הבחירות בעיראק: ניצני אופוזיציה לשלטון המיליציות והמשפחות הגדולות

מאז הופל משטרו של סדאם חוסיין בשנת 2003, נהגו אזרחי עיראק לחגוג את ימי הבחירות לפרלמנט. על אף החשש מפיגועים של ארגונים ג'האדיסטיים, רובם יצאו לקלפיות לממש את זכותם ולהצביע. אולם בבחירות שנערכו בעיראק החודש, שיעור ההצבעה ירד מתחת ל־40 אחוזים, הנמוך ביותר מאז הפלתו של סדאם. הציבור העיראקי הזועם והמתוסכל נותר בבית.

תוצאות הבחירות מראות שלהתקוממות העממית שפרצה בעיראק באוקטובר 2019 ("מהפכת תשרין") היתה השפעה. מצד אחד, היא פגעה בלגיטימיות של המיליציות הפרו־איראניות בעיראק ומצד שני רוב פעילי ההתקוממות עודדו החרמה של הבחירות, מה שקרה בפועל.

תפקידן המרכזי של המיליציות בדיכוי המחאה וברצח מפגינים ופעילים, שיעים ברובם, הביא לירידה בשיעור ההצבעה עבור הקואליציה המייצגת את המיליציות אלו. אולם למרות הירידה בקלפי, יכולתם של אנשי המיליציות לאיים על מתנגדיהם או לרצוח אותם מבטיחה כי השפעתם הגדולה בזירה הפוליטית תמשיך להתקיים.

החרמת הבחירות או ההימנעות מהצבעה בשל חוסר אמון או בשל ייאוש מהמערכת הפוליטית היטיבו עם המפלגות שיש להן בסיס תומכים נאמן, בין אם בשל אמונה דתית או בשל קשרי פטרונות, לרוב בדמות חלוקת משרות במגזר הציבורי.

רשומית, שיעור ההצבעה עמד בבחירות האחרונות על 41%, אך הוא מחושב מתוך המצביעים שמחזיקים בתעודות הצבעה, ושיעור המצביעים האמיתי קרוב ככל הנראה ל־34%.

לצד אזרחים שלא הצביעו בשל תחושת ייאוש, בלטו פעילי של מפלגות ותנועות שנוצרו מתוך תנועת המחאה "תשרין", וקראו להחרמת הבחירות בטענה שהן לא לגיטימיות. פעילים אלה מבקשים לבטל את מערכת החלוקה העדתית של תפקידים ממשלתיים (אל־מוחססה א־טא'אפיה – ההקצאה העדתית).

הפעילים גם הצביעו על איומים על חייהם של מתמודדים בבחירות שהעזו לדבר על הפיל בחדר – קיומן של מיליציות שפועלות מחוץ לחוק, מתנקשות וחוטפות פעילים ומתנגדים מבלי שמנגנוני החוק והסדר יצליחו למנוע את פשעיהן או להעמידם לדין. לפחות 600 מפגינים ופעילים הקשורים לתנועת תשרין נרצחו מאז אוקטובר 2019 בידי כוחות הביטחון והמיליציות.

תוצאות הבחירות הסופיות טרם הוכרזו, אך המגמות הכלליות ברורות ומייצגות ניצחון לכוחות שנתפסים כנאמנים לעיראק ולא לאלו הנתונים תחת השפעה איראנית. גם מפלגות המקיימות רשתות פטרונות חזקות באמצעות חלוקת משרות ציבוריות זכו להצלחה.

מפלגתו של איש הדת הכריזמטי השיעי מוקתדא צדר זכתה בכ־73 מושבים. מצביעי המפלגה חיים בשכונות ובערים מוזנחות ומספרם הגדול של תומכי המפלגה אינו מאפשר לחלק לכולם משרות במגזר הציבורי. צדר נשען על סמכותו כאיש דת, ובעיקר על אהדת הקהילה השיעית לאביו ולגיסו, מקימי התנועה הצדרית, שנרצחו על ידי סדאם חוסין בשל התנגדותם למשטרו.

צדר זוכה לאהדה גם בשל עמדותיו הפופוליסטיות הכלכליות ובשל התנגדותו למעורבות זרה – איראנית או אמריקנית – בענייניה של עיראק.

מנצח נוסף בבחירות במחנה השיעי הוא נורי אל־מליכי, ראש הממשלה לשעבר, שמפלגתו "מדינת החוק" זכתה בכ־35 מושבים. אל־מליכי הודח מראשות הממשלה לאחר שדאע"ש הצליחו תוך שבועות ספורים להשתלט על שליש משטחה של עיראק.

כישלון הצבא העיראקי בהתמודדות עם הג'האדיסטים יוחס, ובצדק, למדיניותו של אל־מליכי, שמינה לצבא העיראקי נאמנים לו על חשבונם של קצינים מוכשרים, וסילק אלפי לוחמים ומפקדים סונים מהצבא, על אף שאלו נאבקו בהצלחה באל־קאעדה בעיראק.

בבחירות האחרונות, אל־מליכי ניצל את נאמנותם של עשרות אלפי עובדי המדינה, שמינה בעת כהונתו הממושכת כראש ממשלה (2014-2006). הוא הדגיש את מאבקיו הקודמים במיליציות, במיוחד נגד צבא המהדי של מוקדתא צדר, כדי להציג עצמו כמועמד שתומך במדינה מרכזית חזקה, בניגוד למשטר הקיים שאינו מסוגל להשליט את מרותו על המיליציות השיעיות.

המפסידה העיקרית במחנה השיעי היא קואליציית פתח, שמייצגת את המיליציות הנאמנות לאיראן (אל־חשד א־שעבי). זו ירדה מ־48 מושבים בפרלמנט ל־16 בלבד, ההפסד נובע במידה רבה מהידרדרות בדימויין של המיליציות ושל איראן בקרב הציבור העיראקי בכלל, ובקהילה השיעית בפרט.

מיליציות אלו, שהפכו לכוח צבאי משמעותי ב־2014 כדי להילחם בדאע"ש, כמעט אינן מעורבות כיום בלחימה. הצבא העיראקי ויחידת העילית שלו ללחימה בטרור הם שממשיכים להיאבק בתאי דאע"ש הפועלים ברחבי עיראק. תחת זאת, המיליציות הנאמנות לאיראן סוחטות סוחרים במחסומים ובמעברי גבול לא־רשמיים באמצעות גביית "מיסים" על הברחות.

עם פרוץ ההפגנות באוקטובר 2019, המיליציות האלו הרחיבו את מעורבותן בדיכוי הפגנות, בחטיפות, בעינויים וברצח של פעילים, רובם המכריע שיעים. סקרים מראים כי "התקוממות תשרין", עם תביעותיה מהמדינה שתספק את צורכי האוכלוסייה ללא אפליה, זוכה לתמיכה עממית נרחבת.

בקרב הסונים, המנצחת הגדולה היא מפלגת א־תקדום של יו"ר הפרלמנט מוחמד אל־חלבוסי. הצלחתו של אל־חלבוסי נובעת במידה רבה מהזרמת כספי שיקום בין־לאומיים למחוז אל־אנבאר לאחר סילוק דאע"ש מממנו. בעזרת כספים אלה, הצליח אל־חלבוסי לבצע פרויקטים כמו מבני ציבור, כבישים, גשרים, בעיקר בערים ראמדי ופאלוג'ה.

ברמאדי, לדוגמה, נבנתה טיילת על גדות נהר הפרת. בביקור שערכתי לאחרונה בעיר, ש־80 אחוזים מבנייניה נחרבו במהלך הלחימה נגד דאע"ש, כמעט שלא ניתן היה להבחין בנזקי המלחמה: דחפורים רבים נראו ברחבי העיר, והמוני פועלי בניין עבדו על הקמתו של מלון בן 20 קומות שמיועד להיות מלון חמשת הכוכבים הראשון במחוז אל־אנבאר.

השחיתות של אל־חלבוסי, המעצרים של מתנגדיו ועינוייהם כנראה לא הטרידו את מרבית התושבים, למגינת ליבם של הפעילים המקומים. ניצחונו של אל־חלבוסי מעיד גם על דעיכתן של מפלגות אסלאמיסטיות ושל מפלגות, שניצלו את תחושת האפליה והתסכול של הסונים מהממשל המרכזי בבגדאד. אל־חלבוסי דווקא קורא להשתלבות במנגנוני המדינה ולשותפות עם המפלגות השיעיות.

לצד ניצחונן של מערכות הפטרונות המשומנות של אל־חלבוסי ושל משפחת ברזאני (המנהיגה את המפלגה הכורדית הדמוקרטית), החלו לעלות כוחות פוליטיים חדשים בשוליים. מפלגת אמתידאד, אחת המפלגות הבודדות המזוהות עם התקוממות תשרין שלא החרימה את הבחירות, זכתה בתשעה מושבים בפרלמנט. מפלגת "הדור החדש" הכורדית, שמתנגדת לשתי המפלגות ולמערכות הפטרונות הכורדיות השולטות של משפחת ברזאני ושל משפחת טלבאני, זכתה בתשעה מושבים אף היא.

לצד כמה עשרות מועמדים עצמאיים, שתי מפלגות אלו עשויות להיות בסיס לאופוזיציה פרלמנטארית אמיתית לראשונה בהיסטוריה המודרנית של עיראק, שמאז נפילת סדאם נשלטה על ידי ממשלות אחדות שכללו את כל המפלגות הגדולות. המפלגות האלה חילקו את השלל בינן לבין עצמן.

המערכת הפוליטית בעיראק צפויה לעסוק בחודשים הקרובים בהליך הרכבת הממשלה או בחלוקת השלל. אף שמבנה הממשלה העתידית וזהות ראש הממשלה אינם ידועים בשלב זה, ניתן להעריך בביטחון כי גם הממשלה הבאה לא תהיה מסוגלת להתמודד עם האתגרים החמורים, שעיראק ניצבת מולם: אחוזי אבטלה גבוהים בקרב צעירים, מיליציות הפועלות מחוץ לחוק, מגזר פרטי חלש, שחיתות נרחבת ומחסור בחשמל ובמים נקיים. לטובת אזרחי עיראק, ניתן רק לקוות כי הופעתה של אופוזיציה פרלמנטארית תאתגר את המשטר הקיים.

אליזבט צורקוב היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית