ההפגנה אמש בכיכר היתה טקס אשכבה לשמאל הציוני הישן

אם ההפגנה של עשרות ארגונים לפני כשלושה שבועות נגד הסיפוח בכיכר רבין בתל אביב נתפסה בעיני רבים כלידתו של שמאל יהודי-ערבי חדש, שלא מפחד מהמילה "אפרטהייד" ומדגלי פלסטין ושמונהג על ידי ערבים, ההפגנה אמש (שלישי) נגד ההשלכות הכלכליות של הסיפוח יכולה להיחשב כהלווייה של השמאל הציוני הישן.

תחת הכותרת "שומרים על ישראל, אומרים לא לסיפוח וכן לכלכלה ולביטחון", התכנסו בכיכר כמה מאות בודדות של מפגינים ושמעו נאומים של שני אלופים לשעבר, של ראש המל"ל לשעבר וכדומה. המסר הכללי היה שהסיפוח יזיק לביטחון ולכלכלה, ויהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.

הבעיה עם הפגנות בכיכר רבין היא שאין דרך להימנע מצילום מגבוה, מגג העירייה, שחושף באופן ברור כמה משתתפים היו בהפגנה, ואם הכיכר מלאה או ריקה.

לא מעט מארגני הפגנות ותיקים מימין ומשמאל מכירים את הכלל החשוב הזה, ולכן קובעים הפגנות שצפויות להיות מעוטות משתתפים יחסית בכיכר הבימה או במוזיאון תל אביב (כפי שעשו תומכי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמש), שבהן אין אפשרות לצלם מהגג וגם לא להעלות רחפן (בגלל הקרבה לקרייה). אך מארגני ההפגנה אתמול כנראה ציפו להמוני משתתפים, אם לשפוט מהיח"צ של האירוע, מספר השלטים שנותרו על הקרקע וגודל הבמה וההגברה – ציפיה שלא התממשה בפועל.

על הבמה היו חמישה גברים ושתי נשים, כולם חוץ מאחת – רים יונס, יזמית טכנולוגית – יהודים. הם העבירו את המסר החדש-ישן על הסכנות הביטחוניות והכלכליות של מהלך חד-צדדי ויצאו נגד "הרפתקה ביטחונית". "לא מחפשים צרות – לא מספחים צרות" – היה כתוב על שלט שנתלה בכיכר.

האלוף במיל' עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן, אמר על הבמה: "הווייז של תוכנית הסיפוח שראש הממשלה מתכוון לבצע מנווט למדינה אחת דו-לאומית". אייל וולדמן, מייסד ויו"ר מלנוקס, אמר: "הייתי במילואים בשטחים כחייל וכקצין, ואין לי חרטה על מה שעשיתי שם. הפלסטינים רואים אותנו כצבא כובש, ואנחנו רואים אותם כטרוריסטים. אנחנו צריכים לחתור למגע לשלום".

אלה אלקלעי, יו"ר שדולת הנשים וסמנכ"ל פיתוח ב-IBI השקעות, אמרה: "מה פוטנציאל התשואה והרווח אם המהלך יצליח אל מול הסיכון הגלום בכישלון? במהלך של הסיפוח עכשיו אולי יש תשואה לאדם אחד, אבל הסיכון ישפיע על מיליונים…העיתוי הוא אומלל".

גם יאיא פינק, מנכ"ל דרכנו ואחד מיוזמי ההפגנה, הדגיש את עניין העיתוי. הוא פנה לקהל ושאל: "תגידו, זה הזמן לסיפוח?" ונענה בקריאות "לא". בנאומים חזר שוב ושוב המסר שצריך כעת להתמקד בבעיות החינוך והבריאות, ולא בסיפוח.

הדגש שהושם על עניין העיתוי, כאילו שעכשיו זה לא הזמן להשקיע מיליארדים בסיפוח, מעורר את התהיה אם המארגנים חושבים שאילו המצב הכלכלי היה טוב יותר ולא היתה קורונה אז זה כן היה זמן מתאים. האם הם סבורים שאילו הסיפוח לא היה על השולחן, ממשלתו הניאוליברלית של נתניהו היו מתחילים פתאום להשקיע במה שדורש השקעה? זה לא כאילו שהיה להם סדר יום חברתי לפני ש"תוכנית המאה" פרצה לחיינו בסערה.

אותה סחורה כבר שני עשורים

רבים מהנוכחים בהפגנה השתתפו גם בהפגנה לפני שלושה שבועות – זאת עם דגלי פלסטין, שבה המילה אפרטהייד נשמעה כמעט בכל נאום ושהשתתפו בה מפגינים פלסטינים רבים. אך אתמול נצפו בכיכר רק מפגינים ערבים בודדים, לא נראה אפילו דגל פלסטין אחד וזיהיתי רק שלט אחד בערבית בקהל, ואחד נוסף עם המילה אפרטהייד בעברית.

הדבר מעורר תהיה. אם הקהל עצמו לא חשש מהשותפות, מהמסרים ומהדגלים בהפגנה בתחילת יוני, שבה השתתפו כ-6,000 איש, מדוע היה בכלל צורך בהפגנה הציונית והכלכלית הנפרדת הזאת?

לי זה הזכיר בעיקר את הסיסמאות מתחילת שנות ה-2000, כשהשמאל הציוני התעורר אחרי שנתיים של אינתיפאדה והתחיל בקמפיין של "לצאת מהשטחים למען ישראל", כשאחת מהסיסמאות הנגזרות היתה "לצאת מהשטחים ולהציל את הכלכלה". על הבמה היו אנשים שרצו למכור את אותה סחורה גם אחרי שני עשורים. אך לפי הקהל, אין לה הרבה קונים היום.

מכיוון שאנחנו נמצאים כיום בתקופה רוויית הפגנות, קשה לומר שהציבור – לפחות ציבור המפגינים והאקטיביסטים – לא מתעניין כלל בסיפוח. מה שבטוח, הנושא הכלכלי בהחלט מוציא רבים לרחובות. מאז תחילת משבר הקורונה התקיימו לא מעט הפגנות של כמעט כל סקטור שנפגע מהמשבר – העצמאים, האמנים, המורים, המתמחים ועוד. אז מדוע חיבור של כל הנושאים האלה לא עבד?

ייתכן שהסיבה היא שהציבור הרחב באמת לא מתעניין בסיפוח, כפי שמראים סקרים בנושא, ואילו הציבור שמתנגד לסיפוח כבר מזמן עבר הרבה יותר שמאלה מהמקום שבו מארגני ההפגנה חושבים שהוא נמצא בו, ומעדיף להפגין עם מסרים ישירים ורדיקליים יותר.

כפי שציין מירון רפופורט אחרי ההפגנה הקודמת, בעוד הפיתרון לכיבוש הוא יציאה מהשטח, הפיתרון לאפרטהייד הוא שינוי השיטה. נראה שרבים בשמאל, גם כאלה שבעבר השתייכו ל"שמאל הציוני", מזדהים עם המסר הזה היום. ההפחדה מפני "מדינה דו-לאומית" נשמע פחות ופחות רלוונטי במציאות שבה יותר ויותר אנשים מקרב קהל המפגינים נגד הכיבוש מכירים בכך שכבר היום קיימת מציאות בפועל של מדינה אחת ושלטון אחד בין הירדן לים.

היחיד שהתייחס לעניין היה פינק, שהזכיר את הזעזוע של הימין מדגלי פלסטין בהפגנה הקודמת (שבה לא השתתף, כמו יאיר גולן וכנראה גם שאר האלופים במיל' שדיברו), ואמר: "אם כל כך מפריעים להם דגלי פלסטין, מדוע הם רוצים להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית עם רוב פלסטיני? הם לא המחנה הלאומי אלא המחנה הדו-לאומי. הסיפוח הוא אנטי ציוני, אנטי יהודי ואנטי ביטחוני".

בנוסף, על הבמה לא היה אף חבר כנסת, בניסיון לשוות להפגנה אופי "לא פוליטי". גם זאת טעות. אפילו המחאה נגד השחיתות, שבעבר התגאתה בהיותה "לא פוליטית", הבינה שמחאות הן פוליטיות ביסודן. מה שהחל כמחאה חברתית עבר שינוי, ובחודשים האחרונים הושמעו בהפגנות של המחאה נאומים של חברי כנסת ואף נשמעו קריאות ל"ממשלה עם המשותפת" באחת ההפגנות מול הכנסת אחרי הבחירות.

באופן כללי, נראה כי חלקים גדלים והולכים בציבור מאסו במסרים מרוככים, שמנסים לכאורה לפנות לציבור "רחב יותר" על חשבון המסר.

ג'ינה בן דוד, מפגינה ותיקה נגד הכיבוש, אמרה כי התלבטה עם לבוא ובסוף החליטה להגיע, כי היא "גרה קרוב". את החולצה שהיא סימן ההיכר שלה, של דגל ישראל ופלסטין שרקמה בעצמה, היא השאירה בבית, לדבריה כדי לא לעצבן את הקהל. בסוף ההפגנה היא עמדה ודיברה בסבלנות עם צעיר שלא השתתף בהפגנה הקודמת, וענתה על שאלות נוסח "אבל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים".

מפגין אחר שהיה בשתי ההפגנות אמר כי "אנשים התעייפו". לדבריו, "הבעיה עם הפגנות זה שאתה חוזר הביתה ויש הרגשה שכלום לא השתנה".

והיו גם קולות אחרים. מפגין בשם דוד אמר שהיה בהפגנה הקודמת אך לא היה מרוצה מהמשתתפים, שלדבריו כללו "את האחים המוסלמים, אש"פיסטים וכאלה עם פטיש ומגל". בהפגנה אתמול הוא הרגיש יותר בבית, כי "היא לא פוליטית".

ההפגנה הסתיימה בשירת התקווה, ואנשים התפזרו בשקט בלי לחסום את הכביש, כפי שקרה בהפגנה הקודמת – שנגמרה במעצרים אלימים מצד המשטרה. הפעולה הישירה היחידה בהפגנה היתה אמירת מספר הטלפון האישי של שר הביטחון, בני גנץ. הקהל, שרבים מהם העידו כי הצביעו לכחול לבן, התבקש לשלוח לגנץ מסרוני מחאה.