ביקור פהלווי בישראל הוא יריקה בפניה של המחאה באיראן

ציניות עמוקה. רזא פהלווי (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

במאמר שפרסם כאן לפני כחודשיים, בעקבות מסיבת העיתונאים של שבעה מראשי תנועות האופוזיציה האיראניות בגולה, הביע פרופ' ליאור שטרנפלד, חוקר איראן, חשש כי מאחורי היוזמה עומדת שאיפתו של יורש העצר הגולה, רזא פהלווי, להחזיר את המלוכה לאיראן ולרשת את כס אביו. על אף הכחשותיו הנמרצות של פהלווי, ביקורו הרשמי היום (שני) בישראל לא רק מעצים חששות אלה, אלא אף מייצר את הרושם כי בכוונתו לעשות זאת תוך שעתוק החוליים העמוקים שהביאו לבסוף להדחתו של אביו, מוחמד רזא פהלווי, בינואר 1979.

על פי הודעתו של פהלווי, ביקורו בישראל נועד "להעביר לישראלים מסר של שלום מהעם האיראני, לדבר עם מומחי מים ישראליים כדי לטפל בניצול לרעה של משאבי הטבע האיראניים בידי המשטר, ולהביע רחשי כבוד לקורבנות השואה" בעצרת הממלכתית לציון יום השואה ביד ושם, בה הוא צפוי להשתתף מחר.

>> האם המחאה באיראן תוביל לחזרתה של המלוכה?

קשה להחליט איזו מבין הסיבות שמנה פהלווי לביקורו בישראל מעוררת יותר סלידה. לבטח כולן נגועות בציניות עמוקה. כדי לעמוד על עומק הציניות, יש לבחון אותן אחת לאחת:

אותו "מסר של שלום מהעם האיראני" שפהלווי מבקש כביכול להעביר לישראלים הוא ביטוי גרוטסקי במיוחד של היגיון "האויב של אויבי הוא חברי", שמטרתו העיקרית היא תקיעת אצבע בעינו של המשטר האסלאמי. אלא שהוא עושה זאת על חשבון תנועת המחאה האיראנית, שנאבקת מזה שנים באומץ נגד המשטר בתוך איראן ומחוצה לה, ושפהלווי הפך לאחרונה לפניה המזוהות ביותר בעולם.

קישור תנועת המחאה האיראנית לישראל, או לקשרי ידידות עימה, מעביר צמרמורת של חלחלה בגבו של כל לוחם חירות איראני שנרדף ועונה על ידי המשטרה החשאית של השאה, הסוואכ, שאותה ישראל עזרה לשאה להקים, ארגון שכלא, עינה ורצח במשך שנים את מתנגדיו הפוליטיים של המלך. העובדה שפהלווי מגיע לכאן כאורח של משרד המודיעין דווקא, ולא, נניח, של משרד החוץ, מעידה יותר מכל על טיב היחסים שהוא מבקש לרקום עם ישראל.

הביקור הזה הוא גם יריקה בפני שותפיו של פהלווי בהנהגת תנועת המחאה האיראנית, שאחדים מהם בוודאי מתחלחלים מניצול מעמדו, תוך שימוש בסיסמאות על חירות ודמוקרטיה, לצורך חיבוק מדינה שמפרה באופן שיטתי זכויות אדם של מיליונים, שהוגדרה על ידי ארגוני זכויות האדם המובילים בעולם כמשטר אפרטהייד. אפשר רק להניח מה חושבת על הביקור הזה כלת פרס נובל לשלום האיראנית, שירין עבאדי, שהשתתפה במסיבת ההשקה של חזית ההתנגדות בראשותו של פהלווי, וחתמה בזמנו על עצומה של סטודנטים באוניברסיטת קליפורניה שקראה לראשי המוסד למשוך את ההשקעות שלו מהשטחים הכבושים.

הטענה של פהלווי על "שיחות עם מומחי מים ישראליים" לצורך טיפול במשק המים האיראני כבר מביאה את הציניות לרמה אחרת לגמרי, בראי ההווה והעבר כאחד. ללמוד מישראל איך לנהל משק מים משול להתייעצות עם תליין על טיבו של חבל כביסה.

הפלת פסל של השאה אחרי המהפכה (צילום: ויקימדיה)

מזה שנים, מדיניות המים הישראלית הפכה לאחד מאמצעי ההתעללות האכזריים ביותר בפלסטינים תושבי הגדה ורצועת עזה. הסכמי אוסלו, שהיו אמורים להיות זמניים לתקופה של חמש שנים בלבד, הותירו את כל מקורות המים בידי ישראל ומאפשרים לישראל להצמיא עד היום את תושבי הגדה, פשוטו כמשמעו, בעוד ההתנחלויות הסמוכות נהנות משפע בלתי נדלה של מים ותושביהן משתכשכים בבריכות פרטיות. במו עיניי ראיתי איך בעיריית שכם אוגרים מים בדליים, בעוד המתנחלים בסביבה נהנים מאספקת מים בלתי מוגבלת.

לא מן הנמנע שמטרתו האמיתית של פהלווי היא ללמוד ממומחים ישראליים כיצד ניתן למנף את משאבי המים לכדי שוט, זאת גם לאור ההיסטוריה המשותפת של שתי המדינות, בימי הזוהר של יחסי איראן-ישראל. באותם ימים, איראן היתה מוצפת במומחים ישראליים מתחומים שונים – תשתיות, בנייה, חקלאות, וגם מים – אשר לימים התברר כי חלקם שימשו כסוכנים במסווה. באוזניים איראניות, הכוונה ללמוד מ"מומחים ישראליים" – על מים או על כל דבר אחר – נשמעת הרבה פחות תמימה מאשר לאוזניים ישראליות.

באשר לרצונו של פהלווי "להביע רחשי כבוד לקורבנות השואה" בטקס ביד ושם, ייתכן שדווקא בנושא הזה כוונותיו כנות, מה שלא מפחית כהוא זה ממידת הציניות הכרוכה בביקור. אין זה סוד שישראל הפכה זה מכבר את יד ושם למשאב פוליטי כחלק ממערך מדיניות החוץ שלה, ואף הודתה בכך בפה מלא, ולא בחלה לארח במקום גם מנהיגים שביצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, כל עוד זה שירת את האינטרסים הישראליים. רזא פהלווי אינו נמנה על אלה, אבל האירוח הרשמי שלו בעצרת הממלכתית לציון יום השואה היא לא פחות צינית, ונועדה כל כולה לצרכים התעמולתיים של ישראל.

מחר בערב צפוי יורש העצר האיראני והפנים המזוהות ביותר של תנועת המחאה האיראנית בעולם לעמוד בראש מורכן, ולהקשיב לתעמולה הנצחית של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נגד "האיום האיראני", תוך השוואתו למשטר הנאצי בגרמניה. זה יהיה רגע מביש עבור שניהם – לנתניהו, על השימוש הנשנה בזכר השואה לצרכיו הפוליטיים, ולרזא פהלווי, על שיתוף הפעולה הנקלה עם התעמולה של נתניהו נגד מולדתו ובני עמו, תוך יריקה צורבת בפניה של תנועת המאבק האיראנית לשחרור, שאותה הוא מתיימר לייצג.