אני כותבת כדי לזכור את מה שקרה אמש בירושלים

אני כותבת עכשיו לא מפני שיש לי אמונה כלשהי שתיאור המלחמה שהתחוללה אתמול (חמישי) בערב בשער שכם, או תיאור ההיטלר יוגנד שצעדו בליבה של ירושלים, ישנה משהו למישהו. אני יודעת שלא. האלימות הזו בירושלים הפכה לסוג של "כלב נשך אדם", ותיאוריה נשמעים תמיד דומים עד יאוש: רימוני גז והלם, מכתזיות, פחים בוערים, נערים נעצרים, שוטרים, סוסים.

אני כותבת בגלל הצורך לפרק את הטירוף הזה לגורמים הכי קטנים שלו, כדי שאולי ככה אוכל להבין אותו יותר. כדי לכתוב עדות, כי דבר אחר אני לא יכולה לעשות. כדי לזכור.

לזכור שבתוך עננת העשן והרעש המחריד של רימוני ההלם וההמון הנס בבעתה לכל עבר ראיתי אבא שאוחז חזק ביד של הילדה שלו, ומנסה לברוח איתה משם.

לזכור את עיניו המבוהלות של הנער שגררו איתם השוטרים אחרי ששעטו לתוך קבוצת צעירים פלסטינים.

לזכור את המדרגות הריקות ברחבת שער שכם שעדיין אסורות לישיבה עבור הפלסטינים.

לזכור שכאשר צחנת הבואש גרמה לי עוויתות הקאה וצואת סוסי המשטרה התערבבה על הרצפה בקלחים העכורים האלה, חשבתי לעצמי אם העירייה תנקה את הזוהמה הזו מחר, וכמה בלתי נסבל הוא ודאי לשבור את הצום בלילות רמדאן מתבוססים במי ביוב מצחינים בתוך זירת קרב. אלה אמורים להיות הלילות החגיגיים בשנה.

לזכור את רעש הרימונים שהמשכתי לשמוע גם כשהייתי כבר די רחוקה משער שכם.

לזכור איך כשראיתי את העדר המוטרף של הכהניסטים שועט קדימה, לא פחדתי אלא בעיקר נדהמתי ממספרם הרב ומגילם הצעיר.

לזכור איך מאוחר יותר, כשכמה מאותם צעירים שאלו אותנו בחשדנות "אתם שמאלנים?", כן פחדתי.

לזכור את החרדיות והחרדים שעמדו מצידה השני של מסילת הרכבת הקלה מול שער שכם, בצד של מוסררה היהודית, והסתכלו על הבזקי הרימונים והפיצוצים מכיוון שער שכם במין ריגוש נוצץ בעיניים.

לזכור את הצעיר עם הכיפה שעמד מעבר למחסום המשטרתי ורב בצעקות עם צעיר פלסטיני מהצד השני, ומתישהו צעק "אנחנו נשחט את כולכם, אתה יודע שאנחנו נהרוג אתכם אחד אחד".

לזכור את הזיקוקים שהדליקו את שמי הכהניסטים כשהם שרו "אל תירא ישראל אל תירא".
לזכור את פעילי השמאל שהסתובבו בקבוצות קטנות מאוד, לפעמים בזוגות.

לזכור שבתי שאלה אותי כשיצאתי מהבית "אבל אם תראי אותם מכים מישהו, מה תוכלי בכלל לעשות?", ולא ידעתי מה לענות.