איסור ההפגנות: עכשיו זה לא רק נגדנו, הערבים

בצעד תקדימי, ״הצליחה״ הממשלה להטיל בחוק הישראלי מגבלות דרקוניות על עצם קיום הפגנות, ובכך גם שינתה את כללי המשחק שהכרנו לגבי יכולתם של האזרחים להתבטא, לבקר את הממשלה ולפעול נגדה דרך מחאה במרחב הציבורי. התיקון ל"חוק הקורונה הגדול", שאושר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת בשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי שעבר, הפר את האיזון הראוי בין הזכות הבסיסית לחופש ההפגנה לבין שמירה על בריאות הציבור.

הפגנה בתל אביב, 1 באוקטובר 2020 (צילום: אורן זיו)

לא מניעים בריאותיים עומדים בבסיס איסור ההפגנות. כך למשל, הקואליציה בחרה להפיל הסתייגות של האופוזיציה לגבי התרת הפגנות ושיירות כלי רכב שבהן המפגינים נותרים במכוניות. אילו הממשלה הייתה מעוניינת למצוא את האיזון הנכון והמתאים, ניתן היה לנסח מתווים כאלה או אחרים לקיום הפגנות, כפי ששקדו על ניסוח מתווים להפעלת בתי הכנסת או בתי עסק חיוניים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כמשפטן אני יכול לשער במידה רבה של ודאות שבתי משפט בארה"ב היו פוסלים פגיעה קשה כזו בחופש הביטוי ובזכות להפגין. כאזרח בן המיעוט הערבי המקופח, אני מכיר היטב את הוראות המשפט הישראלי ואת הפרקטיקות השלטוניות שפועלות לעקר באופן מתמיד את חופש הביטוי של הציבור הערבי, ולהצר את צעדינו מבחינה פוליטית עד כדי שלילת היכולת להתארגן ולפעול. נדמה שעכשיו תורן של קבוצות נוספות להיפגע מאותם מנגנונים הפועלים באופן עקבי לחיסול שאריות המרחב הדמוקרטי. כבר הזהרנו בעבר שמנגנוני דיכוי שהופעלו עד כה נגד המיעוט הערבי, מתרחבים באופן הדרגתי כדי לפגוע גם בקבוצות אחרות בתוך הציבור היהודי.

קשה שלא לחוש באימה של נתניהו מפני ההפגנות נגדו, בעיקר בבלפור; אימה זו הובילה לדמוניזציה של המחאה ולהטלת דופי בהפגנות ובמפגינים עד כדי האשמתם בהפצת המגיפה. אך בזמן שהממשלה התעסקה באובססיביות במפגינים ובהפגנות, היא נכשלה בכל אספקט של טיפול במשבר הקורונה – בריאותי, כלכלי וחברתי.

כשהממשלה הוקמה לפני ארבעה חודשים אמרו שזו "ממשלת הקורונה", וכינו אותה "ממשלת חירום"; כך לפחות תירצו בני גנץ ואת אנשי כחול לבן את הפרת כל הבטחות הבחירות שלהם, את העובדה שהקימו ממשלה בראשות גזען ומושחת וסיפקו לגיטימציה לנאשם בשוחד. אך משבר הקורונה נראה היום באופן ברור כתירוץ עלוב, בעת שהעובדה הבולטת ביותר היא הכישלון החרוץ של הממשלה בטיפול במשבר שאמור היה להיות סיבת קיומה ומוקד מאמציה. תעודת כישלון בכל המקצועות.

בשבועות האחרונים ממוקמת מדינת ישראל במקומות הגרועים ביותר בין מדינות ה-OECD במדדים של מתים, חולים קשה ומאומתים חדשים ביחס לגודל האוכלוסייה. שנים של הזנחה, הרעבה וייבוש של מערכת הבריאות הולידו את המשבר הבריאותי הקשה ביותר שהיכרנו, בלי שלבתי החולים תהיה יכולת להתמודד איתו. אך בצד המשבר הבריאותי הנורא, שפוגע באופן הקשה ביותר בשכבות המוחלשות, גם המשברים הכלכלי, החברתי והחינוכי רק ילכו ויעצימו תחת הסגר הזה, לנוכח ההזנחה הממשלתית החמורה. בחודש מרץ, ערב הסגר הראשון, חזרנו והתרענו שלא יתכן סגר בלא פיצוי הולם; אולם הממשלה הכושלת הזו מטילה פעמיים סגר, ופעמיים לא מבטיחה פיצוי הולם ומקיף לכל מי שנפגעו ממנו.

אני מסתובב ביישובים הערבים, ואני רואה רבים שלא יודעים כיצד יגמרו את החודש ואיך ישלמו חשבונות. למצב הכלכלי הקשה יש פנים של משפחות קשות יום, משפחות שחוששות מאוד לגורלן בתקופה הקרובה. גם למצוקה החינוכית החמורה שהתעוררה כבר במרץ אין ל"ממשלת הקורונה" תשובות: כמעט 400 אלף תלמידים ללא אמצעי קצה או תשתיות אינטרנט, רובם תלמידים ערבים וחרדים, אינם יכולים בפועל לקיים למידה מרחוק מאז פרוץ המשבר. בקצב הזה, הם בדרך להפסיד שנת לימודים נוספת, וחזרה לכיתות הלימוד לא נראית באופק. גם פתרון ״מחשב לכל ילד״ לא מתממש, בניגוד להבטחות משרד החינוך (ולהבטחות שהשמיע נתניהו לפני יותר משני עשורים).

"ממשלת הקורונה" התעסקה, אם כן, ללא הרף בהפגנות בבלפור, במשפט של נתניהו, בהזיות סיפוח וכעת גם בהסכמי שלום מדומים. אבל את האזרחים היא הפקירה לגמרי, ועכשיו שולחת אותם שוב לסגר, שוב בלי תוכנית יציאה שתבטיח שלא יהיה סגר נוסף בחורף הקרב, שוב בלי פיצוי כלכלי אמיתי לעצמאים ולשכירים; ומעל לכל – גם בלי יכולת להביע את דעתם ולהפגין נגד מדיניות כושלת זו.

לכן האזרחים ישובו לרחובות וימשיכו להפגין, למרות (ואולי גם בגלל) המצב החוקי החדש. "החוק לאיסור הפגנות" לא ירגיע את הזעם הציבורי, גם אם ימנע מעשרות אלפים להגיע לכיכר פריז בשבועות הקרובים. אבל אם נתניהו באמת להוט כל כך להפסיק את ההפגנות, הוא יודע מה עליו לעשות: להתפטר ולעזוב את בלפור.