות. אחת מהן אולי קשורה למיקומן המרכזי של עמותות וארגונים ללא מטרות רווח הפועלים נגד הכיבוש, ומשקפת את התלות הכלכלית שלהן בתורמים.

תלות זו מחייבת אותן לקריטריונים מסוימים שמאפשרים את התרומה מלכתחילה, ובהם מחויבות לפעולה לא אלימה ולחוקי מדינת ישראל' – גם אלה שמאפשרים בין היתר גם את המשך השליטה הצבאית בשטחים הכבושים ואת דיכוי המתנגדים לו באמצעות עינויים וכליאה ללא משפט. אי האלימות הפכה גם לעיקרון מנחה של שיתופי פעולה בין ישראלים יהודים לפלסטינים המבקשים להיאבק נגד הכיבוש.

פעילים ישראלים רבים כמו מייחלים להופעתו של מרטין לותר קינג או מהטמה גנדי פלסטיני, שבו יוכלו לתמוך ולפעול יחדיו נגד הכיבוש באופן שתואם את השקפת עולמם. העמדה הזאת מתעלמת מהעובדה שההיסטוריה מראה שוב ושוב כי לאלימות יש תפקיד מרכזי בשינוי פוליטי וחברתי, ושימשה תנועות שחרור אנטי-קולוניאליות ואינטלקטואליות פעמים רבות להשגת הישגים פוליטיים. ככלל, כל מאבק לשחרור במהלך ההיסטוריה כלל תמיד אלמנטים אלימים, יותר או פחות.

אבל בראש ובראשונה, העמדה הזאת מתעלמת מכך שהכיבוש עצמו הוא מצב אלים באופן מהותי, מכיוון שנדרשת אלימות עצומה כדי לתחזק את השליטה הצבאית על האוכלוסייה הפלסטינית. למרות החלום לפגוש אך ורק שובתי רעב ומנהיגי מחאות עממיות, השליטה הצבאית תמשיך לייצר גם מחאה אלימה, שעושה שימוש באמצעים כמו אבנים ובקבוקי תבערה על מנת להשמיע את זעקתה.

לחצות את קווי האובססיה

ההתמקדות של הזרם המרכזי בשמאל המתנגד לכיבוש באי אלימות כפרקטיקה בלעדית של התנגדות, ממקדת את תשומת הלב בצד אחד בלבד של המשוואה הזאת – האלימות הפלסטינית. התמקדות זו מאפילה על האלימות האדירה הגלומה בשליטה הישראלית, ובסופו של יום מסייעת לה לשמר ואף להרחיב אותה.

השיח סביב עיקרון אי האלימות מייצר בפועל בינאריות בין מחאה והתנגדות פלסטיניות לגיטימיות לכאלה שאינן לגיטימיות. כך, גבולות השיח בשמאל הישראלי הנוגעים למאבק הפלסטיני בכיבוש מייצרים היררכיה של התנגדות, ומשרטטים את גבולות המאבק הלגיטימי נגד הכיבוש – מה מותר ומה אסור.

הניסיון לאתגר את גבולות השיח הזה אינו נובע מפנטזיה ילדותית או משיכה "גברית" לאלימות, אלא מההכרה של השפעתו של השיח הישראלי על הדה-לגיטימציה שלה זוכה ההתנגדות הפלסטינית. הגבולות האלה מייצרים בפועל את התנאים שבהם אדם יזכה או לא לסולידריות, תמיכה, ייצוג משפטי או עזרה כלכלית. באופן זה, הדבר משפיע על פלסטינים שבוחרים להתנגד באופן שחורג מגבולות ההתנגדות, שאותם קובעים יהודים שמתנגדים לכיבוש.

התנגדות פלסטינית על כל מופעיה נתפשת כ"טרור". הפגנה בבילעין ב-2008 (צילום: אורן זיו)

כל זה מתקיים במסגרת הפרויקט של מדינת ישראל להפוך כל התנגדות פלסטינית ללא לגיטימית – ומכאן לבלתי אפשרית כלל. כדי להמשיך לשלוט, ישראל פועלת ללא לאות על מנת להרחיב את המושג "אלימות פלסטינית", כלומר מה נחשב פעולה פלסטינית לא לגיטימית, ומכאן מתי ניתן להשתמש באמצעים קטלניים כנגדה. במסגרת ההרחבה הזאת, התנגדות פלסטינית על כל מופעיה נתפשת כ"טרור" שיש למגרו: טרור בנייה, טרור אבנים וטרור דיפלומטי.

בנוסף, במהלך השנים הוגמשו הוראות הפתיחה באש בשטחים הכבושים על ידי הצבא, בעיקר כדי לאפשר לכוחות הביטחון הישראליים לעשות שימוש תכוף יותר באש חיה, לפצוע ולהרוג פלסטינים הלוקחים חלק באופנים שונים של התנגדות לכיבוש. על פי בצלם, לשם כך נעשתה  "הרחבה מלאכותית של המונח 'סכנת חיים', כך שיכלול גם מקרים שאינם כרוכים בסכנה אמיתית לחיי החיילים, כמו יידוי אבנים, הבערת צמיגים במהלך הפגנות או חשש לפגיעה בגדר".

באופנים האלה מדינת ישראל אינה מאפשרת כל התנגדות פלסטינית לכיבוש – בין אם היא מסכנת חיים או לא. לשם כך המדינה מגייסת את אזרחיה – משמאל ומימין – על מנת לתמוך בפעולות הדיכוי הנתפשות כלגיטימיות.

ניתן לראות כי יש התאמה מסוימת בין תפישת אי האלימות שמקודמת על ידי מרבית השמאל הישראלי הנאבק בכיבוש לבין ההגדרה של התנגדות לא לגיטימית, כלומר אלימה, שמייצרת מדינת ישראל כדי לתת לגיטימציה לאלימות היומיומית שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים. כך, מתנגדי הכיבוש הישראלים שמחזיקים בעמדה עקרונית המתנגדת לאלימות באופן קטגורי עלולים לאשרר שלא במתכוון את האלימות הישראלית ההכרחית לשימור השליטה על העם הפלסטיני.

לכן עלינו לחצות את קווי האובססיה של השמאל הישראלי ל"אי אלימות", ולאמץ עמדה פוליטית רחבה יותר – שמכירה בזכותו של העם הפלסטיני להתנגד לכיבוש בכלים שבידיו, ושמאתגרת את השיח הזה ומשתחררת מהאידיאולוגיות שעלולות לשרת את השליטה הישראלית.

דן אואן הוא פעיל פוליטי, שחקר את נושא אי האלימות בשמאל הישראלי במסגרת תואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ח"כ עאידה תומא סלימא בהפגנה נגד אלימות כלפי נשים ברמלה, בינואר 2019 (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

ח"כ עאידה תומא סלימא בהפגנה נגד אלימות כלפי נשים ברמלה, בינואר 2019 (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

פתאום לליכוד אכפת מאלימות נגד נשים ערביות

הליכוד פירסמו השבוע כרזה שתוקפת את ח"כ תומא סולימאן על כך שלא עשתה דבר למניעת רצח של "45 נשים ערביות חפות מפשע", וטוענת כי "רק הליכוד יכול להילחם בפשיעה בחברה הערבית". זה היה יכול להיות משכנע, אילו נתניהו לא היה ראש הממשלה שתחת שלטונו התנפחה הפשיעה בחברה הערבית לממדים מפלצתיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf