במקום להתמכר לחדוות הנקמה, בואו נקשיב למשפחות

"כולם מדברים על אחדות. חבר'ה, אחדות זה נורא יפה, אבל בשטח יש נקמה, ויש אכזריות […] יהיה לנו את כל החיים להתאבל, ואנחנו נתאבל, אבל עכשיו המטרה היא אחת: להיות אכזריים. המטרה היא לנקום ולהיות אכזריים".

את הדברים האלה אמר למגישת החדשות של קשת 12, אלמז מנגיסטו, הבדרן ומשפיען הרשת גיא הוכמן, שגויס למילואים ומבדר כעת את החיילים בקרבתו. כך, בצורה מפורשת, שלא מסתתרת מאחורי מסכות, כפי שניסתה המגישה מנגיסטו לרכך ("אני לא יודעת אם המטרה היא אכזריות, המטרה היא לנצח"), ביטא הוכמן את הסנטימנט הישראלי, שהפך, עושה רושם, לנחלת הימין והשמאל כאחד: הצדקת הקטסטרופה שמשיתה כעת ישראל על יותר משני מיליון בני אדם (כן, בני אדם. רובם חפים מפשע) בעזה, בין אם באצטלה של "הכרעת חמאס", או, כפי שניסח הוכמן, פשוט מתוך חדוות הנקמה. נקמה שעבורה מוכנים להקריב, נראה עכשיו, גם את החטופים בעזה, שבני המשפחות שלהם יוצאים מדעתם מרוב חרדה לשלומם תחת ההפגזות הכבדות.

במקביל, אני רואה, שומעת וקוראת בימים האחרונים אנשים שעומדים מרוסקים מעל קברי יקיריהם, אנשים שניצלו מהתופת בדרום, אנשים שאהובי ליבם נחטפו לעזה, מביעים התנגדות מפורשת להרג חפים מפשע בעזה, אומרים לא לנקמה.

נוי כצמן, שאחיה חיים כצמן נרצח בקיבוץ חולית, קראה בהספד על אחיה "לא להשתמש במוות והכאב שלנו כדי לגורם למוות וכאב של אנשים אחרים או משפחות אחרות. אני דורשת לעצור את מעגל הכאב, ולהבין שהדרך היחידה היא חופש ושוויון זכויות. שלום אחווה ובטחון לכל בני האדם".

מנכ"לית ארגון "יש דין", זיו שטהל, שניצלה מהתופת בכפר עזה, כתבה במאמר הומניסטי לעילא שהפגזות חסרות הבחנה בעזה אינן הפתרון.

במילים הלא רבות שאמר יעקב גודו על קברו הטרי של בנו, תום, שנרצח בכיסופים, הוא בחר להזכיר כי "החל מיום שני, וברגעים אלה ממש, מתנהל מסע אלים של טרור יהודי משיחי לטיהור אתני ופגיעה בנפש בקהילות וכפרים ברחבי יהודה ושומרון ובקעת הירדן בגיבוי הצבא והמשטרה".

בסרטון שהפך מאז הפרסום לוויראלי, העיתונאית אור-לי ברלב פרסמה את הדברים של צעירה מניצולי קיבוץ בארי, שבסוף מונולוג מטלטל על הפקרת תושבי הדרום, הציגו גם את המוצא מהזוועה: "החזרת שבויים. שלום. הגינות והוגנות. אם אין לכם את האוזניים לשמוע את מה שאמרתי עכשיו, אין תקווה. אולי לחלקכן יהיה קשות לשמוע את המילים האלה. קשה לי לדבר. אבל עם מה שאני עברתי בבארי, אתם חייבים לי את זה".

אמש בביקור במלון דוד בים המלח, צעירה בת 19 מקיבוץ בארי (שמה שמור עימדי), ביקשה לזעוק את הזעקה שלה: "מה שקרה לנו לא היה חדש, פשוט גרוע יותר. מפקירים אותנו שנים". pic.twitter.com/TPssp7nxLY

— Or-ly Barlev ~ אור-לי ברלב (@orlybarlev) October 12, 2023

אנחנו חייבים להם את זה. אני מקשיבה להם וקוראת את המילים שלהם, ומרכינה ראש מול גדולת נפשם. ואני חושבת גם על ההתעקשות המוזרה של אחרים, לא מעטים מתוכם אנשים המזוהים עם השמאל, למדוד את מידת הסולידריות, הכאב או הזעם של כולנו על פי מידת הנכונות לתמוך באש המומטרת על עזה עכשיו.

מה תגידו לאב השכול הזה? לניצולת התופת הזו? גם הם חסרי סולידריות? מה אתם יודעים על ההתפרקות הפנימית של מישהו? של כולנו? מאיפה עזות המצח לקבוע משהו על המתחולל בתוך כל אחת ואחד מאיתנו?

אני רואה את ההאשמות נגד מי שקורא, זועק, מתחנן להפסיק את הקטל חסר התוחלת הזה, את פשע המלחמה הנורא והאיום הזה בעזה, בנאיביות, בדוגמטיות, באוטומטיות מחשבתית. בחוסר רציונליות. ואני חושבת על המשפט החד של בן כפיר, חבר ב"פורום המשפחות השכולות", משפט שנחרט בראשי לפני שנים: "איבדתי את הבת שלי, לא את השכל", כשדיבר על חוסר התוחלת שבנקמה.

האיש הזה, שאיבד את היקר לו מכל, ועוד רבים שהצטרפו עכשיו למעגל השכול, מבינים את מה שכה רבים בציבור מסרבים עדיין להבין: שהדרך שמציעים לנו כעת, של עוד דם ועוד "גביית מחיר" ועוד "הרתעה", היא בדיוק הדרך שהציעו לנו מאז ומתמיד.

כל סבב דמים בעזה הוגדר כ"הפעם הזאת שלאחריה חמאס יושמד", ותמיד גם אמרו לנו "עכשיו תסתמו, עכשיו אין לנו את המותרות לדבר על זכויות אדם, עכשיו חייבים לגבות מחיר, אחר כך נוכל לדבר על פתרון מדיני" – פתרון שלא הגיע מעולם, גם לא ניסיון ולו הקלוש ביותר לקראתו, כי אחרי שהפציצו והפגיזו והשתיקו כבר לא היה אינטרס לפעול למען פתרון.

מי שמנסה לומר לנו עכשיו שאין מה לעשות, שהפעם חייבים לגבות מחיר, או להשמיד את חמאס, או להרחיק את האיום, או השד יודע מה שאפשר לעשות רק על ידי טבח המוני בתושבי עזה – או שהוא מרמה את עצמו, או שהוא מרמה אותנו. כי הפעם הזאת אף פעם לא מגיעה. היא פנטום. פנטזיה.

מעבר לרקב המוסרי בהצדקה של טבח מחריד נפש שכזה, הציפייה שהפעם הקטל ההמוני בעזה יוביל לתוצאה אחרת משהובילו כל מסעות הקטל הקודמים – שלא השיגו דבר מלבד העמקת הייאוש, הסבל והשנאה בצד הפלסטיני – היא הונאה עצמית איומה שאת המחיר שלה ישלמו שוב, כן, תושבי הדרום. אל תגידו שישראל עושה את זה למענם. ישראל הפקירה את הדרום בפשע קולוסלי, ולא יכולה לפדות את עוונה בדם חפים מפשע בעזה. במקום להתמכר לחדוות הנקמה הארורה הזו, בואו נקשיב למשפחות.