בשבחי הרחמים העצמיים

עניין קטן ולא קשור הצליח להביא אותי היום לבכי תמרורים ארוך. מה שהתחיל בדמעות של תסכול ועצבים רגעיים התחלף מהר מאוד במררה של רחמים עצמיים וכעס על היקום. החזות של האדם החולה-אך-מתפקד-ואמיץ שאני מתחזקת בנאמנות כלפי חוץ כבר כמעט עשר שנים, התפרקה לה לרסיסים. וחשבתי שאולי זה מותר, להיות חלשה, ונזקקת, וחסרת אונים. שגם זה חלק מלהיות חולה כרונית. שלפעמים מותר להגיד שקשה, שאי אפשר, שבא למות – גם אם לא באמת מתכוונת לזה מילולית, שנמאס, שרוצה להיות "רגילה".

כבר חודש מאז שחליתי. הפעם מדובר כעיקרון במחלה בנאלית – דלקת בדרכי נשימה עליונות, שהפכה לאולי דלקת ריאות, וסינוסיטיס, ובעיקר שיעולים מטלטלים ומרעידי גוף. משהו שאצל כל אדם נורמלי היה נגמר מקסימום בשבוע של אנטיביוטיקה, אצלי – החולנית פגומת המערכת החיסונית – הופך לסאגה בלתי נגמרת שלא רואים את הסוף שלה.

בצד הבשורות הטובות – הפסקתי לעשן. ניסיון שני ב-25 השנים האחרונות. הפעם הראשונה החזיקה מעמד שישה חודשים ונגמרה החודש לפני שנתיים, בסיומה של ההפגנה הטראומטית ומוכת הגז והאלימות המשטרתית בח'ורה נגד תוכנית פראוור. הפעם הזאת נכפתה עלי שלא ברצוני, אבל אחרי כמעט שבועיים נטולי ניקוטין זאת נראית כמו הזדמנות שחייבות לקפוץ עליה. בצד הבשורות הרעות, במסגרת אחד השיעולים המטלטלים שמעתי קנאק פנימי מצמרר שבישר על צלע שנסדקת. מאז כל נשימה מביאה איתה כאבים מפלחים. ולא – אין מה לעשות נגד צלעות סדוקות או שבורות. רק לסבול בשקט ולחכות שהן יחלימו מעצמן.

עוד בבשורות הרעות, בגלל החולי והאנטיביוטיקה שאני לוקחת כבר שבועות, אני לא יכולה לקחת תרופות למחלה שלי (אנקילוזינג ספונדליטיס, כתבתי עליה כאן), וככל שעוברים הימים אני מרגישה איך היא מזדחלת ומשתלטת לי על הגוף לאט אבל בהתמדה. היא מתקדמת, ואני נכבשת בתסכול, והפחד מפני עוד התפרצות של כאבים בלתי נסבלים גואה ומשתק.

השיעול גם לא מאפשר לי לעשן קנאביס רפואי – תרופה נגד כאב שמשרד הבריאות אישר לי אחרי המתנה של שנים. אז כל המפרקים שלי חזרו להיות מאוד נוכחים בחיי, אבל אחרי שבועיים ללא עישון גם חזרתי פתאום לחלום. כדרכם של חלומות שהיו לכודים זמן ארוך מאוד בתוך עננת גראס, אלו חלומות מוטרפים, עם כל הדימויים האפשריים. כל הפחדים ממהרים להידחף להם לפריים, כאילו יודעים שעוד זמן קצר הריאות שלי יחזרו לתפקד ואני אחזור למלא אותן בעשן מתוק שידחוק שוב את החלומות. בשני לילות של חלומות הספקתי לפגוש עשרות אנשים שלא ראיתי שנים, לטייל עם אורלי בבוליביה, לחפש בית חדש עם אשתי, ליפול, להינטש, לרדוף ולהירדף, לברוח ממוות וודאי, ולכעוס.

יכול להיות שיותר קל להיות אדם חולה כשאת באמת אדם מאמין. לא כזה שמתלבט. אדם שמקבל את הגורל ואת רצון האלה בלי שאלות. בחיבוק וברכה. אבל אני כועסת היום על אלוהימה. אפילו שונאת אותה. אז אני לא רוצה לחבק היום את הכאב. לא מבינה איך מתקבלות ההחלטות האלה שם למעלה. מה הקריטריונים. מה עשיתי שכל זה מגיע לי. למה דווקא אני.

בדרך כלל הייתי מחפשת דרך להפוך את הסיום של הפוסט הזה לאופטימי, מחזק. הפעם אני אשאיר אותו כמו שאני – מלאה ברחמים עצמיים. כי גם זה מותר לפעמים. ומותר גם שידעו על זה.

> לשבור שתיקה על אלימות מינית – בערבית