האומה האדומה מציעה תשובה רדיקלית למשבר האקלים

ביום כדור הארץ השנה, לפני כחודש, כינס נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, "פסגת מנהיגים" וירטואלית על שינוי האקלים. הפסגה מסמנת את חזרתה של ארה"ב להסכם פריז, ואת המרצת מאמצי ייצוב האקלים הבינלאומיים.

בפסגה נשמעו שורת הצהרות מרשימות, ביניהן הכרזות על יעדים לאומיים מעודכנים לצמצום פליטות. ארה"ב עצמה, האחראית ההיסטורית לפליטות הרבות ביותר, הכריזה סוף כל סוף על יעד שמתקרב למה שנדרש על פי המדע – ירידה לרמת פליטות גזי חממה של כמחצית מהרמה של 2005.

סין, שבגבולותיה נפלטים כיום הכי הרבה גזי חממה, הפתיעה והבטיחה להגביל בחריפות את השימוש בפחם בחמש השנים הקרובות ואז להתחיל להוציא אותו משימוש. עוד מדינות משמעותיות מבחינת פליטות כגון רוסיה, קנדה ויפן, הצהירו גם הן על יעדים חדשים ועל מחויבותן למאמץ הגלובלי.

לא רק ראשי מדינות, אלא גם נציגים של גופים פיננסיים גדולים השתתפו בפסגה. אחד הנושאים המרכזיים היה הפוטנציאל של המעבר לאנרגיות מתחדשות להיות מנוע צמיחה כלכלי, נושא שאליו התייחסו למשל מטעם סין והאיחוד האירופי. נציג ענקית הביטוח הגרמנית אליאנץ, בינתיים, דווקא הדגיש שהשתתפות המגזר הפרטי במאמצי הייצוב לא יכולה להיות עניין וולונטרי, אלא צריכה להיות חובה.

כתב האקלים האמריקאי הוותיק דייויד רוברטס מפרש את תוצאות הפסגה במרמור מסוים: הצהרות ויעדים זה חשוב, זה "משנה את השיח", אבל שיח לא מוציא פחמן מהאטמוספירה. נדרשת עשייה ממשית, ובדחיפות. גם בתור יעד, צמצום הפליטות שעליו הכריז ביידן נמוך מדי – נדרש בארה"ב צמצום פליטות של 70% עד 2030, לא רק 50%-52% – ומבחינה פוליטית, ספק רב כי ממשל ביידן יוכל לעמוד אפילו ביעד שהציב.

רוברטס מדגיש כי כדי באמת לצמצם פליטות נדרשים לא יעדים אלא מדיניות טובה; חורים במדיניות יכולים להכשיל את כל המאמץ ולאפשר למזהמים להמשיך להרוויח על חשבון העולם. גם להעביר מדיניות טובה, כמה שזה קשה, זו רק ההתחלה – אחרי כן צריך לדאוג שהיא תיאכף היטב.

רוברטס מטיל ספק רב בסיכויים שכל זה יצלח בארה"ב, מכיוון שמערכת המשפט עמוסה לעייפה בשופטים קיצוניים שמונו תחת הנשיא הקודם, דונלד טראמפ, ואף האחיזה של המפלגה הדמוקרטית בבתי הנבחרים מוטלת בספק החל מבחירות אמצע הקדנציה של 2022 ובנשיאות עצמה אחרי בחירות 2024.

אין ספק כי ביחס לשנות ההרס הנוראיות של ממשל טראמפ, שינוי הכיוון שמסמן ביידן הוא זינוק ענקי בכיוון הנכון. אבל ביחס לעשייה הנדרשת בפועל בשביל לייצב את האקלים, זהו רק צעד קטן, משב נעים של רוח גבית, והמאבק הקשה עוד לפנינו.

חקיקה בינלאומית למען אמא אדמה

בזמן שעיני העולם נישאו אל הפסגה של ביידן, התקיים כנס אלטרנטיבי לרגל יום כדור הארץ בחסות ממשלת בוליביה, תחת הכותרת "התחברות מחדש עם אמא אדמה". מדובר בכנס שמתקיים כל שנה מאז 2010, ומדגיש את תפקידן של מדינות הדרום הגלובלי ושל עמים ילידיים בהתמודדות עם משבר האקלים. רק בשנה שעברה, אחרי הפיכה קצרת ימים של הימין הקיצוני בגיבוי ארה"ב, לא התקיים הכנס.

הפורום האקלימי הצנוע של בוליביה לא זכה כמעט לכל התייחסות בתקשורת העולמית, גם לא בשפה הספרדית – מלבד ברשת טלסור (teleSUR) של ממשלת ונצואלה.

כותרת הכנס, הנטועה בתפישות של עמים ילידיים מהאזור אודות יחסי האדם עם הסביבה, עלולה להוביל למסקנה שמדובר היה באירוע "רוחניקי" חסר קשר לפוליטיקה, אך ההיפך הוא הנכון. מדובר בפורום ששם דגש חזק על חקיקה וקידום מנגנונים של משפט בינלאומי לצורך הגנה ממשית על הסביבה ושיקום אקולוגי.

אחת ההצעות המרכזיות שהפורום מקדם היא ההצעה הוותיקה של הכרה ב"רצח אקולוגי" (אקוסייד), כלומר הרס בלתי הפיך של מערכת אקולוגית, כפשע נגד האנושות.

ג'וג'ו מֶהְטַה (Mehta) מהיוזמה הבינלאומית לעצור את הרצח האקולוגי, הצביעה בדבריה על חשיבות המנגנון של אמנת רומא ובית המשפט הפלילי הבינלאומי, שבהם אין לאף מדינה זכות וטו ולכל מדינה יש קול שווה, כך שהמדינות העניות והחלשות יכולות לקדם הכרה בפשע האקוסייד ללא מעצורים מבניים – הכרה שאם תתקבל, תכריח את כל המדינות החברות לעגן הכרה בפשע הזה גם בחקיקה שלהן.

במנגנוני אמנת רומא אכן מתקדמת כעת הצעה פורמלית בנושא, שאותה הגישו שתי מדינות איים קטנות (המלדיבים וואנואטו), והיא זוכה לתמיכה מכמה ממשלות באירופה. לפי ההצעה, גופים גדולים כמו מדינות ותאגידים אשר יסבו נזק בלתי הפיך למערכות אקולוגיות יהיו חשופים לתביעה בינלאומית בהאג.

לדברי מהטה, נדרש תהליך ארוך כדי לבסס הכרה פורמלית בפשע זה, וטוב שכך – שכן במהלך הדיונים יהיה זמן למדינות ותאגידים להבין לאן הרוח נושבת, ולמצוא דרכים לשנות את פעילותן בהתאם.

האומה האדומה עונה לביידן ואוקסיו קורטס

התקשורת התעלמה מהפורום הבוליביאני, אבל היו מי ששמו אליו בכל זאת. בעצמי התוודעתי אליו דרך דבריו של ד"ר ניק אסטס, אזרח אומת הסיו האינדיאנית מצפון אמריקה ואחד ממייסדי ומובילי ארגון השמאל הילידי "האומה האדומה".

אסטס דיבר על הפורום הבוליביאני והפסגה של ביידן באירוע שהתקיים גם הוא ביום כדור הארץ: אירוע השקה של "הדיל האדום" (The Red Deal) – תשובה סוציאליסטית ילידית מהפכנית הן לקפיטליזם הירוק של ביידן והן לאקו-סוציאליזם המתון יותר של הגרין ניו דיל נוסח חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטס.

הצעתה של האומה האדומה אמנם באה בתגובה לגרין ניו דיל, אך אינה הצעה נגדית; הדיל האדום מדגיש כי הגרין ניו דיל הוא צעד חשוב בכיוון הנכון, ומציע להרחיב את היריעה.

כפי שהזכירו בדבריהן באירוע ההשקה מלאני יאזי ואלנה אורטיז, שתיהן בין מחברות הדיל האדום, תפקידם של עמים ילידיים במאבק האקלים הוא מרכזי, ולא פרופורציונלי בכלל לחלקם באוכלוסיית העולם: הם מהווים פחות מ-5% מאוכלוסיית העולם, אבל כמעט רבע משטח הקרקע בעולם שייך להם מסורתית.

חצי הכדור המערבי במיוחד עד למאבקיהם הנועזים: מהתנגדות לצינורות נפט בקנדה וארה"ב להגנה מחישוף יערות בברזיל ובמקסיקו, ומעבר. האומה האדומה היא חלק ממסורת זו של מאבקים, וגם חלק ממשפחה מורחבת של ארגונים רדיקליים.

המילה "אדום" בשמו של הארגון ושל הדיל היא דו משמעית במוצהר: מדובר הן ב"אדם האדום", כפי שכונו האינדיאנים בידי המתיישבים האירופאים – והן באדום הסוציאליסטי. החיבור בין שני אלה חוזר שוב ושוב בדבריהן של יאזי, אסטס, וחברותיהן, כמו גם במילים של מסמך הדיל עצמו: האומה האדומה מנסחת בבהירות את צורכיהם וענייניהם של העמים שאותם היא מייצגת, אך גם מקדמת חזון כולל ואוניברסלי במהותו, המוצע לכל באי העולם כפלטפורמה ותוכנית פעולה.

באירוע ההשקה, לאחר שחברותיו הציגו אספקטים שונים של התוכנית והדגישו – הן בהרכב הפאנל והן בדבריהן – את תפקידן המרכזי של נשים ילידיות בתנועתן, דיבר הגבר היחיד החבר בפאנל, אסטס. בדבריו, מתח ביקורת על הנשיא ביידן והדגיש את ההבדל הבסיסי בין גישותיהם.

לדבריו, לא סביר שארה"ב "תנהיג" את ייצוב האקלים – מי שאחראי להרס לא יכול להוביל את התיקון. במקום זה, מה שנדרש מארה"ב ומדינות עשירות כמוה הוא להפסיק להסב נזק לעולם, ולהתחיל לשלם את חובותיה האקלימיים: בפרט, לכסות את העלויות שנופלות על מדינות וקהילות עניות בהתמודדות עם משבר האקלים.

אסטס מתריע בפני הסכנה שב"מנהיגות" של ביידן: במקום לשאוב נפט, ממשל ביידן מאיים להחריב אדמות קדושות של אנשי האפאצ'י והנוואחו באריזונה בשביל לכרות מתכות עבור סוללות צי הרכב החשמלי שלו. אסטס אף ביקר בבוז את הצעתה של אליזבת וורן להפוך את צבא ארה"ב לנייטרלי אקלימית ומזכיר – מבחינת מי שכוחות ביטחון אמריקאים רודפים, כולאים, הורגים, או מבצעים נגדו הפיכות, זה לא ישנה דבר.

ההצעה של האנשים הצנועים

לא סתם הזכיר אסטס את הפורום הבוליביאני. ראשית, מכיוון שבוליביה היא מדינה בעלת רוב ילידי עם הנהגה סוציאליסטית, שסובלת מנחת זרועה של האימפריה האמריקאית. שנית, מכיוון שהדיל האדום מתבסס על תוצר של כנס האקלים הבוליביאני הראשון: הצהרת קוצ'במבה מיום כדור הארץ 2010, "הסכם אנשי העולם על שינוי האקלים וזכויותיה של אמא אדמה".

הכנס הראשון בשנת 2010 נערך בתגובה לכישלון פסגת האקלים של האו"ם בקופנהגן בסוף 2009. במקום ראשי המדינות העשירות, הכנס הבוליביאני כינס את "האנשים הצנועים של כדור הארץ" – במיוחד נציגי עמים ילידיים. לא במקרה זה קרה תחת מנהיגותו של אוו מוראלס, הנשיא הילידי הראשון של בוליביה, שנגדו בוצעה בסופו של דבר ההפיכה.

המסמך שהפיק הכנס מתריע בפני הסכנה שנשקפת לעולמנו מפני הקפיטליזם והקולוניאליזם, דורש עשייה בהולה במישור הגיאו-פוליטי, וקורא להקמת תנועה עממית עולמית למען כדור הארץ.

רוח זו ניכרת בדיל האדום, שמקשר את ביקורתו והצעותיו לעוד שורת מאבקים ודרישות חברתיות עכשוויות. התנועה למען חיים שחורים מוזכרת, ובמרכז הדיל עומדות דרישות שנשמעו בעת גל ההתקוממות בקיץ שעבר: משיכת משאבים ממנגנוני שלטון אלימים של משטרה, צבא, כליאה, ומניעת הגירה – והפניית המשאבים הללו לצרכים חברתיים אמיתיים, כגון בריאות, חינוך, דיור ותחבורה ציבורית.

דה-קולוניזציה וענייניהם הספציפיים של עמים ילידיים מקבלים גם הם מקום מרכזי ביותר כמובן: דרישות הדיל כוללות השבת אדמות לריבונות ילידית והפניית משאבים לחידוש הטבע בשטחיהם והגנה על זכויותיהם. הדיל מחבר ישירות בין נושאים אלה לבין פירוק האימפריה האמריקאית, ומזכיר כדוגמה בין היתר את העם הפלסטיני, המוקף במדינות חסות של ארה"ב (ישראל ומצרים).

בלב התוכנית הכלכלית-סביבתית של הדיל עומדת עדיין גישת הגרין ניו דיל: יצירת מקומות עבודה בייצוב האקלים ובמעבר לכלכלה בת קיימא. אולם בניגוד לניסוחים מתונים יותר של גישה זו, הדיל האדום מדגיש שהמקור למשאבים הנדרשים הוא לא רק חיסול תעשיות הדלקים המאובנים משני האקלים (פחם, נפט, וגז) אלא גם פירוק כוחות הביטחון, בתי הכלא והגבולות.

שינוי מלמטה ומשמאל

כראוי לתוכנית פעולה שמאלית מהפכנית, הדיל לא מסתפק ברשימת דרישות והצהרות – אלא עוסק במפורש בדרכים שניתן להביא למימושן. מנסחי הדיל מדגישים שלא ניתן לצפות מפוליטיקאים להוביל את השינוי, ושלא ניתן להסתפק ברפורמות הדרגתיות בתוך מערכת עולמית הרסנית כמו הקפיטליזם האימפריאליסטי של ארה"ב.

במקום זאת, הדיל קורא ל"רפורמות לא רפורמיסטיות" – כלומר שינויים מבניים המכוונים לשינוי מערכתי, בניגוד לצעדי רפורמה מוגבלים והדרגתיים המותירים את המערכת על כנה. כדי לממש את הצעדים האלה, האומה האדומה קוראת לשינוי "מלמטה ומשמאל" – תנועות עממיות דמוקרטיות ומאורגנות, שכוחן יכפה על הפוליטיקאים ליישר קו, על אפם ועל חמתם של בעלי ההון.

ניתן לטעון שהדיל האדום רדיקלי מדי, שאפתני מדי, מרחיק לכת מדי, לא מציאותי. אך בניגוד לתוכניות מתונות יותר, ובטח בניגוד להצהרות והיעדים שמפריחים ביידן ועמיתיו, האומה האדומה מכירה במציאות של קריסת האקלים – בגודל הסכנה הנשקפת לעולם, בדחיפות התיקון, במכשולים המערכתיים האדירים העומדים בפניו, ובכוחות העצומים שעמם יש להתעמת.

גם אם לא ניתן לצפות שכל דרישותיה יתממשו במהרה, יש לעניות דעתי חשיבות פוליטית גדולה לדיל האדום: הוא מאפשר לגרין ניו דיל להיות מה שהוא תמיד היה אמור להיות – הצעת פשרה. הגרין ניו דיל מעולם לא הציע גישה מהפכנית מהיסוד – אלא רק דרש לעשות כל מה שניתן במסגרת השיטה הכלכלית הנוכחית על מנת לייצב את האקלים.

עבור אלה שעושים את עושרם ומחזיקים בכוחם בזכות הרס האקלים, הגרין ניו דיל צריך להיות הגזר שמציע השמאל, פשרה שהימין המתון יוכל לעמוד בה לנוכח האלטרנטיבות. הגישה המהפכנית המובהקת של הדיל האדום, ויותר מכך, צמיחת אותם ארגונים מיליטנטיים שלהם הדיל קורא – הם המקל לו נזדקק כדי שביידן וחבריו לא יעזו להסתפק בהצהרות ושינויים קוסמטיים בזמן שעתידנו עולה בלהבות.