newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אירוניה במיטבה: במקום לנהור לקלפיות, הערבים נהרו לממשלה

קוקטייל ממשלת הימין בניחוח עדין של שמאל הוגש על ידי ערבי-פלסטיני מוסלמי ושמרן. צריך להוריד בפני מנסור עבאס את הכובע על הנחישות והעקביות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא פועל לערעור יסודות המאבק שלנו בכיבוש ובדיכוי

מאת:

אין ספק שהתקופה האחרונה היתה מבלבלת ומאתגרת אידיאולוגית לפלסטינים אזרחי המדינה, כולל אותי. מצד אחד, נמאס לנו להיות אזרחים סוג ב', נקודה. מצד שני, אנחנו תוהים מה יש לאזרח הפלסטיני לחפש סביב שולחן הממשלה.

ראש הממשלה, נפתלי בנט, ויו"ר רע"מ, מנסור עבאס, בזמן השבעת הממשלה החדשה בכנסת, ב-13 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

נפל דבר בישראל. ראש הממשלה, נפתלי בנט, ויו"ר רע"מ, מנסור עבאס, בזמן השבעת הממשלה החדשה בכנסת, ב-13 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

לאזרח הפלסטיני הסביר, שלומד, עובד, משלם מסים, משתתף בבחירות ומקווה בעיקר לחיים טובים, נמאס בשלב מסוים בחייו מהעליונות היהודית המובנית כאן. היא בלתי מוסברת, לא הגיונית ולא מתחברת לשכל הישר, כשילידי הארץ הזאת עדיין, אחרי 70 שנות קיום המדינה, רודפים אחר שוויון הזכויות והכרה בהם כמיעוט לאומי.

רבים מאתנו עושים הכל כדי להיות שווים, אך הפרט הקטן הזה – שאנחנו לא יהודים – רובץ על חזינו ומפלה אותנו בכל דרך אפשרית, והמדינה גם מחוקקת חוקים שינציחו את העליונות היהודית. כמה פאתטי הוא עם שצריך כל הזמן להזכיר לעצמו שהוא עם, שהוא חי, שהוא שולט ושהוא הריבון.

גם כשאנחנו הפלסטינים נענים בלית ברירה למדיניות ההשתלבות בכלכלה, בהשכלה ובצמיחת המשק כביכול כדי לשרוד, המסר שקיבלנו עד לא מזמן באופן עקבי מכל המפלגות הציוניות הוא שאנחנו לא רצויים בשלטון. חלק גדול מהפלסטינים כבר השלימו עם המסר הזה, ואפילו ראו בו הקלה מסוימת, בעיקר לנוכח הכיבוש שבו ישראל ממילא שולטת על גורלם של מיליוני פלסטינים.

אך אתמול (ראשון) נפל דבר בישראל ונוצרה מציאות חדשה, שבה מפלגה ערבית היא חלק מהקואליציה, וצריך להתמודד עמה. איך הגענו להשבעת ממשלת קוקטייל ימין עם ניחוח עדין של שמאל, כשהמלצר שמגיש אותו לחברה הישראלית הוא אזרח ערבי-פלסטיני, מוסלמי שמרן ומסורתי?

בתחילת הדרך הזאת נמצא בני גנץ. מעניין מאוד איך הוא מרגיש, הפוליטיקאי גבה הקומה ועלוב הדעה הזה, כשהוא מוצא את עצמו היום יושב בקואליציה עם הזרוע הימנית ביותר של הרשימה המשותפת, כשהיה יכול להקים ממשלה כבר לפני יותר משנה עם החלקים המתונים ביותר בה.

בכלל, מה חושב לעצמו היום פוליטיקאי יהודי-ציוני, שטוען שהוא ליברלי ודמוקרטי, כשתעודת הכשרות הפוליטית של חברי הכנסת הערבים התבשלה לה דווקא בחדרי ממשלת הימין של נתניהו, וראש הממשלה החדש נפתלי בנט עוד מסביר בנאומו שלא הוא זה שסלל את דרכם של מנסור עבאס ורע"מ לקואליציה, אלא קיבל את הערכה המטונפת הזאת מקודמו בתפקיד והחליט לעבוד עם מה שיש.

המסר שמקבלים האזרחים הערבים הוא, שוב, שהשינוי ביחס כלפי הפלסטינים לא יבוא מהמרכז-שמאל היהודי. מנהיגים שאינם בימין המובהק, כך נראה, לא מעזים לשנות את מאזני הכוחות, לא בישראל ולא מעבר לגדר. אנחו יודעים מה עלה בגורלו של שאיש מרכז-שמאל, יצחק רבין, שהעז להצהיר על דרך חדשה וניסה לשנות כיוון בתמיכת הסיעות הערביות. הוא נרצח.

אבל אין לנו מה לבוא בטענות ליהודים. גם אצלנו, בתוך החברה הערבית, הימין מסתער על השלטון, והשמאל נשאר מאחור עם סיסמאות "מדינת כל אזרחיה", סיום הכיבוש והקמת מדינת פלסטין. נשארנו עם אידיאולוגיה וערכים, שאינם מתורגמים לתוכנית פעולה ולשאיפה למשול.

אולי הגיע הזמן באמת להפסיק לדבר על המאבק הפלסטיני-ישראלי במזרח התיכון, ולהתחיל לדבר על המאבק בי ימין לשמאל – בין הזרם הדמוקרטי, ליברלי, סוציאליסטי, לזרם השמרני והקפיטליסטי, ללא הבדל לאום, דת, גזע ומין.

אולי במקום לבדוק אחד את השני בזכוכית מגדלת, לעמוד על המשמר ולבנות חומות וגדרות מבלוקים ציוניים צרופים בין השמאל הפלסטיני ליהודי, הגיע הזמן דווקא להפיל את החומות האלה, ולהיאבק ביחד על החירות, החופש והשוויון של כולנו, על שחרור מיליוני הפלסטינים החיים במרחב המשותף הזה מזוועות האפרטהייד. אולי הגיע הזמן להפסיק להתנצל, להתחבא ולטשטש את העמדות שלנו, ולבקש את מה שאנחנו רוצים באמת – דמוקרטיה לכולם.

מחיר של פילוג ושיסוע

אין מה לעשות, צריך להוריד את הכובע בפני מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, שעלה על האוטוסטרדה הזאת לפני כמה חודשים ולא הביט לאחור, כמעט כמו הייטקיסט, חדור מוטיבציה להשיג את המטרה. לא משנה מה יעלה בגורלה של הרשימה המשותפת שהביאה אותו לכנסת, לא משנה מה דעת הקהל – הוא היה מוכן גם לשלם מחיר של פילוג ושיסוע בחברה הערבית.

עבאס אימץ קו מאוד חד וברור, והלך אחריו בלי למצמץ. זה עלה לו בהדרה והוקעה ממקומות שחשובים מאוד לכל פלסטיני, כמו שייח' ג'ראח. הוא ביקר בלוד והצטלם עם ראש העיר השנוי במחלוקת שעמדותיו כלפי הערבים ידועות. הוא אף הבטיח לשקם את בית הכנסת השרוף בעיר, ונפגש עם הרב דרוקמן מהציונות הדתית. הוא התנהג כסברס פוליטי מר ועוקצני כלפי יריביו הח"כים הערבים, וכמו אלוורה פוליטית כלפי היהודים מהימין.

עבאס הבטיח ל-170 אלף בוחריו להיכנס לממשלה, לא משנה מי יישב בה, ואתמול אכן התחיל לספק את הסחורה. זה סיוט של ממש לחברי הכנסת של חד"ש, בל"ד ותע"ל, אבל גם עבאס לא צפוי ללקק דבש. אין לו הרי ברירה עכשיו אלא לקבל את כל מה שנותנים לו. בהסכם שלו עם יש עתיד אין דבר על שינוי חוק הלאום או על חוקים שמקדמים שוויון. אפילו שינוי חוק קמיניץ זכה רק להקפאה ודיון בעתיד הרחוק.

אבל לעבאס לא היתה ברירה. אם הוא לא היה נכנס לקואליציה, אף אחד לא היה סולח לו על פירוק המשותפת והתבוסה של המפלגות הערביות. זו היתה מערכה של להיות או לא להיות, כרטיס חד פעמי שהעניק לו הפלונטר הפוליטי של מדינת ישראל. הוא צפוי להיות שותף קואליציוני נוח אפילו יותר מהמפלגות החרדיות.

המבוכה תתחיל אם בנט או יאיר לפיד יתקרבו לנושא ירושלים, מתקפה צבאית על עזה, אקט צבאי אחר או בנייה חריגה בהתנחלויות. אם כי רוב הסיכויים שזה לא יקרה, לא בזכות עבאס, כמובן, אלא בזכות הדוד הגדול, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן.

נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן (צילום: הבית הלבן)

צפוי למנוע את המבוכה. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן (צילום: הבית הלבן)

אני צופה שהחיבור הזה יעבוד. פה ושם יצטרך עבאס להראות הישגים נקודתיים, ולתת אקמול ציבורי לכאב הראש שהפלסטינים גורמים לממשלות ישראל. ותרשמו לפניכם: בבית המרקחת הזה יהיו צווי הריסה וביטולם, תוכניות לפתיחת תחנות משטרה וצמצום שלהן, ומבצעי איסוף נשק מתוקשרים. אני צופה שתוצג גם תוכנית גיוס ערבים למשטרה או לשירות לאומי, ועבאס יבטל או יקפיא אותה; ושיאושרו תוכניות מתאר שנמצאות במגירה כבר שנים רבות לכמה כפרים ויישובים.

עבאס יהיה חייב גם הישג לעדה הדרוזית, אולי משהו שקשור לבינוי או הפקעת האדמות לצורך הקמת תחנות הרוח בגולן. יש מלא ג'סטות שבנט ולפיד יכולים להעניק לשותפם הפוליטי, וכל זמן שהערבים לא ידברו על כיבוש, ירושלים וזכות השיבה – יהיה בסדר.

למרות כל זה, לא הייתי רוצה להיות היום במקומם של עבאס ורע"מ. הרי עם הכניסה לקואליציה, הם ייהפכו לכתובת של כל תלונה של כל אזרח ערבי, על כל נושא. חברי הכנסת הערבים התרגלו לזה, אבל עכשיו יש גם ציפיה לקבלות ולמעשים. יש הבדל בין "אשתדל לעזור" לבין "אטפל בזה". יש לנו מוכתר בכנסת, וזה לא תפקיד קל, אבל זה מה שמבדיל בין ח"כ ערבי לחבר ממשלה ערבי.

בסופו של יום, זו התגשמות החזון של דוד בן גוריון. ראו בנו שבט, התנהגו אלינו כאל שבט, ועכשיו המליכו עלינו בכוח ראש שבט. ניהול המחלקה הערבית בממשלה זה תפקיד קשה, שעומד בניגוד מוחלט לאינטגרציה וחלוקה צודקת של משאבים ממשלתיים, שמגיעות לנו ללא קשר – רק מתוקף האזרחות.

מניסיון, בערים המעורבות, מחלקות נפרדות לניהול של האוכלוסייה הערבית בתחומי החינוך, הרווחה והתשתיות לא צלחו בצמצום הפערים במרחב המשותף. רק אימוץ של מדיניות העדפה מתקנת מסיבית ושינוי סדר עדיפויות אמיץ בחלוקה תקציבית עושה שינוי. אבל נראה מה יהיה בעתיד. גם זה נושא שנצטרך לעקוב אחריו לאורך כהונתה של הממשלה.

נאום תבוסה אידיאולוגי

למרות כל האמור לעיל, אני נמנית על האנשים שלא שמחים על כניסת רע"מ לממשלה הזאת. זה לא כי אני סבורה שמנסור עבאס אוהב את בנט, את גדעון סער ואת אביגדור ליברמן, או מסכים אתם. ברור שלא. אני אפילו משוכנעת שהוא מאמין בלב שלם שהצעד הזה יעשה רק טוב לאזרחים הערבים. אבל מי שהקשיב טוב לנאום שלו אתמול מעל דוכן הכנסת בערבית, לא יכול להתעלם מהאידיאולוגיה שהוא מבטא. והיא מפחידה אותי מאוד.

"שנים רבות ניסינו, ואנחנו עדיין מנסים, להשפיע על החלטות המדינה הזאת וזרועותיה – בשטח, בהפגנות, בבתי משפט, בתקשורת וגם בעבודה הפרלמנטרית", אמר עבאס אתמול. "אנחנו חייבים להיות כנים עם עצמנו ולהעריך את הניסיון של עשרות השנים הזה. אנחנו חייבים להודות שיכולתנו להשפיע על מדיניות הממשלה והחלטותיה מצומצמת מאוד. אין לאף אחד את היכולת לשנות מציאות ולהנדס מדיניות חדשה. אף אחד מאתנו לא יכול לטעון ליכולת כזאת".

במשפט הזה כיבה עבאס להבה בוערת של מאבק אזרחי לא אלים רב שנים שניהלו האזרחים הערבים, למען שוויון זכויות, אזרחות שווה ודמוקרטיה. רק בחודש שעבר ראינו עד כמה המדינה הזאת עדיין רואה בפלסטינים בכל מקום בעולם איום קיומי עליה – אם זה בנגב, בערים המעורבות, במזרח ירושלים, בעזה, בגדה המערבית או במחנות הפליטים ברחבי העולם.

צריך ללמוד ממה שעשו הצעירים בשער שכם. פלסטינים חוגגים אחרי הגדרות המשטרתיות בכניסה לעיר העתיקה (צילום: אקטיבסטילס)

פלסטינים חוגגים אחרי הגדרות המשטרתיות בכניסה לעיר העתיקה (צילום: אקטיבסטילס)

עבאס פורר את הרקמה העדינה שאנחנו מנסים לרקום כאן, כנגד כל הסיכויים וחרף ההתנגדות, הכיבוש וזרועות הממשלה. הנאום הזה, והצעד היהיר שבו נקט, מערערים את יסודות המאבק שלנו כמיעוט מדוכא בארצנו, ושוללים את הלגיטימציה העממית ואת ההישגים התודעתיים ולעתים גם המוחשיים שהשגנו במערכות שונות ובפרקים שונים בהיסטוריה שלנו מול המדינה.

הנאום של עבאס בכנסת אתמול היה נאום תבוסה אידיאולוגי עבור כל פלסטיני בעולם, לא רק בישראל. לפי עבאס, המחאות לא עוזרות, לדברר בעולם את הנרטיב הפלסטיני זה אקט מיותר, לפעול בנמרצות מול משרדי ממשלה כדי להשיג את הזכויות הבסיסיות זה פאסה ולא רלוונטי.

לפי דבריו, אין צורך בשום אקטיביזם פוליטי ושאיפות אמיתיות לשוויון בין אזרחים יהודים לערבים. רק למי שמתקרב לצלחת מותר ללקק. כל השאר מוזמנים לנבוח בצד.

עבאס אפילו השתמש בביטוי "פוליטיקת הלהטוטנות", שעד לא מזמן הוא היה חלק ממנה. אבל איך פוליטיקאי דגול כמוהו מצליח לטשטש את הקשר בין המאבק העממי נגד תוכנית פראוור לייהוד הנגב לבין הריסת הבתים בכפרים הלא מוכרים שם? ומי נתן לו את המנדט לשאת ולתת בשם הפלסטינים בנגב, כשארגוני זכויות אדם, פעילים חברתיים ומשפטיים ומחאה יומיומית, כמו למשל באום אל חיראן ואל עראקיב, הביאו את הנושא לתודעה הציבורית?

זו הפעם הראשונה שבה ח"כ ערבי מעז לדבר על בניית כפרים יפים ומטופחים בנגב – אותה תוכנית שהגישו ממשלות ישראל בעבר תחת השם "הסדרת היישובים הבדואיים וחיזוק הריבונות". הבדואים קראו לתוכנית הזאת בשם "גטו בנגב".

אתם מתארים לעצמכם איך מתייחס עבאס לכיבוש, לירושלים, לאל אקצא, למצור על עזה? כל זה נמצא תחת משפט אחד "الثوابت", עמודי התווך של התנועה האסלאמית. הוא הבטיח לשמור עליהם ולא לעבור את הקו האדום, אבל בלי פירוט כמובן. דברים מפורטים אחרים דווקא מצאו את דרכם לנאום שלו, הרי המהלך שעשה חייב להיות מתורגם לכסף.

"היום רע"מ היא המפלגה הפוליטית המתאבדת, فدائية, במובן האזרחי, למען האינטרסים שלנו", אמר עבאס בנאומו. "ברור שיש סכנות וקשיים גדולים במהלך שעשינו, אבל רע"מ החליטה בצורה עצמאית מה הן העדיפויות שלה: נושא האלימות, מצוקת הדיור, הכפרים הבלתי מוכרים – אלו לא פירורים שאנחנו מסתפקים בהם. זה ערך עליון שנקרא חיי אדם".

חיי האדם האלה מתורגמים לכסף, הרבה כסף כנראה, ואין בכך פסול לדעתי. משאבים ממשלתיים הם לא מילה גסה. ואגב, עבאס היה הנואם היחיד שדיבר על מספרים, עלויות ולוח זמנים, כשכל השאר דיברו על עקרונות מנחים, מדיניות ותוכניות גדולות. גם זה שינוי מרענן, לדעת מה התמורה כדי שנוכל להעריך אם ההתאבדות הזאת היתה שווה את המהלך הזה, שמשפיע על כולנו, ללא יוצא מן הכלל.

אנחנו יודעים כמה הסתבכנו עם יישום החלטה 922 הממשלתית לפיתוח כלכלי של החברה הערבית שלא הושלם, אז תרשו לי לפקפק בתוכנית חומש נוספת וגם בתוכנית של עשר שנים. הניסיון עם ממשלות ישראל אינו מבשר טובות. עשר שנים, וגם חמש, הן נצח נצחים בפוליטיקה הישראלית, ובכלל לא ברור שעבאס או בנט יהיו בזירה עד אז. אבל זה נשמע טוב, לומר למיקרופון ש"קיבלנו 20 מיליארד שקל".

רע"מ אולי תפסה את מרכז הבמה, אבל בזמן הזה נכנסו לממשלה גם שני שרים ערבים משני עולמות מקבילים. הראשון הוא עיסאווי פריג' ממרצ, שיהיה השר לתיאום אזורי ואין לי מושג מה הוא יעשה, אבל כפי שאמר אתמול, האיש עושה את התפקיד ולא ההיפך, ו"תנו לי צ'אנס לעבוד". השר השני הוא חמד עמאר מישראל ביתנו, שיהיה שר במשרד האוצר של יו"ר מפלגתו ליברמן.

מחוץ לממשלה אבל בתוך הקואליציה יש לנו את אבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה, שתעמוד בראש ועדת העובדים הזרים, וג'ידא רינאויזועבי ממרצ. ואולי החוק הנורבגי יכניס עוד ח"כ ערבי למשכן.

כך, הסיוט של נתניהו של הערבים שנוהרים לקלפיות הופך להיות מציאות שבה הערבים נוהרים לממשלה ולקואליציה, דווקא בעקבות בחירות שבהן כמחצית מהמצביעים הערבים לא הגיעו כלל לקלפי. תודו שזה לכל הפחות אירוני.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf