newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדי המלחמה מזכירים ליהודים בירושלים את הדיכוי במזרח העיר

יהודים ופלסטינים חולקים נקודות מפגש ברכבת הקלה או בקניונים, אבל הן לא יוצרות מרחב משותף נורמלי. אחרי שצעדת התועבה הכהניסטי בעיר העתיקה תסתיים, שכבת השומן של הנישול והגזענות תישאר

מאת:

אתמול (ראשון) אחר הצהריים ביקרתי בביתה של אמי בשכונת הגבעה הצרפתית, בצפון-מזרח ירושלים. זאת השכונה שבה גדלתי. רק אחרי שעזבתי אותה הבנתי שהיא למעשה התנחלות, שנבנתה על האדמות שישראל הגדירה כחלק משטחה של ירושלים בבולמוס הסיפוח ב-1967.

הפחד והאימה הם הדברים היחידים שמאחדים את ירושלים היום. רימוני הלם בשער שכם (צילום: אורן זיו)

הפחד והאימה הם הדברים היחידים שמאחדים את ירושלים היום. רימוני הלם בשער שכם (צילום: אורן זיו)

אם לאורך שנות נעורי בגבעה, נוכחותם של התושבים הפלסטינים ממש מעבר לפינה בשכונת עיסאוויה היתה לכל היותר סוג של שמועה, הרי שכיום היא מעצבת במידה לא מועטה את התודעה האורבנית של תושביה היהודים. הדי המלחמה הנצחית שמנהלת המשטרה נגד תושבי עיסאוויה הפכו לחלק מפס הקול של הגבעה הצרפתית. כשיצאתי אתמול מהשכונה, יכולתי לשמוע את קולות העימותים בין המפגינים הפלסטינים לבין המשטרה מחוץ לאוניברסיטה העברית, גם היא במרחק הליכה משם.

בראיון שנערך בסוף השבוע האחרון ב"מקור ראשון" עם ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, הוא טען ש"ריבונות יהודית יש בכל חלקי ירושלים". כדי לתקף את טענתו הוסיף: "בשנה האחרונה הלכתי כל שבת לכותל דרך שער שכם ורחוב הגיא, ולפני שבוע הייתי בקבר שמעון הצדיק. אפשר ללכת וצריך ללכת, וכל יהודי יכול להגיע לאן שהוא צריך במזרח העיר. אין שבוע שאני לא מסתובב שם בביטחון רב, שקט ושלווה".

אין לי ספק שגם ליאון יודע שקווי הממשק בין שתי הערים ושתי האוכלוסיות הלאומיות בתוך המרחב המוניציפלי שמגדיר את ירושלים הרבה יותר מורכבים ממה שהוא מציג. במסלול שבו ראש העיר צועד בכל שבת אל הכותל עומדים לכל אורך הדרך שוטרי מג"ב בנשקים שלופים לעבר האוכלוסייה המקומית. כל המתנחלים שמתגוררים בלב השכונות הפלסטיניות עושים זאת בחסות אבטחה חמושה כבדה וצמודה. ביטחון אולי יש להם, שקט ושלווה – ודאי שלא.

נכון, יהודים ופלסטינים ירושלמים חולקים נקודות מפגש רבות: הם נפגשים בקניונים, ברכבת הקלה, בשוק, וגם בשכונות היהודיות שאליהן עוברים יותר ויותר תושבים פלסטינים בגלל מצוקת הדיור הקשה והמכוונת במזרח העיר. אבל כל אלה לא מצליחים לייצר מרחב אורבני משותף ונורמלי, כי הם תלויים בהגדרה על בלימה. כי בעיר כבושה, מרחב כזה לא באמת יכול להתקיים. באופן אירוני ועצוב, הפקטור המאחד בירושלים הופך יותר ויותר לאימה ולפחד.

מה שישראל רוצה בירושלים הוא ריבונות בכל חלקי העיר "המאוחדת", אבל מלחמה רק בצדה הפלסטיני. באופן ממוקד יותר, בליבה הרותחת באזור האגן ההיסטורי. אירועי השבועות האחרונים, כמו גם היסטוריה של התלקחויות בעיר, מוכיחים שזה לא פשוט כפי שהמשטרה והשלטון היו רוצים.

נכון, יהודים ופלסטינים עדיין נוסעים יחד ברכבת הקלה שחוצה את קווי הכיבוש והסיפוח, אבל האבטחה המתוגברת והמבטים החשדניים אלה אל אלה מעידים על תודעת המלחמה של כל תושבי העיר. כשרוחות הקרב סערו בליל שישי האחרון במסגד אל-אקצא בחסות האלימות המשטרתית, יללות הסירנות של האמבולנסים וניידות המשטרה החרידו גם את הרחובות במערב העיר.

נכון שתהום מפרידה בין מציאות חייהם של התושבים הפלסטינים בירושלים לבין זאת של תושביה היהודים – אלה נתינים תחת כיבוש דורסני ואלה אזרחים בעלי זכויות. ונכון שהעיר במובנה העמוק אינה ולא היתה "מאוחדת" במונחים הישראליים מעולם. אבל מטריית הזכויות שמסוככת רק על תושביה היהודים של ירושלים לא באמת יכולה – וגם לא צריכה – לחסום את הריקושטים של המלחמה הנצחית נגד התושבים הפלסטינים. אלה הם בבחינת תזכורת לכל תושב יהודי בעיר שהוא חי במרחב של דיכוי עמוק, נישול פעיל וגזענות מבעיתה, המאיימת לדבוק ברחובות העיר כמו שכבת שומן בלתי ניתנת להסרה.

הסירנות התכופות בליבה של ירושלים המערבית הן רק תזכורת אחת לזוועה שמתחוללת בעיר עכשיו, והן חייבות להעיר את המצפון של תושביה היהודים. כאשר מצעד התועבה הכהניסטי יעשה את דרכו היום אל עבר העיר העתיקה בשירי שטנה, אדנות ועליונות, עלינו להגיע למקום ולעמוד מולם – בדיוק כמו בכל פעם שגורמי קיצון זרים מנסים להצית להבות של שנאה בעיר.

אסור לנו להפקיר את העיר לידיהם. אחרי שהמציתים והמסיתים יעזבו, אנחנו אלה שנישאר עם הזוהמה שישאירו אחריהם ברחובות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf