גברים, אולי במקום להיכנס למגננה פשוט תשאלו איך אפשר לעזור?
העלבון בלהיתפס כפוגע פוטנציאלי כשאינך כזה מובן. אבל לא הגון להפנות את הכעס למי שהפחד מפגיעה הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חייה. המציאות היא זאת שדורשת תיקון, לא אם שדואגת לבתה הצעירה
ציור התופעה כזניחה דוחק הצידה את הצורך בעיסוק בגבריות. הפגנה נגד חשוד באונס ילדה בת 13 במלונית, ב-15 במרץ 2021 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
לפני כמה שנים סיפר לי אפק טסטה לאונר, גבר טרנסג'נדר ומיוצרי הסדרה "על הרצף", על לילה אחד שבו חזר הביתה מהעבודה, והבחין בכך שהאישה שהולכת לפניו מביטה אחורה בחשש ומאיצה את צעדיה. הוא הסתכל אחורה, אבל לא היה שם איש מאחוריו. אז הבין – הוא האיום.
בשביל אותה אישה הוא היה גבר שהולך אחריה ברחוב חשוך בשעת לילה מאוחרת, ואין לה שום דרך לדעת מי הוא ומה הוא. ברגע הזה, אמר לי, נוספה לפרפורמנס החדש שלו גם אחריות – האחריות להיות גבר במרחב שרגיש לתחושת הביטחון של הנשים סביבו.
סערת הרשת שהתחוללה בשבוע האחרון סביב סוגיית החזרת נערות מבייביסיטר הבהירה כי לא רק שמרבית הגברים אינם מעוניינים לשאת באחריות כזאת, הם נפגעים עמוקות מעצם המחשבה על קיומה.
את הדליקה האחרונה במדורת השבט הווירטואלית הצית פוסט שכתבה הסטנדאפיטית רביטל ויטלזון, שבו פנתה אל האם שהזמינה את בתה לבייביסיטר וביקשה ממנה להיות זאת שמחזירה את הנערה לביתה, ולא בן הזוג שלה.
התגובות לפוסט, שבזמן כתיבת שורות אלה מספרן נושק לאלפיים, לא איחרו להגיע. לצד קולות תומכים ועדויות רבות, חלקן אנונימיות, על פגיעות והטרדות שעברו נערות, עלו תרעומות רבות בפוסט ומחוצה לו, בעיקר מצד גברים שהזדעזעו מעצם תפיסתם כאיום פוטנציאלי על גופן ונפשן של נערות, וגם מנשים העומדות לצדן ומצביעות על אי ההגינות. בכל זאת, כידוע, לא כל הגברים.
זה נכון, לא כל הגברים, גם לא רוב הגברים. אולם בכל הרשת לא נמצא אף לא פוסט או ציוץ אחד שבו הודה הכותב כי הוא נוהג לתקוף או להטריד נערות. היקפי התופעה, כמו גם חוויות החיים האישיות שלנו ושל הנשים סביבנו, מלמדים אותנו שמטרידנים ותוקפים מינית אינם מגיעים עם סימון מיוחד, ונשים – אם לא כולן, בהחלט רובן – נתקלות בהן שוב ושוב.
על מנת להסביר את עומק הפוגענות כלפי גברים, בחר אחד מהם להבהיר כי הסיכון שהנערה תיפגע בתאונת דרכים באותה נסיעה גבוה יותר מהסיכון שתוטרד בה. חישוב תמוה לאור כך שלפי נתוני הלמ"ס, בשנה שעברה 18,226 נשים, ילדים וגברים נפגעו בתאונות דרכים, וכמעט פי חמש – 92 אלף נשים מעל גיל 20 – עברו הטרדה מינית.
הניתוח הסטטיסטי השגוי אינו מקרי. העיסוק ב"לא כל הגברים" כולל בתוכו כמעט תמיד הקטנה של היקפי הפגיעה בנשים, ושל ההשלכות של כך על חייהן ועל תחושת הביטחון שלהן במרחב ובעולם. ציור התופעה כזניחה דוחק הצידה את הצורך בעיסוק בגבריות בחברות – שמוביל לכך ש-95% מהפגיעות המיניות מבוצעות על ידי גברים – ובתיקון ומניעה שלא על ידי הימנעות של נשים.
העלבון בלהיתפס כפוגע פוטנציאלי כשאינך כזה מובן, אבל את הכעס לא הגון להפנות למי שמפחדת מפגיעה. הכעס צריך להיות מופנה אל מציאות שבה הפחד הזה כל כך נוכח בחיי נשים ונערות. המציאות היא זאת שדורשת תיקון, לא אם שדואגת לבתה הצעירה. ובשביל לתקן אותה אפשר להתחיל בלהקשיב, לקחת אחריות ולשאול – איך אפשר לעזור?
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
