newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אנחנו אמרנו להם לצאת מהבית, זה הם שאשמים במותם

כל המטרות שצה"ל תקף בעזה הותקפו באופן מוסרי, ההרוגים אשמים במותם, ונתניהו - הוא רק רוצה שהעזתים יהיו בטוחים. העיקר שאפשר להמשיך לתקוף את השכונה הבאה

מאת:

כותב אורח: חגי אלעד

זה מוסרי כי אמרנו להם לצאת, ומי שנשאר עשה זאת על אחריותו. זה מוסרי כי חמאס עודד אותם להישאר, לכן מדובר ברצח-עם עצמי שחמאס מבצע. הפלסטינים שמתו בשג'עיה, בח'אן יונס, בעצם בכל מקום, תמיד, הם הם האשמים במותם. בעצם, אולי רק הילדים לא אשמים במוות של עצמם – אולי בזה אשמים ההורים שלהם. לגבי הקשישים שמתו, זה בטוח באשמת החמאס. איך שלא מסובבים את זה, ידינו לא שפכו את הדם הזה.

כמה רחוק אפשר לדחוק את מחוזות ההדחקה של מדינת ישראל ומרבית הציבור היהודי בה? איך יכול ראש הממשלה, ראש הממשלה של הצבא שחיל האוויר שלו הרג מול מצלמות העולם ארבעה ילדים חסרי שם על חוף עזה, להישיר מבט למצלמה ולומר לפלסטינים בעזה "אנחנו רוצים שתהיו בטוחים"?

כל מי שהקשיב בימים האחרונים לקולותיהם של פלסטינים בעזה, חזר ושמע מסר אחד, מבעד לרעמי ההפצצות הישראליות: שאין בעזה שום מקום בטוח, שפצצה יכולה ליפול בכל מקום, בכל עת, על כל אחד. ושאין לאן לברוח, כי אי אפשר לצאת החוצה מעזה, ואילו בתוכה – בתוך הרצועה הצרה, הענייה והצפופה הזו – אין שום מקום בטוח.

קראו להם זכריא עאהד סובחי בכר, בן 10; עאהד עאטף עאהד בכר, בן 9; איסמאעיל מוחמד סובחי בכר, בן 9; ומוחמד ראמז עיזאת בכר, בן 11.

> מתעדכן: הרוגים מתחילת המבצע הצבאי

חוף הים בעזה אחרי ההפצצה שהרגה את ארבעת הילדים (אן פאק / אקטיבסטילס)

חוף הים בעזה אחרי ההפצצה שהרגה את ארבעת הילדים (אן פאק / אקטיבסטילס)

ההפצצות ה"כירורגיות" שמככבות בסרטוני הווידאו של דובר צה"ל לצידן של כמה הפצצות שבוטלו ברגע האחרון, מתוך יותר מאלפיים וחמש מאות מטרות ש"נתקפו" באופן מוסרי, אלו גם אלו ואף הפצרותיו של ראש הממשלה לא הצליחו לשכנע את תושבי עזה שישראל רוצה בבטחונם. אולי דווקא השתכנעו מחדרי המתים העולים על גדותיהם, ואולי נתנו דעתם דווקא לעשרות הילדים המתים. אולי חשבו על משפחת אלבטש על 17 הרוגיה, ואולי על משפחת אלחאג' על 8 הרוגיה, ורשימת המשפחות הולכת ומתארכת.

אחרי הכירורגיה העדינה, עברו לפטיש חמש קילו – מטפורה עדינה להפגזה של שכונת מגורים. כן, הצד המוסרי קרא לתושבים לצאת והצד הלא מוסרי קרא להם להישאר. רבים בחרו להישאר: חלקם סברו שאחרי ככלות הכול בטוח יותר בבית; אחרים פחדו לצאת, ואולי דאגו לאמא קשישה, לקרוב על כיסא גלגלים, לילדים הקטנים. אולי נשארו כי הרצועה סגורה מכל עבר ובעצם לאן יברחו. אולי נשארו כי שמעו שבתי הספר של אונר"א כבר גדושים מלהכיל עוד ועוד פליטים, וגם על בתי הספר הללו הרי נופלים פגזים. אולי נשארו כי פחדו שאם יעזבו אז בחסדי הצד הדמוקרטי כבר לא יהיה לאן לחזור. אולי פחדו מחמאס, אולי פחדו מצה"ל. כך או כך, אולי חשבו על חדרי המתים. אולי פחדו. בוודאי פחדו. ערבים פחדנים שמתים בעשרותיהם זה מצטלם רע. גם הילדים על החוף בעזה הצטלמו רע. מוסרי, אבל רע.

חמאס בטוח התכוון לזה; אנחנו, בטוח, לא התכוונו לשום דבר מזה. אבל אם כוונה היא התוצאה שאדם סביר היה מצפה לה אז למה התכוון מי שהטיל פצצה ועוד פצצה על בית ועוד בית וקבר משפחות שלמות, שכנראה לא השתכנעו לנוס על נפשן מקריאת הכרוז האדיב של הצבא המפציץ.

ישראל וחמאס יודעים – אי אפשר שלא לדעת – שהתוצאה ההכרחית של המלחמה בעזה היא פגיעות איומות באוכלוסיה אזרחית בעזה. ניסיון הדמים שכבר הצטבר הוא מחריד דיו, על מנת שהידיעה שזוהי התוצאה ההכרחית של המלחמה הזו תהיה בכזו רמה של ודאות, שכל טענה בדבר העדר כוונה היא פשוט מנותקת מהמציאות ומעקרת לחלוטין את המילה מתוכנה.

אבל העיקר שזה מוסרי, ואפשר להמשיך לבית הבא, למשפחה הבאה, לשכונה הבאה. בבית חאנון, בבית לאהייא, בג'באליה, יש עוד כמה עשרות, מאות, אלפי פלסטינים פחדנים, שבלי שום סיבה פוחדים מהצבא הדמוקרטי ויש להם את כל הסיבות לפחד מהמחבלים שהמוסר שלהם לא ערכי ולא דמוקרטי. ערבים פחדנים, בלי שם הם רועדים מפחד. זה יעשה כמובן באופן מוסרי ובכל מקרה, מה שלא יקרה, חמאס אשם. תמיד. מה שצה"ל עושה זה מוסרי. תמיד. וחוקי. העיקר ששוב פעם, ידינו לא שפכו את הדם ששפכנו.

חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf