ישראל ומשטר השאה באיראן: סיפורה של ברית סודית בלתי כתובה

מסמכים של משרד החוץ חושפים את עומק היחסים בין ישראל לאיראן בימי השאה: מודעות לדיכוי, שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני, וחשש מ"כוחו של ההמון". עד הרגעים האחרונים קיוו בישראל שהפיכה צבאית תציל את הקשר עם ישראל. זה לא קרה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

השנה מצוינים 40 שנים למהפכה האיסלאמית באיראן, שבמהלכה האייתולות הצליחו לתפוס את השלטון במדינה ולסלק את המונרכיה האבסולוטית של השאה, הן בעקבות תחושת מיאוס כללית מהשחיתות ומהדיכוי של משטר השאה, והן בעקבות תמורות אידיאולוגיות שחלו בקרב ההמונים.

במהלך השנים, נכתב רבות על קשריה המסועפים של מדינת ישראל עם הדיקטטורה של השאה, וכאשר הדבר היה נוח לצנזורה הצבאית ולגורמים מדיניים וביטחוניים בישראל, אף נחשפו פרטי מידע ולעיתים גם מסמכים סודיים מהתקופה הרלוונטית.

לאחרונה נפתחו לציבור תיקים של משרד החוץ הנוגעים ליחסים עם איראן ונמצאים בארכיון המדינה – יותר מ-10,000 עמודים מהשנים 1953 עד 1979, שצונזרו באופן נרחב בהשוואה לתיקים שנפתחו בעניינן של מדינות אחרות. המסמכים חושפים מערכת יחסי חוץ וביטחון ענפה וחריגה ביותר של מדינת ישראל עם מדינה זרה, לא רק כי היה מדובר ביחסים עם מדינה מוסלמית, אלא משום שהיחסים עם הדיקטטורה של השאה היו יחסים אסטרטגיים ומרכזיים למדינת ישראל, מבחינה ביטחונית, כלכלית ומדינית. לעומת היחסים עם מדינות רבות באותה תקופה שהיו מצומצמים בעיקרם למכירת נשק תמורת הצבעות בפורומים הבין-לאומיים.

ישראל ידעה שהמשטר שלו בנוי על דיכוי, אבל בחרה לתמוך בו. טקס הכרת השאה ב-1967 (צילום: ויקימדיה)

ישראל ידעה שהמשטר שלו בנוי על דיכוי, אבל בחרה לתמוך בו. טקס הכרת השאה ב-1967 (צילום: ויקימדיה)

כך למשל, ישראל רכשה ממשטר השאה חלק משמעותי מתצרוכת הנפט שלה, ובשנים מסוימות את רובה. איראן השתמשה בישראל כדי למכור דרכה נפט למדינות שלישיות. הברית בתחום הנפט חייבה את מדינת ישראל ומשטר השאה להבטיח את ביטחון נתיבי השיט להובלת הנפט. הדבר חיזק את שיתוף הפעולה ביניהן במאבק נגד ניסיונותיו החוזרים של משטר נאצר במצרים לקדם בריתות אידיאולוגיות וצבאיות ברחבי המזרח התיכון שיהיו עוינות לאיראן וישראל, במיוחד במדינות המפרץ וחצי האי ערב. חברות ישראליות פרטיות וממשלתיות, מתחומים מגוונים, כגון טקסטיל, חקלאות, מוצרי חשמל, מים, דשנים, בנייה, תעופה, ספנות, גז, צמיגים ואפילו שיניים תותבות – פעלו באופן נרחב באיראן, ובשנים מסוימות איראן היתה אחד מהיעדים המרכזיים של הייצוא הישראלי. בנוסף, גם לאקדמיה הישראלית היה שיתוף פעולה יחסית נרחב עם האקדמיה באיראן.

השאה לא הכיר מעולם בישראל באופן רשמי

איראן הכירה "דה פקטו" במדינת ישראל כבר במרץ 1950, אך לנוכח הלחצים הפנימיים מצד המתנגדים למדינת ישראל, ולמדיניות הפרו-מערבית והפרו-אמריקאית של משטר השאה, וכן הלחצים החיצוניים מצד מדינות ערב השונות, איראן נמנעה במשך כל השנים מלהכיר בישראל באופן רשמי ("דה יורה"). למשטר השאה הייתה נציגות "סודית" בתל אביב החל משנת 1961, ולמדינת ישראל הייתה נציגות קבועה בטהרן, שבשלב מסוים הפכה לשגרירות, כולל נספחות צבאית. לנוכח הרגישות והסודיות, הנציגים הישראלים באיראן ניהלו את היחסים עם משטר השאה בדרך כלל לא באמצעות הדרגים הביורוקרטים הרשמיים במשרד החוץ ובמשרדי הממשלה האחרים, אלא באמצעות המעגל המצומצם ביותר של נאמני השאה, בפוליטיקה ובצמרת מערכת הביטחון, ואף ישירות עם השאה עצמו ושר החצר שלו.

בעוד שישראל הסתירה לאורך השנים את מעורבותה בקשרים שלה עם מנגנוני הביטחון והדיכוי של משטר השאה, הציבור האיראני היה מודע לסיוע הביטחוני הישראלי למנגנונים האלה, ובמיוחד לקשרים ההדוקים של ישראל עם שירות הביטחון האיראני, הסאוואכ, שהיה אחראי לרדיפה הפוליטית, לעינויים ולרצח מתנגדי השאה.

לנוכח רוחב היריעה של היחסים בין שתי המדינות, המאמר יתרכז במסמכים הנוגעים לסיוע הביטחוני הישראלי למנגנוני הביטחון והדיכוי של הדיקטטורה של השאה, דיכוי שהוביל בסופו של דבר לנפילתו. הם מעידים על עומק המעורבות הישראלית באיראן של השאה, על החשיבות האסטרטגית שהעניקה ישראל ליחסים האלה, וכן על החשש הישראלי מפני ההשלכות של נפילת השאה. חשש שנעשה מוחשי בשנים האחרונות לקיומו.

יציבות באמצעות דיכוי דתיים ויתר מתנגדי שלטון

המודעות הישראלית למדיניות הדיכוי עולה כבר ממברק שנשלח ב-22 באפריל 1955 משגרירות ישראל בלונדון, ולפיו דיפלומט איראני סיפר לבן שיחו הישראלי כי ממשלתו ממגרת את הקומוניזם בכל מקום, וכי האמריקאים מרוצים מפעולות אלו.

איראן הכירה בישראל "דה פקטו" ב-1950 אבל לא היתה מוכנה למסד את הקשר רשמית. ראש הממשלה בן גוריון עם הנציג האיראני רזא סאפיניה ב-1950 (צילום: טדי בראונר / לע"מ)

איראן הכירה בישראל "דה פקטו" ב-1950 אבל לא היתה מוכנה למסד את הקשר רשמית. ראש הממשלה בן גוריון עם הנציג האיראני רזא סאפיניה ב-1950 (צילום: טדי בראונר / לע"מ)

שמונה שנים מאוחר יותר, ב-9 בספטמבר 1963, כותב מנהל מחלקת מזרח התיכון במשרד החוץ, נתנאל לורך, כי התהלוכות הדתיות המסורתיות שנערכו באותו החודש הפכו להפגנות המונים נגד משטר השאה, וכי הממשלה "הופתעה על ידי ניצול ההפגנות הדתיות להפגנות מדיניות. המהומות התפשטו גם למספר ערי שדה. הממשלה נקטה בתקיפות רבה לדיכוי המהומות ובהודעה רשמית נמסר כי מספר ההרוגים הגיע ל-86 והפצועים ל-193. הימים האחרונים עברו בשקט. המשטר שולט במצב בטהרן ובערי השדה כאחד". לורך טען כי "הסיסמאות האנטי-ישראליות ע"י המפגינים היוו חלק קטן מכלל הסיסמאות ובינתיים נעלמה כליל הנימה האנטי-יהודית והאנטי-ישראלית". לורך קבע כי "יש לסכל כל ניסיון להציג קשרי ישראל-פרס כגורם להתרחשויות".

לפי דו"ח מיום ה-3 בינואר 1964, שהכין ראש הנציגות הישראלית בטהרן, ד"ר צבי דוריאל, "היציבות הפנימית והשלטון הבלעדי של השאה שהושגו ע"י דיכוי הדתיים ויתר מתנגדי השלטון ביוני, ועל ידי הגמר המוצלח מבחינת המשטר של הבחירות, נמשכת ללא הפרעה ניכרת. תהליך ההתפוררות של 'החזית הלאומית' נמשך".

השאה, לפי דיווחים ישראליים, נשען על מפלגת השלטון "איראן החדשה", אבל טיפח גם מראית עין של אופוזיציה. לפי סקירה מה-25 בנובמבר 1964 שהכין ישראל חביב ממחלקת מזרח התיכון במשרד החוץ, לשאה היה אינטרס בהמשך פעילותה של מפלגת "מרדום", כד שתהיה מפלגת אופוזיציה פיקטיבית מטעם השלטון, ותיצור אופי יותר דמוקרטי לחיים הפרלמנטריים במדינה, במקום שמפלגת "איראן החדשה" תהיה המפלגה היחידה.

האיראנים יכולים "להחניק כל תנועת התנגדות או מחתרת"

בפגישה שנערכה ב-19 בדצמבר 1964, בין שר החוץ אבא אבן לשר החוץ האיראני, שיבח השר האיראני עבאס אראם את טיב היחסים בין ישראל ואיראן ואמר שאין לדעתו מדינה אחרת שיחסי איראן איתה הינם כה קרובים. יחד עם זאת, האיראנים העדיפו לשמור את היחסים בשקט. נציג ישראל בטהרן, מאיר עזרי, דיווח במברק מה-5 במאי 1965 על פגישה שקיים עם שר החוץ האיראני ובה התלונן השר על היקף הפעילות של מדינת ישראל באיראן ופומביותה, וטען כי הדבר עלול לפגוע ביחסים של איראן עם מדינות ערב. עזרי השיב לשר ש"האינטרס הכללי הישראלי במזרח התיכון הוא קיומה של איראן ריבונית, חזקה ומשגשגת, בראשותו של השאה הנחשב אצלנו כידיד ישראל… איננו מאמינים שהערבים יהיו אי פעם ידידים לאיראן למרות כל המאמצים האיראנים. הידידות מחייבת אותנו להביא לידיעת איראן את הידוע לנו על החתירות הערביות המכוונות נגד אינטרסים איראניים חיוניים ביותר".

המשפטים וההוצאות להורג מפגינים לעין את יציבותו של המשטר. מתוך סקירה של משרד החוץ באוקטובר 1964

המשפטים וההוצאות להורג מפגינים לעין את יציבותו וביטחונו העצמי של המשטר. מתוך סקירה של משרד החוץ באוקטובר 1964

ישראל היתה, כאמור, מודעת לדיכוי הרצחני של האופוזיציה באיראן. דוד תורגמן מנציגות ישראל באיראן דיווח ב-27 בינואר 1966 שמנהיגי מפלגת ה"טודה" הקומוניסטית נדונו למוות שלא בפניהם ושזהו חלק ממגמה של העמדה לדין של אנשי אופוזיציה שונים. כמה חודשים מאוחר יותר, ב-21 ביולי, דיווח אותו תורגמן כי השאה וצמרת השלטון בטוחים בעצמם וכי "אין נשקפת כל סכנה פנימית מצד גורמים אופוזיציונרים שמאלנים וכי זרועות הביטחון מסוגלות להחניק באיבה כל תנועת התנגדות או מחתרת". לתורגמן לא היה ספק לגבי אופיו של המשטר. בסקירה מיום ה-8 במארס 1967 הוא כתב, אגב חוק הרפורמה בדיני אישות שקידם השאה, כי "עלינו להודות שהחוק החדש הינו דוגמה קלסית של היתרונות במשטר של אבסולוטיזם נאור"

נספח צה"ל באיראן הוא גיבור היום

זה לא הפריע לישראל לראות בקשר עם איראן כעניין מהותי. בסקירה מיום ה-23 בפברואר 1966 שהכין מנהל מחלקת מזרח התיכון במשרד החוץ, מרדכי גזית על היחסים עם איראן, הוא כתב כי "מכמה בחינות נאמר כי יחסי איראן-ישראל הם מעין ברית סודית בלתי כתובה המעניקה לישראל שורה של יתרונות בשטחים כלכליים וביטחוניים, צבאיים, מזרח תיכוניים ואנטי נאצריים". גזית הוסיף כי מדינת ישראל עוסקת ב"שיפוץ מטוסי חיל האוויר האיראני ומטוסי חברת התעופה האזרחית בתשלום מלא ובסכומים גדולים… מומחים ישראלים הועסקו בהסברה הפרסית האנטי-נאצרית… שיתוף פעולה מודיעיני הדוק ביותר עם ניצול ישיר של השטח האיראני… שיתוף פעולה הדוק ומסועף בין צה"ל והצבא האיראני… הנספחות נמצאת במגע יום יומי עם המטכ"ל האיראני וזאת, למעשה, ללא הצנעה מיותרת… רכש פרסי מתע"ש, נוסף לעסקאות "העוזי" והרכישות האחרות נמצאות בדיון מתקדם תוכניות רכש אחרות…".

ישראל ראתה בשאה בעל ברית במלחמה נגד "סכנת הקומוניזם" במזרח התיכון. השאה בביוקר בבית הלבן ב-1976 עם הנשיא קרטר ומלך ירדן חוסיין (צילום: ויקימדיה)

ישראל ראתה בשאה בעל ברית במלחמה נגד "סכנת הקומוניזם" במזרח התיכון. השאה בביוקר בבית הלבן ב-1976 עם הנשיא קרטר ומלך ירדן חוסיין (צילום: ויקימדיה)

במסמכים שפורסמו אין פירוט על תוכן שיתוף הפעולה בין ישראל ובין שירות הביטחון של השאה, הסאוואכ, שהיה ידוע לשמצה באיראן. אולם יש פירוט על שיתוף הפעולה הצבאי. כך לדוגמה, לפי מברק מה-4 בינואר 1967 ראש ממשלת איראן ביקש מהנספח הצבאי הישראלי בטהרן, אל"מ יעקב נמרודי, לתאם השתלמות של ראש יחידת שומרי הראש שלו. בשיחה שקיים חודש מאוחר יותר עם מאיר עזרי, נציג ישראל בטהראן, סיפר לו ראש הממשלה ש"נתן הוראות למפקד הזנדרמיה לרכוש תת-מקלע עוזי ואישר לכך התקציב הדרוש. זאת בהתאם לפניית נספח צה"ל בטהרן".

חודשיים מאוחר יותר, ב-13 באפריל אותה שנה, שוחח הרמטכ"ל דאז יצחק רבין עם השאה. לפי תיעוד השיחה, השאה התעניין במטוסים ובטנקים, ובאשר לשיתוף הפעולה עם ישראל הוא "גילה בקיאות בכל אשר קורה ובמיוחד במישור הביטחוני/צבאי".

באוגוסט 1967, משרד החוץ האיראני מחה על פרסום רכילותי על משפחת השאה בעיתון "לאישה", אף שהנציג הישראלי הסביר כי מדובר ב"כתב עת חסר כל חשיבות הנקרא בעיקר על ידי נערות בגיל העשרה"

"הוקם ומתקיים שיתוף פעולה הדוק וידידותי ביותר, מלא תוכן מעשי בין צה"ל ושירותי הביטחון לבין עמיתיהם האיראנים, עם ביצוע משותף של תוכניות ומשימות בעלות חשיבות ממלכתית, עם ביקורים הדדיים רצופים של ראשי הזרועות ובכיריהן", נכתב בסקירה שכתב השגריר בטהרן דר צבי דוראל ב-29 באוגוסט 1967. "בעיות ביטחוניות למיניהן, חיוניות בשביל ישראל, מצאו פתרונן בשיתוף פעולה הדוק עם האיראנים ובעזרתם. הנספחות הצבאית מוכרת ע"י המטכ"ל ומשרד החוץ האיראנים, מקיימת יחסים מסועפים עם הצבא האיראני וטיפלה בשורה מרשימה של נושאים, מהם בעלי חשיבות ממלכתית, ונהנית מאהדה מיוחדת בחוגי הצבא האיראני, ללא השוואה עם כל נספחות או משלחת צבאית אחרת במקום. ניהלה מו"מ מתקדם על עסקאות רכש מתוצרת ישראלית ותוכניות 'בדק' במיליוני דולר… הרמטכ"לים הישראלים וראש השירותים נפגשו עם השאה מספר פעמים, וכן ביניהם… הצבא האיראני רואה בצה"ל ובזרועות הביטחון בני ברית ועושי מלאכתו עם כל היוצא בזה במגעים ובנושאים מקצועיים… אל"מ נמרודי, נספח צה"ל, היה גיבור היום בחוגי הצבא".

השאה מתרגז על פרסום ב"לאישה"

לפי מברק מיום ה-27 בדצמבר אותה שנה (לא ברור מי שלח אותו), "הנוכחות הישראלית הבולטת נתקבלה ע"י הציבור האיראני כעובדה קיימת שאין לבטלה… איראן רואה במשטרים 'המהפכניים' הערביים לא רק מקור הלאומנות הכל ערבית הקיצונית, אלא גם סכנה למשטרה המלוכני. עובדה זו מהווה רקע נוח ואף גורם מדרבן לא רק ביחסים האינטימיים בין השירותים שלנו ושל איראן אלא אף לתחום פעולה דיפלומטי לעתים מזומנות בבירות המערב, ובמיוחד בארה"ב ובבריטניה, ואף לתאום ולשיתוף פעולה במרחב המזרח התיכון (ביחס לכורדים ולתימן)".

בשנות ה-60 וה-70, איראן היתה אחת משותפות הסחר הגדולות של ישראל. נציג איראני בהכשרה בבית ברל בישראל (צילום: פריץ כהן / לע"מ)

בשנות ה-60 וה-70, איראן היתה אחת משותפות הסחר הגדולות של ישראל. נציג איראני בהכשרה בבית ברל בישראל (צילום: פריץ כהן / לע"מ)

ובכל זאת, למרות הקרבה הגדולה, משטר השאה לא אהב שיינתן פרסום ליחסים האלה או לביקורת על משטרו. אנשי השאה מחו שוב ושוב על הפרסומים בתקשורת הישראלית לגבי היחסים בין המדינות ועל הנהנתנות של משפחת השאה. כך למשל, באוגוסט 1967, משרד החוץ האיראני מחה על פרסום רכילותי על משפחת השאה בעיתון "לאישה", אף שהנציג הישראלי הסביר כי מדובר ב"כתב עת חסר כל חשיבות הנקרא בעיקר על ידי נערות בגיל העשרה". לפי מברק, ששלח י. מרגולין ממשרד החוץ ב-13 בספטמבר 1967, המשרד בחן אפשרות לפנות ליועץ המשפטי לממשלה כדי לנקוט הליך פלילי נגד "לאישה" וכן לחייב להביא בעתיד לאישור הצנזורה פרסומים רכילותיים על משפחת השאה.

לפי מברק מאוגוסט 1972, ששלח השגריר עזרי למנכ"ל משרד הביטחון, התקדם המו"מ לרכישת הדיקטטורה של השאה מטוסי תדלוק מישראל. דו"ח שהכין משרד החוץ על הייצוא הביטחוני הישראלי לדיקטטורה של השאה, מיום ה-29 באוקטובר באותה שנה, מגלה כי בין השנים 1968 עד 1972, תע"ש מכרה ציוד בסך 20.9 מיליון דולר, התעשייה האווירית מכרה בסך 1.3 מיליון דולר, סולתם מכרה מרגמות בסך 16.9 מיליון דולר, מוטורולה מכרה בסך 12 מיליון דולר, תדיראן מכרה בסך 11.3 מיליון דולר והקימה באיראן מפעל למכשירי קשר, ומשרד הביטחון מכר בסך 700 אלף דולר.

חזית אחת נגד הקומוניזם

"לאחרונה גברה באיראן פעילותם של גורמים ישראליים כגון: יחידות יצור של צה"ל ומשרד הביטחון שלנו, התעשיה האוירית, תדיראן, מוטורולה ואחרים המנסים למכור לצבא, למשרד הביטחון האיראני ולגורמים ממשלתיים דומים, את שירותיהם ומוצריהם". כתב סגן המפקח על המט"ח באוצר ב-28 ביוני 1973 במכתב לסמנכ"ל משרד הביטחון לייצוא ביטחוני, "קשת הפעילות היא רחבה החל מאספקת מוצרים צבאיים מובהקים, קשר אלקטרוניקה מתוצרת המפעלים בארץ וכלה ביצוא של מערכות ליצור והרכבה במקום, שירות הדרכה בהקשר זה, סקרים ותכנונים למיניהם, עבודות בינוי, הרכבת מתקנים בשטח ואחזקה על בסיס קבלני. מהדברים המובאים לידיעתנו אנו מתרשמים שתחומי הפעולה של הגורמים הישראליים, הם לעיתים קרובות דומים ואולי אף חופפים".

שוטרים איראנים קיבלו הדרכה בהפעלת ציוד קשר במוטורלה בישראל, אבל לפי מברק ששלח א. לוין מנציגות ישראל בטהרן ליחידת מש"ב במשרד החוץ ב-2 ביולי 1975האיראנים מבקשים "לקבל הדרכה מלאה במתקנים של משטרת ישראל". לוין המליץ לקבל את הבקשה, ובסופו של דבר הודיעו לו ממשרד החוץ כי "משטרת ישראל מסכימה לקבל תחת חסותה ואחריותה את עריכת הקורס לקציני הקשר האיראנים", וכי החלק העיוני של הקורס יכלול "סיורים במתקני משטרה".

הקשרים התנהלו ברמה הכי גבוהה. ראש הממשלה גולדה מאיר נפגשה עם השאה ב-1972, ובדיווח על הפגישה מיום ה-19 במאי נאמר כי השאה "חושב שצריך לחזק את הקשר ושיתוף הפעולה בין המדינות העומדות נגד הקומוניזם: פרס, ישראל, תורכיה וחבש". שנתיים מאוחר יותר, אחרי שמאיר כבר התפטרה ויצחק רבין תפס את מקומה, גם הוא ביקר באיראן ולפי מברק מה-8 בדצמבר 1974, רבין נפגש עם ראש שירות הביטחון האיראני.

הנציגים הישראלים באיראן דיווחו ששלטון השאה יציב הודות לדיכוי והרג מפגינים. הרוגים בהפגנות נגד המשטר ב-1978 (צילום: ויקימדיה)

הנציגים הישראלים באיראן דיווחו ששלטון השאה יציב הודות לדיכוי והרג מפגינים. הרוגים בהפגנות נגד המשטר ב-1978 (צילום: ויקימדיה)

תחילת הסוף: ישראל מעריכה שהשאה ייפול

אולם בשנים האלה, התחילו בישראל להרגיש שהמשטר אינו יציב. כבר בדיווח שהכין משרד החוץ ב-11 בספטמבר 1972, זמן קצר אחרי ביקורה של ראש הממשלה מאיר בטהרן נכתב כי "מורגש אי שקט חברתי המתבטא בתסיסה בקרב סטודנטים ואינטלקטואלים, ויציבות המשטר נשמרת על ידי אמצעים משטרתיים". ארבע שנים מאוחר יותר, ביוני 1976 כבר מבינים בישראל שמשטרו של השאה נמצא בצרות. במברק ששלח אז שגריר ישראל בטהרן, אורי לובראני, נאמר כי מדיניות הליברליזציה של השאה, שכללה את נטילת הסמכויות משירות הביטחון, הסאוואכ, הובילה לכך ש"הגורמים האופוזיציוניים שהיו עד העת האחרונה במחתרות או רדומות ניצלו הדבר והחלו להרים ראש ולהביע בצורות שונות ופומביות התנגדותם לשלטון", ולכן השאה נאלץ להחזיר לסאוואכ חלק מהסמכויות שניטלו ממנו במאמץ להשתלט על המצב.

השגריר לובראני הוסיף כי "הרגשת רבים באירן כיום, שהחל תהליך מואץ של ערעור מעמדו של השאה, תהליך אשר אין דרך חזרה ממנו ואשר יביא בסופו של דבר למפלתו ולשינוי דרסטי בצורת השלטון באירן. קשה מאוד להעריך טווחי זמן והערכתי האישית ביותר אשר אינה מתבססת על שום נתון אובייקטיבי, היא שמדובר בטווח זמן של פחות או יותר חמש שנים. אין תשובה לשאלה מי או מה יתפוס את מקומו של המשטר הנוכחי. סביר להניח שהמלוכה תסתיים וכי בשלב ראשון לפחות יתפוס את מקומה שלטון של קציני צבא. השאלה הגדולה היא מי יעמוד בראשם ואיזו אוריינטציה תהיה לו".

לגבי ההשלכות על מדינת ישראל, השגריר לובראני כתב ש"המשמעויות שעשויות לצמוח ליחסי ישראל-אירן ממצב חדש שייווצר במדינה זו במידה ושלטונו של השאה יתערער הינן חמורות. יש לדעת שהשלטון הנוכחי של השאה ייראה לנו בתנאים הנוכחיים כשלטון החיובי ביותר לישראל שיכול להיות באירן. כל שינוי בשלטון זה יפעל לפי מיטב הערכתנו לרעתם של יחסינו עם מדינה זו". לובראני ציין כי למדינת ישראל היו באותה העת פעילויות עמוקות ונרחבות באיראן שכללו "מערכת היחסים הקשורים באספקת הנפט מאיראן (הן כאספקה עצמית, והן להזנת צינור הנפט אילת אשקלון), ומכירות הנפט כגון הפרויקטים הביטחוניים", וגם "הפרויקטים הביטחוניים אשר נחתמו רק לאחרונה יוצרים מחויבות ישראלית לאיראן בתחומים רגישים, ואשר בצידן התחייבויות כספיות איראניות אשר יש להן משמעות על המשק הלאומי שלנו".

ככל שהזמן התקדם, כך התגבר החשש בישראל לגבי גורלו של המשטר. שנתיים מאוחר יותר, ב-14 אוגוסט 1978, שולח לובראני מברק למשרד החוץ בירושלים ובו הוא חוזה שחורות לשאה. לובראני נפגש עם סגן מפקד המשטרה ג'עפרי, וג'עפרי אמר לו כי "בטווח הקצר אינו צופה לקשיים בשמירה על החוק והסדר וסבור שהמשטר הצבאי מסוגל להתמודד עם כל ניסיון למרי. מנגד סבור שמצב זה לא יכול להימשך עד בלי די וכי אם הממשלה לא תנקוט בצעדים מרחיקי לכת כדי לשנות את מערכת השלטון ואת סדר העדיפויות שלה יתמוטט המשטר הקיים". ג'עפרי היה סבור כי השאה אינו מודע למצבו האמיתי. הוא גם מתח ביקורת על ראש הסאוואכ על כך ש"לא הכניס שינויים במערכת שהשניאה עצמה במשך שנים על העם". ג'עפרי טען שנעשתה טעות כאשר הצבא הוכנס לפעולה "ולכן נגרמו קורבנות רבים בנפש", ו"ציין את היחסים המיוחדים שקיימנו עמו והבטיח לסייע כתמיד במידת הצורך".

היה ברור לישראל שברגע שחומייני יחזור, יבוא קץ ליחסים עם איראן. חומייני יורד מהמטוס עם שובו לאיראן בינואר 1979 (צילום: ויקימדיה)

היה ברור לישראל שברגע שחומייני יחזור, יבוא קץ ליחסים עם איראן. חומייני יורד מהמטוס עם שובו לאיראן בינואר 1979 (צילום: ויקימדיה)

התקווה האחרונה: משטר צבאי יחליף את השאה

חודש וחצי מאוחר יותר, ב-28 בספטמבר, מדווח לובראני למשרד החוץ כי קיים פגישה עם השאה על רקע הפגנות הענק לסילוק משטרו. בפגישה חזר השאה על טענותיו כי מי שאחראים להפגנות אלה היו הקומוניסטים. במענה לשאלת השאה מי איש הקשר שלו, השגריר לובראני סיפר כי "בנושאים המדיניים פעלתי תמיד אם לא באמצעות ראש הסוואק הרי דרך שר החצר או טופניאן (סגן שר הביטחון – א.מ)". השגריר לובראני סיכם את הדיווח: "התרשמותי מהאיש היא קשה. אינו אותו האיש שהיה מוכר לנו. עשה רושם מרוחק ולעתים בוהה. אין ספק שעל האיש עבר סיוט אשר ממנו טרם התאושש לחלוטין. הינו מלא פחדים ואינו בטוח לגבי העתיד. והמדאיג ביותר היא התחושה שהאיש נשמע כמשלים עם גורלו מבלי שמצאתי אצלו רצון נחוש לכוון פני הדברים ולשנותם. אוסיף שייתכן ומצאתי את השאה במצב רוח קודר רגעי".

אבל ישראל לא רצתה בשום פנים ואופן לאבד את המאחז שלה באיראן. אם לא השאה, בישראל קיוו שיוקם משטר צבאי שיתפוס את מקומו. במברק מה-30 בדצמבר 1978 כותבת מנהלת מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, יעל ורד, כי האופציה הטובה מבחינת מדינת ישראל היא "הקשחה קיצונית ע"י הצבא והקמת משטר צבאי וממשלה צבאית של ממש. אם בפעולה יזומה של הצבא גם בצורת הפיכה צבאית או עם השאה תוך הסכמה שבשתיקה מצידו".

ב-4 בינואר 1979 בניסיון אחרון להרגיע את הרוחות, מינה השאה לתפקיד ראש הממשלה את שאפור בח'תיאר. אבל בישראל לא היו אשליות לגבי יכולתו למשול. ארבעה ימים מאוחר יותר שלחה ורד מברק לנציגויות ישראל ברחבי העולם, ובו כתבה כי לממשלתו של בח'תיאר אין בסיס ציבורי ויציבותה בסכנה. ורד כתבה כי הושגה הבנה בין השאה לבח'תיאר על "יציאתו לחופשה" של השאה, אך "משך הזמן ומי יחליט על חזרתו נשאר בגדר שאלה ועוד עשוי להוביל למשברים בעתיד. השאה ממשיך לסמל את אחדותה של איראן ונאמנות הצבא אליו גם כיום ולמרות מספר סדקים איננה מוטלת בספק". ורד העריכה כי אם חומייני ותומכיו יתפסו את השלטון, יופסקו היחסים עם ישראל, אבל היא עדיין לא איבדה תקווה שהצבא ישתלט על העניינים. ו"צורה אחרת של שלטון כממשלה הנוכחית או צבא נוחה יותר וסביר שהנוכחות (של ישראל – א.מ) תימשך אולי בפרופיל נמוך יותר בתחילה". אולם תקוותה של ורד נכזבה וב-16 בינואר השאה נמלט מאיראן.

כשבוע לאחר שח'ומייני שב מהגלות לאיראן, ב-11 בפברואר הוחלט לפנות את נציגי ישראל שנותרו בטהרן, ובפרט את השגריר יוסף הרמלין, אך בו בזמן לבדוק אפשרות להשאיר את נציג ישראלי כדי לא לנתק לחלוטין את הקשר עם המשטר האיראני החדש: "שר החוץ הנחה את המנכ"ל, לאחר הודעת המוסד על פינוי אנשינו, לבדוק אפשרות השארת אדם במינוי דיפלומטי שם על מנת לא לנתק החוט", נכתב במברק. "כמו כן – לא הודעה רשמית על עזיבה. הרמלין ייצא – סכנת נפשות לגביו, אם ייאסר, גם בעובדה שהיה ראש שב"כ לשעבר".

במשרד החוץ הישראלי היו מודאגים: ההמונים לא מפחדים מטנקים ורובים. הפלת פסל של השאה אחרי המהפכה (צילום: ויקימדיה)

במשרד החוץ הישראלי היו מודאגים: ההמונים לא מפחדים מטנקים ורובים. הפלת פסל של השאה אחרי המהפכה (צילום: ויקימדיה)

הוכח שרחוב והמונים יכולים להפיל משטר עם טנקים

אולם ישראל עדיין לא איבדה תקווה לגבי המשטר החדש. שלושה ימים מאוחר יותר נפגש שר החוץ משה דיין עם שגריר יפאן בישראל ובדיווח שנשלח לשגרירות ישראל בטוקיו נכתב שדיין אמר לדיפלומט היפאני כי "השלב הנוכחי (באיראן – א.מ) אינו סופי ומהווה מעבר לתקופה חדשה. קיים חשש שהשפעת השמאלנים הקיצוניים תגדל וכי נוסף לתמורה הדתית תתפשט שנאת זרים", אולם – לפי דיין – איראן עדיין תהיה זקוקה לטכנאים זרים להפעלת הנשק המתוחכם שברשותה, במיוחד לאחר עזיבת האמריקאים. השר דיין הביע דאגה לגורל הקהילה היהודית באיראן, וטען כי "יש מקום לדאגה מהשפעת המאורעות באיראן על מדינות אחרות באזור, מצרים, סעודיה, ירדן, סודאן ומרוקו, שגם בהן אין מכבדים זכויות האזרח".

באותו יום שוחח דיין גם עם מזכיר ההגנה האמריקאי, הרולד בראון, ולפי פרוטוקול השיחה בראון אמר לו כי "ארה"ב אינה חשה אשמה באשר למה שאירע לשאה, שכן כשלונו של השאה היה בכך שלא פיתח מתחתיו מעמד של מנהלים שייטלו עמו בחלק מהאחריות, ואם הכל במדינתו היה בידיו – היו גם השגיאות שגיאותיו. הייתה גם בעיית השחיתות. המהפכה באיראן חדרה להמונים. ישנה לאומנות חזקה. יש לקוות כי האיראנים יבינו מה הגורמים המרכזיים באינטרס הלאומי שלהם וינהגו בהתאם".

אבל מעבר לחששות מאובדן "המוצב" הישראלי באיראן, היו בישראל חששות אחרים, לא פחות חמורים: חשש שההמונים במזרח התיכון יחקו את מה שעשו ההמונים באיראן ויפילו את המשטרים שלהם. לפי פרוטוקול של ישיבת סמנכ"לים שנערכה באותו יום שבו שוחח דיין עם בראון ועסקה במצב באיראן, אמר פנחס אליאב, מנהל המחקר המדיני במשרד החוץ, כי העניין החמור הוא "זה הצביון החברתי-כלכלי-ציבורי של המהפך, הוכח שרחוב והמונים יכולים להפיל משטר עם טנקים, עם הנשק הכי מודרני ועם חיל אוויר, כל הכוחות האלה עמדו נגד רחוב שהוא בכל זאת רחוב (אולי לחומייני היו קצת סוכנים וקצת התערבות קומוניסטית), הסתה, אידיאולוגיה והמונים הצליחו להפיל משטר. זה לדעתי אות מבשר סכנה לכל המשטרים באזור כולל הרדיקאלים".

מדינת ישראל וארה"ב מעולם לא לקחו אחריות על תמיכתן המתמשכת בדיקטטורה של השאה ועל סיוען לשאה בריסוק השמאל והגורמים הפרוגרסיביים באיראן. להתנהלותן זו של ישראל וארה"ב הייתה תרומה מכרעת להקמת הדיקטטורה של האייתולות.

לעיון במסמכים, כאן

עו"ד איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הביטחוני הישראלי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

הגברים בוכים בפייסבוק, וצוקרברג מתגייס להגנתם

בעוד נשים נלחמות על זכותן לחיים ולהגנה מאלימות מינית, גברים נאלצים להילחם על זכותם לא להיעלב. זהו מאבק עיקש, שכולל שעות של לחיצה על "דווח על תגובה זאת". מרגש לראות שבהנהלת הרשת החברתית השכילו לזהות את האוכלוסייה שהכי זקוקה להגנה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf