את העיר העתיקה של לוד כבר שיטחו. כעת רוצים להעלים את מה שמתחתיה

השכונות החדשות של לוד נבנו מעל החורבות של העיר העתיקה, ולא במקומן. העיר העתיקה של לוד ב-1923 (צילום: אוסף פרנק שולטן, אוניברסיטת ליידן)

מניח שיצא לכם פעם לזרוק פיסת לחם לתוך בריכת מים עם דגים. המחזה מהפנט. בן רגע עטים עליה דגים מגדלים שונים ומתחילים לנגוס בה. לא עוברת דקה, לעיתים כמה שניות, ואין כל זכר ללחם או לדגים. המחזה יכול להיות עוד יותר מתעתע כאשר מדובר במים עכורים שאין רואים דרכם את תחתית הבריכה, שאז משום מקום צצים הדגים ובמהרה נעלמים כלעומת שבאו.

>> הסודות של לוד: מי מעלים את ההיסטוריה הערבית של העיר?

דמו שפיסת הלחם הזו היא פיסת קרקע בשוק נדל"ן רותח, שפתאום עולה על פני השטח וחיש מהר עטים עליה. זה מה שעומד להתרחש בלוד. על חורבות שכונת רמת אשכול מתוכננים להיבנות מגדלים, שיחליפו את הבלוקים שהוקמו בשנות ה-70. בעיר מתוקנת, התושבים אמורים לבדוק מול עורך דין שזכויותיהם נשמרות במהלך פרויקט הפינוי-בינוי, ושלאחר סיום ההריסה והבנייה מחדש, הם יקבלו דירה תחת זו שהיתה להם.

אולם בלוד אין אמון בין התושבים, בעיקר הערבים, שהם חלק ניכר מתושבי רמת אשכול, לבין העירייה שמנהלת את העיר מעל לראשם. לכן בתגובה לפרויקט הפינוי-בינוי, התושבים יצאו בקמפיין. הם מסרבים לחתום על חוזים מול יזמים, ואף תלו שלטים על המרפסות נגד החוזה שהוצע להם. חששם הגדול שהפרויקט ינשל אותם מרכושם ויגרשם משכונתם, אם לא מעירם. הרי עיריית לוד אינה מפסיקה לפרסם ולדברר, חדשות לבקרים, שהיא חפצה לייבא לעיר אוכלוסייה "איכותית", כזו ש"תחזק" אותה. כלומר העירייה, שאמורה לדאוג לתושבי העיר, מכריזה בריש גלי שהיא רואה בהם מטרד. הם חלשים, לכן יש לייבא חזקים תחתם.

החזקים המיובאים למרכז העיר הם בעיקר קבוצות המסונפות לגרעין התורני. יש קבוצות "חזקות" נוספות, אך הן מנותבות לאזורים אחרים. בעבור הגרעין כבר נבנתה שכונה שלמה, אלישיב, מעין עיר בתוך עיר. שכונה זו מופרדת באמצעות חיץ של טבעת כבישים סובבת, חומות ושערים המבודדים את תושביה משאר אוכלוסיית העיר "החלשה", ובעיקר מהערבים הגרים בסמוך לה.

רמת אשכול נבנתה בשנות ה-70 על חורבות העיר העתיקה של לוד. העיר העתיקה, שמאז 1948 חיו בה בעיקר יהודים יוצאי צפון אפריקה שהתיישבו בבתי העיר הפלסטינית לאחר שתושביה גורשו ממנה, נהרסה בשנות ה-60 במבצע שיטוח שהותיר אחריו עיר חרבה. אך למרות החורבן, שרידי העיר העתיקה נותרו קבורים מתחת לפני השטח. בגלל מגבלות טכניות, השכונה החדשה נבנתה מעל החורבות, ולא במקומן. השיכונים נבנו על גבי ערימות ההרס מבלי לחדור לעומק הקרקע. כך, למעשה, נשמרו שרידי העיר העתיקה וכל השכבות שמתחתיה, אולי לשימושם של הארכיאולוגים של העתיד. לא עוד.

התושבים הערבים לא רוצים להתפנות. שכונת רמת אשכול בלוד, ספטמבר 2011 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

הבניינים המתוכננים במסגרת פרויקט הפינוי-בינוי, ששניים מהם כבר יצאו לדרך, אמורים לרדת כעשרה מטרים לעומק הקרקע, אם לא יותר, כדי למקסם את השימוש בשטח ואת הרווח שאפשר להפיק ממנו בדמות חניונים תת-קרקעיים. משמעות הדבר היא הרס של שכבות העבר לאורך כל הדרך עד לחול הבתולי של לוד הבראשיתית.

יריית הפתיחה החלה בדמות פינוי ריבוע גדול לשם בניית שני המגדלים. זוהי פיסת לחם שהוטלה לביצה העכורה. לשם כך נהרס מבנה משנות ה-70. היה זה מרכז מסחרי, שם עמדה המכולת של אהרון כשהיינו ילדים. לפני כחודש, שורת החנויות נהרסה ועכשיו ארכיאולוגים מגששים אחרי עתיקות בצורת "חתכי בדיקה", עוד שיטה נואלת שאולי אכתוב עליה בהזדמנות.

השלב הבא יהיה פתיחת ריבועי חפירה וחפירה לעומק המבוקש, אם יימצא לכך המימון הנדרש. היזם נעזר בבית המשפט, שאליו הוזמנו יועצים, שחלקם אמורים להיות ארכיאולוגים. אמרנו דגים מסוגים שונים. הארכיאולוגים מטעם רשות העתיקות יחפרו ככל שהתקציב יאפשר וישחררו את השטח ליזם. בעל המאה הוא בעל הדעה. לשחרר את השטח משמעו לתת ליזם יד חופשית להרוס את השרידים הארכיאולוגיים.

מחפירה שניהלתי בעבר ממש מעבר לפינה, ומחפירות שביצעו אחרים בשנים האחרונות, אנו יודעים בוודאות שדחפורי הקבלן עומדים להסיר שכבות רבות של עבר. שכבות אלה יכללו, כמובן, את שרידי העיר העתיקה שהתיישבו בה העולים החדשים אחרי כיבוש העיר ב-1948 וגירוש תושביה הפלסטינים. בצמוד, ומחוברים אליהם, יימצאו שרידים מהתקופה העות'מאנית, כלומר כ-500 שנה של תרבות אנושית. מתחתיהם יימצאו שרידים של התקופה הממלוכית, עוד כ-300 שנה, ובצמוד גם לבטח יתגלו שרידי העיר הצלבנית (המאה ה-12), העיר הפאטמית, אולי העבאסית ואז הביזנטית והרומית (חזרה למאה הראשונה לספירה).

מה נמצא מתקופות שקדמו לתקופה הרומית, כלומר לפני יותר מאלפיים שנה, עדיין צריך לבדוק. בחלק זה של העיר טרם העמיקו לחפור בעבר. אך אין ספק שבלוד קיימות שכבות מוקדמות יותר. לוד היא אחת הערים העתיקות בארץ, כפי שהוכיחו חפירות שנעשו בעיר בעשורים האחרונים. כל השרידים נהרסו, כמובן, כי מטרת החפירות היתה להכין את השטחים ל"פיתוח", וכידוע אין פיתוח בלי הרס, והעבר אינו משרת את העתיד, לפחות לא מבחינה כלכלית. אזור תעשייה שלם נבנה על שרידיה של עיר שקיימה קשרים עם הפרעונים. היום עומדים שם חזיתות זכוכית של משרדי בנקים, הנראות לעוברים מחלונות הרכבת ממודיעין לנתב"ג.

ב-2018 הקמנו קול זעקה בניסיון להציל נתח מהעיר הזו, שהרשויות שאמונות על שמירתה הפקירו אותה, אך המאבק לא צלח. היה זה שיח חירשים עם העירייה ועם החברות שפעלו בעיר ושהמנכ"לים שלהן הולכים ובאים, ממשיכים לתפקיד הבא ומותירים את העיר הפגועה הזו מאחוריהם. כמוהם גם מתכננים ומהנדסים למיניהם, שצובאים שעתיים על הנתח וחיש מהר שוכחים שהתקיים וממשיכים לפרויקט הבא. כך היה עם השוק העירוני בלוד, שתחתיו היו קבורים שרידי העיר העתיקה, על כל השכבות שמניתי ועוד תתי-שכבות שלבטח היו שם ונעלמו. גם אז שוחרר השטח, ועשרות דונמים של מורשת התאדו כלא היו.

יהודים יוצאי צפון אפריקה התיישבו בבתי העיר הפלסטינית שתושביה גורשו ב-1948. מרכז העיר לוד, נובמבר 2022 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

כך יקרה בריבוע שאכלס את המכולת של אהרון. רשות העתיקות תחפור אחוז מסוים מהשטח. הארכיאולוג שיחפור שם יעשה מן הסתם ככל שביכולתו לתעד ולמקסם את הידע על עברה של העיר, אך אפילו אם כל סנטימטר יתועד מכל זווית ובטכניקות החדשניות ביותר, ברגע שהוא נחפר ונהרס, לא יוותר ממנו דבר. כלומר יישאר ממנו זכר כלשהו בדוחות החפירה שארכיאולוגים כותבים, אך לא מעבר לכך. כל המורשת התרבותית העשירה הזו תיעלם תחת יציקות הבטון, שמהן מורכבת התרבות החומרית שאנו חיים בה.

הריבוע – שמכסה נתח גדול מהעיר העתיקה ותחתיו נמצאים שרידי חלק מבית המושל מהתקופה העות'מאנית, קבר סעד וסעיד ששימש מקום התכנסות של סופים, המיסטיקנים באסלאם, ועוד שרידים רבים אחרים שאיננו יודעים מהם – יושמדו. אלפיים השנים השוכנות מתחתיו ייגרסו וייטחנו. שיטת הפעולה בריבוע הזה תשוכפל בשנים הבאות לכל רוחבה ואורכה של רמת אשכול, כלומר לכל השטח שבו שכנה העיר העתיקה.

לוד בנויה כמו תל ארכיאולוגי. לתל ארכיאולוגי היה שמור בעבר כבוד אצל ארכיאולוגים. כבוד מסוים שמור לו גם היום. רשות העתיקות עוצרת פיתוח אם הוא נוגס בחלקים ניכרים מתל היסטורי. אך לוד המסכנה אינה מוגדרת כתל ארכיאולוגי, משום שהקריטריונים קובעים שכדי שאתר יוכר כתל ארכיאולוגי, עליו להיות מורכב משכבות המגיעות עד לתקופת הברזל והברונזה, מה שמוגדר כ"תקופה המקראית".

יישוב כמו לוד שמוכח שהתקיים, שכבה על שכבה, לפחות מהתקופה הרומית עד לשנות ה-60 של המאה ה-20, אינו זוכה לכבוד הזה. כרגע ידוע שהשכבות המוקדמות יותר, כלומר אלו שקודמות לשכבה הרומית, נמצאות מצפון לעיר העתיקה. עד כה אין הוכחה שגם מתחת לעיר העתיקה עצמה קיימים שרידים מתקופת הברונזה או הברזל, כלומר אין הוכחה שהיא "תל מקראי" ולכן לכאורה אין עילה לשמור עליה. אך בכל מקרה, האם לא הגיע הזמן לעצור ולחשוב על גורל מורשת לודאית בת אלפיים שנה לפחות שעומדת להירמס מתחת לבהלת הנדל"ן?

אם האמונים על העיר היום אינם מבינים את גדולתה ואת עושר מורשתה של לוד, אסור להרשות להם להשמידה ללא היכר. המורשת פגיעה, ובקלות אפשר לגרוס אותה או ללעוס אותה במלתעות כרישי הנדל"ן. צריך לעצור ולעשות חושבים. זו תהייה בכייה לדורות אם הריבוע הזה בעיר העתיקה יימחק, והפעולה תשוכפל לעוד ריבועי מחיקה. מה שנצבר במשך אלפי שנים יעלם במחי יד.

ד"ר תאופיק דעאדלה הוא ארכיאולוג, מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית