בכל כפר, בכל עיר: המחאה נגד הפשע בחברה הערבית תופסת תאוצה

חיראכּ, תנועה בערבית, הפך בקרב הפלסטינים בישראל לשם כללי לתנועת מחאה על בסיס מקומי. החיראכ הוותיק ביותר היא חיראכ חיפא, קבוצה שעיקרה צעירים, המארגנת כבר שנים פעולות מחאה נגד נושאים כמו המתקפות הישראליות על עזה והמצור עליה ועניינים דומים.

אבל בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בחודשים האחרונים, התפתחה תופעה חדשה. חיראכּים מקומיים, המובילים את המחאה נגד אוזלת היד של המשטרה והשלטונות במאבק נגד האלימות בחברה הערבית. המחאות האלה מצליחות למשוך אליהן אלפי אנשים ונתקלות מדי פעם בדיכוי אלים מצד המשטרה.

החיראכים המקומיים מתאמים ביניהם פעילות, ססמאות ודרכי פעולה ברמה הארצית. רבים מהחיראכים המקומיים אימצו את הססמה "מוכָּמֶלין", (مكملين, ממשיכים בעברית) כביטוי לפעילות המתמשכת שלהם בנושא.

אות הפתיחה למחאות נגד המשטרה ניתן אחרי האירוע במג'דל אל כרום בדצמבר 2019, אז נרצחו שלושה צעירים. במג'דל אל כרום התפתחה מחאה שגלשה אחר כך לישובים נוספים. מאז המצב רק הורע. ב-2020 נרצחו 113 גברים ונשים בשכונות ובישובים הערביים, ומאז תחילת 2012 נרשמו כבר 17 מקרי רצח. ברוב הכפרים והערים הערביות בישראל יש ירי כמעט מדי יום, השוק האפור חוגג, הפרוטקשן משתולל.

אף שהמחאה התחילה במג'דל אל כרום, החיראכ המוביל היום הוא חיראכ אום אל פחם. מוחמד אל ח'דר, בן 45 מאום אלפחם, הוא אחד המובילים. "אנחנו רוצים להעלות את המודעות של בני עמנו כדי שיבינו שהאלימות היא לא מקרית", אומר אל ח'דר. "הרשלנות של המשטרה היא מדיניות. אנחנו לא מתחננים בפני המשטרה ומבקשים ממנה לבוא להגן עלינו. אנחנו מנסים לחשוף את הפרצוף האמיתי שלהם ולדחוק אותם לפינה, להראות שהם לא עושים כלום.

"אנו רוצים להגיע לכל המשרדים, כמו המשרד לביטחון פנים. הם אחראים על תחנות המשטרה בערים ובכפרים שלנו. אלה לא תחנות משטרה, אלא מאורות שמקבלות את ההוראות שלהם מלמעלה".

בניגוד למה שטוענים בדרך כלל במשטרה, אל ח'דר טוען שדווקא קל יותר להתמודד עם הפשע בחברה הערבית מאשר בחברה היהודית. "רוב הפשע היום בחברה הערבית הוא תוצאה של סכסוך בין משפחות", מסביר ח'דר, ולכן "אפשר לתפוס את הפושע בחברה הערבית בקלות יותר מאשר את הפושע בחברה היהודית, כי שם הפשע באמת מאורגן. היום כל עבריין יורה ברכב באופן אקראי והולך בלי שום תכנון, ולמרות זאת הם (המשטרה) טוענים שהם לא מצליחים לפענח את תיקי הרצח. לא התפקיד שלנו לתפוס את הרוצחים. זו האחריות של המדינה".

כמה אנשים מגיעים להפגין ביום שישי באום אלפחם?

"כל שבוע המספר עולה. התחלנו עם 500 מפגינים והגענו ל-2500 מפגינים. בהתחלה הגיעו רק צעירים. היום יש ילדים נשים וזקנים".

למרות העובדה הזו, אומר אל ח'דר, המשטרה נוהגת בהם ביד קשה. "להפגנות שלנו מגיעים מאות שוטרים ומג"בניקים. הם עוצרים מפגינים תוך שימוש באלימות.  בשבוע השלישי (של ההפגנות) מפגין בשם מוחמד אגבאריה נורה ונהרג בדרך הביתה אחרי ההפגנה. היו במקום הרבה כוחות משטרה, אבל במקום שיתפסו את הרכב שממנו ירו הפושעים –  טויטה בצבע לבן  – הם באו לדכא אותנו".

אל ח'דר מספר שהוא היה אחד היוזמים של איחוד של החיראכים השונים שפעלו באום אל פחם תחת הכותרת "החיראכ המאוחד של אום אל פחם". "זה לא חיראכ דתי או מפלגתי", הוא מבהיר. "ברגע שהכרזנו על החיארכ, תוך יומיים הצטרפו 200 נשים וגברים".

אל ח'דר אומר שלצד ההפגנה השבועית מייד אחרי התפילה ביום שישי בכניסה לאום אל פחם, הם גם עובדים לטווח הארוך על מחקר, שמטרתו לבחון השפעת המצב הכלכלי על האלימות. "יש לנו גרעין של 10 אנשים שמתאמים, מפרסמים, ויוצרים קשר עם שאר החיראכים. הוצאנו עצומה לפטר את מפקד המשטרה חובב (סנ"צ יצחק חובב, מפקד משטרת עירון). תוך יום יותר מ-1000 אנשים חתמו. המטרה היא לא רק לפטר אותו אלא להראות לאנשים שאנחנו יכולים להשפיע. זה נותן תקווה".

היית'ם מלחם, בן 26 מנצרת, פקיד קבלה בבית חולים במקצועו, פעיל כבר שנתיים בחיראכ המקומי. הוא מסביר שהפעילות של "מוכאמלין" (ממשיכים) קיבלה תנופה בסוף השנה שעברה. "כמעט בכל עיר וכפר יש חיראכ כזה תחת אותו השם: במשולש הצפוני כמו אום אלפחם , עארה, ערערה, כפר קרע, באקה אל ע'רביה, בלוד, נצרת, כפר יסיף, ריינה, כפר כנא, משהד,  טמרה ועוד".

מלחם, כאמור, פעיל בנצרת. "השנה הפעילות של החיראכים התעצמה בגלל שלאנשים נמאס, הפשע והאלימות הגיעו אלינו הביתה", אומר מלחם. "לפני שלושה שבועות אני באופן אישי ראיתי איך נורתה בחורה ליד הבית שלי כשהחנתה את הרכב שלה. היריות חלפו מעלי. אחי חווה חוויה דומה לפני כמה ימים. הפשע והאלימות פוגעים היום בכולנו, כל אחד מאתנו הוא מטרה וקורבן לירי".

מלחם טוען שלקורונה היתה השפעה גדולה על הנכונות של אנשים לצאת לרחובות. "הסגרים הממושכים, המצב הכלכלי המידרדר, הלחץ הנפשי, תחושת המחנק, יחד עם התגברות האלימות הוציאו את האנשים החוצה", הוא אומר.

ד"ר חנין מג'אדלה, בת 37 מבאקה אלע'רביה, חוקרת ומרצה, פעילה בחיראכ בישוב שלה. בבאקה, היא מספרת, הם מפגינים מול תחנת המשטרה. "ידוע שיש המון נרצחים ורוב התיקים לא פוענחו", היא אומרת. "החיראכ נותנן לך תחושה שאתה יכול לשלוט בגורל שלך. אתה לא יושב בבית וצופה בסרט פשע. אתה חלק ממאבק. הכי מסוכן בעיני שנאבד את התקווה.

"התקשורת הישראלית התעלמה מהקיום שלנו לגמרי. כשהם מסקרים את הפשע, הם מציגים את החברה הערבית באור שלילי כאילו זו חברה אלימה. זה לא נכון. למה לא היינו אלימים לפני 15 שנים? ברגע שאנחנו חוסמים  כבישים, התקשורת הישראלית לא יכולה להתעלם מאתנו והם באים לסקר. את מכריחה אותם לסקר את הבעיה שלך, וזה נותן לנו כוח".

גם מרים אבו אלהיג'א בת 25  – עורכת תוכן במקצועה, תושבת טמרה ופעילה בחיראכ המקומי –  אומרת שמספר המפגינים הולך ועולה כל הזמן. "אחרי הרצח  של אחמד חג'אזי בטמרה, החיראכ התחיל להיות פעיל מאוד ומספר האנשים שיצאו להפגין היה עצום", היא אומרת. "בשנת 2019 היה חיראכ, אבל לא באותו אופן" .

לדבריה של אבו אל היג'א, לא רק שהמשטרה לא עושה את העבודה שלה, היא גם מפעילה אלימות נגד המפגינים. בטמרה, לדוגמה, אחד המפגינים נפגע מכדור גומי שירתה המשטרה ואיבד עין.

"הפשע בחברה הערבית הוא בעיה פוליטית", ממשיכה אבו אל היג'א, "הם מאשימים אותנו באלימות ורוצים שנישא באחריות.  יש כמובן אחריות על החברה, אבל צריך לזכור שאנחנו סובלים ממצור כלכלי, מצור פוליטי ומבעיה בהגדרה העצמית שלנו. הקורונה גם השפיעה המון והגענו לשיא".

חיראכ "מוכאמלין" בנצרת יוצאים להפגין פעם בשבוע. אין להם יום קבוע, תלוי במצב, במזג האוויר וביכולות של האנשים. "ההפגנות שלנו מתקיימות בכניסה הצפונית לנצרת. הסיסמה שכל החירכאים אימצו היא 'הכניסות של הישובים, היציאה מהמשברים' ( مداخل البلدات مخارج الازمات)". הכוונה מאחורי הססמה הזו היא שעצם היציאה מחוץ לישובים הערביים אל הכבישים הראשיים יכולה להביא את הנושא לתודעה הכלל הישראלית.

"אנחנו מתאמים בינינו סיסמאות, כרזות  ודרך עבודה ופעילות", מתאר מלחם את התיאום בין החיראכים השונים. מלחם מספר שבעוד שבשנה שעברה רוב המפגינים גברים צעירים, השנה הצטרפו נשים רבות ואנשים מבוגרים. "לא ציפינו לזה, 400 אנשים יוצאים  להפגין", הוא מספר.

כמו אבו אל היג'א בטמרה, גם מלחם נתקל באלימות של המשטרה. "אנחנו יוצאים להפגין נגד האלימות והפשיעה, והמשטרה מפעילה עלינו אלימות, מעצרים, מכות", מספר מלחם. "אני לא מצליח להבין את התנהגות המשטרה כלפינו: אנחנו לא חמושים, הנשק שלנו זה הכרזות נגד האלימות והדגלים השחורים שכל החיראכים מניפים. לכל הפגנה שלנו מגיעים שוטרים ויס"מ. לפני שבוע הם אף סגרו את הכביש מכל הכיוונים כדי שאנשים לא יראו שיש הפגנה".

מלחם אומר שהכוונה היא מצד אחד להפעיל לחץ על המשטרה ומצד שני להפעיל את הרחוב. "אנחנו לא רק יוצאים נגד המשטרה", הוא מספר, "בהפגנות שלנו אנו יוצאים נגד הפושעים וקוראים לאנשים להחרים אותם ולהקיא אותם מחוץ לחברה. הדרך שלנו ארוכה וקשה ומלאה במוקשים. אנחנו מיעוט שסובל מגזענות ואפליה. אנחנו ממשיכים כי כולנו סובלים מהפשע.

"עכשיו אנחנו מנסים לארגן פעילות בשם 'אנחנו שרים לחיים':  להקים במה גדולה שיגיעו אליה אומנים מקומיים, ישירו וינגנו. אנחנו אוהבים את החיים. דרך הפעילות הזאת נציג צד אחר של החברה שלנו. הקול של מוסיקה ואמנות יותר חזק מקולות הירי".

תופעה מעניינת נוספת היא הצטרפות הנשים להפגנות. "בהתחלה הרגשתי לבד, היו מעט נשים", מספרת ד"ר מג'אדלה מבאקה אל ע'רביה. "אבל היום המון נשים יוצאות להפגין. לחיראכ בבאקה קראנו "באקה מתקוממת" ("باقة تنتفض"). הכוונה שכולם ייצאו לרחוב. הגענו ל-300 מפגינים. אנשים התחילו לקחת את הילדים שלהם להפגנות. יש אנשים שמפחדים, אבל מאוד חשוב שכל אחד יתרום את חלקו בדרך זו או אחרת. יש נשים שהתחילו להתנדב או פתחו מועדון קריאה וזו דרך להיאבק באלימות. הדבר החשוב הוא לא לוותר".

איך את מסבירה שנשים שברו את מחסום הפחד והתחילו לצאת לרחוב?

"שני דברים. הנשים, כמו כולם, מרגישות מאוימות. כל אחד יכול להיות קורבן לאלימות. ברגע שאת רואה נשים אחרות משתתפות בהפגנות, את מתעודדת להשתתף בעצמך. היום נשים משכבות גיל שונות משתתפות. אפילו סבתות יוצאות להפגין".

פידאא טבעוני מנצרת הלכה צעד רחוק יותר ויחד עם פעילות אחרות הן הקימו חיראכ נשים בשם "נשים למען החיים". "לא ברור לי איך כולנו התגייסנו ביחד", אומרת טבעוני, פעילה פוליטית ופמיניסטית ומנהלת עמותת מהפך. "זה התחיל מזה שאמרתי לאישה אחת: בואי נשתתף בהפגנה. היא סירבה, ואז הצעתי לנסוע לנחם את אימא של אחמד (חג'אזי) בטמרה. הפצנו שאנחנו הולכות לביקור תנחומים בטמרה, ופתאום הגיעו 120 נשים מכל הארץ – טירה,  טייבה, כפר יסיף, נצרת, ריינה, קאבול , לוד ועוד".

למה חשוב שיהיה חיראכ אך ורק לנשים?

"שיהיה ברור: בכל החיראכים בארץ יש המון נשים פעילות. יש גם הפגנות של נשים כמו באום אלפחם וטמרה. חיראכ ארצי לא אמור להחליף או לבוא במקום החיראכים המקומיים, אלא לארגן  את כל החיראכים לתנועת נשים גדולה.

"אנחנו הנשים לא לקחנו חלק בפשע, אנחנו לא מחזיקות  בנשק או אפילו משתמשות בו. גם באלימות ובקטטות אנחנו לא נמצאות. אבל אנחנו משלמות מחיר כבד, אם זה הילדים שלנו או הבעלים או האחים או קרובי המשפחה. אנחנו מהוות כוח שיכול להשפיע.

"כל חיראכ הוא חשוב. חיראכ זה סולידריות חברתיות ואיתנות חברתית, חיראכ מעלה את המודעות הפוליטית. עמדנו בצומת לג'ון עם כרזות בעברית. קיבלנו תמיכה, אבל בו זמנית המון קללות ובריונות, 'תלכו זונות' וכדומה. הבנו כמה חשוב שהקול שלנו יגיע לרחוב הישראלי. ההפגנות  בתוך הערים והכפרים חשובות מאוד, אבל מאוד חשוב שהישראלים ישמעו אותנו".

על המפגש עצמו עם אמו של אחמד חג'אזי היא מספרת: "כשנכנסו לנחם את אום אחמד, אישה אחת – שאין לי מושג מי היא – עמדה וצעקה: 'אני לא רוצה שהבן שלי יגדל, אני  מפחדת וחוששת לחייו'. זה היה מפגש מאוד עוצמתי, נטול סיסמאות. המשפחה סיפרה כמה המפגש הזה חיזק את המשפחה, במיוחד את האימא".

את חושבת שחיראכים יכולים באמת להשפיע או אנשים רק מוציאים זעם ותסכול?

"אני מאמינה שחיראכים יכולים להשפיע. הם משפיעים קודם כל על האנשים שיוצאים להפגין. הם מרגישים שהם עושים משהו ולא רק יושבים בחיבוק ידיים ובחוסר האונים. הם אקטיבים. זה מחזיר את התקווה ואת האחריות לאנשים, את התחושה שאנחנו יכולים לעשות משהו. אנחנו איבדנו את התקווה".