איך קופצים מהחלון? מזרחה בטרמפים: חלק תשיעי

18.

אני שב לחדר ומיד מציץ מבעד לחלון. בחוץ יש סימטה, ומעבר לה גג. על הגג נח מזרן. מצויין. אם האנשים הלא נכונים ינסו לפרוץ את הדלת באמצע הלילה, אקפוץ לשם ואמלט. זה נשמע מופרך, אבל דברים כאלה קורים. למעשה, דבר כזה בדיוק קרה לאיש שסעדתי איתו ארוחת ערב. הוא סיפר לי את הסיפור כשהתהלכנו בגליל. זה היה באבוג'ה, או בעיר אחרת בצפון ניגריה. הוא שמע קולות שעוררו את חשדו עולים מהלובי של המלון הציץ מהחדר לאטריום וקלט ששני פעילים של בוקו חראם מדברים עם פקיד הקבלה. הוא ידע שהם בעקבותיו ושהצ'אנס היחיד שלו הוא לקפוץ מהחלון. החדר היה בקומה השניה. הוא שבר רגל בנפילה, אבל הצליח להגיע למונית ולברוח לניז'ר.

לא תמיד היה לו כל כך הרבה מזל. בסודאן הוא נלכד, תוך כדי כיסוי הזוועות שלם עבור השיקאגו טריביון. למעלה מחודש עונה, וסירב להזדהות כמרגל. עכשיו הוא כאן, שוב מסומן, וגם אני כאן. כל עוד אנחנו ביחד, הסכנה רובצת גם מעלי. אם יפרדו דרכינו, היא עשויה לבחור ולהתמקד בי. אני טרף קצת פחות מנוסה, וישראלי.

למי באורפה סיפרתי שאני ישראלי?

לאורך כל הקיץ הזה, כששאלו אותי מנין אני, השבתי: ישראל/פלסטין. כשהשואל התבלבל הסברתי שאני ישראלי, אבל שישראל בעיני אינה מקום, אלא חברה. הסברתי שהמקום ממנו אני בא הוא ביתה של יותר מחברה אחת, ושאני מכבד גם את קיומה של זו האחרת. דווקא כאן, באורפה, עניתי רק" ישראל". העיר הרי כל כך דומה לשכם, ואני מרגיש בה כל כך זר. מוזר היה לי לתבוע שייכות עליה. אמרתי שאני מישראל למלצר במסעדה בה אכלתי צהריים, ומיד הפכתי לשיחת המקום. כל הצוות בא להביט בי. אמרתי שאני מישראל לשני נערים שבאו לשוחח איתי כשצילמתי את העיר מנקודת תצפית. התברר שהם תלמידי מדרסה איסלמית ושנקודת התצפית היא המרפסת של אותה מדרסה. הם הזמינו אותו לשתות תה וצילמו אותי עם הקוראן, חובש את כיפתו הרחבה של אחד מהם.

דיברנו קצת בערבית שבורה (שלהם היתה שבורה משלי). דיברנו, בין היתר, על החמאס. לא הגענו להסכמה.

הם לא מפחידים אותי, הנערים, אבל הקללה שרובצת על פול מפחידה מאוד. בכל אופן. חסל סדר" ישראל". מעתה והלאה אני מאירלנד ושמי גרג. מחר אנחנו יוצאים להרים, מתרחקים מהגבול. הלוואי שנשאיר אותה מאחור איכשהו. הלוואי שאצליח להרדם.

> מזרחה בטרמפים: הפרויקט המלא

19.

כך יוצא שבמקום להמשיך מזרחה, אבל ברגל, המשכתי הבוקר את הדרך במכונית, אבל צפונה. גם זה סוג של טרמפ: האוטו שכור, ולא מכיסי. דניז נוהג. פול מספר סיפורים. אני מנגן בגיטרה הקטנה. שניהם צחקו על עניין "גרג". הסברתי להם שיובל התנ"כי היה "אבי כל תופש כינור ועוגב", ואילו גרגוריוס הוא הקדוש הפטרון של המוזיקאים. יש הגיון.

עצרנו לפקוד את גובקלי טפה, אתר הפולחן העתיק ביותר בעולם, פלא אמיתי שמגיעה לו סדרת פוסטים שלמה משלו. עצרנו לראות את סכר אטאתורכ הענק שעל הפרת, שמראהו דיכא את פול. "התעללות בהורים", הוא מילמל, מכוון לכך שהפרת הוא מאין אב קדום של האנושות.

בקיצור, מרוב סכנה, אינטריגות ודאעש, הפכנו לתיירים. היעד שבקצה הדרך הוא אתר תיירות של ממש. הר נמרוד, תלולית גדולה של סלע גרוס בראש הר אמיתי, הוא קברו של מלך אנטולי שמלך במאה הראשונה לפני הספירה, אחד מאינספור המלכים שנקראו אנטיוכוס, לפני שזה הפסיק להיות פופולארי. אנטיוכוס הנ"ל הקיף את קברו בפסלים, פסלים של עצמו ופסלים של אלים. עם השנים נשרו הראשים מעל הפסלים והיום הם מתכוללים בעפר שלמרגלות התל, מעניקים מראה שלא נשכח במהרה.

תיירים של ממש, כאלה שדוברים גרמנית, (אם כי בעיקר תורכים), מרחיקים עד כאן כדי לחזות בשקיעה ובזריחה. הבטנו בשקיעה גם אנחנו. צילמתי קצת אותה וקצת אותם.

בין לבין, הצצתי דרומה, אל המישור שוחר הרע שממנו עלינו כפליטים. הרים צחיחים הסתירו אותו מפנינו. הם היו יפים, אבל הוא היה יפה יותר, בקוצניות הכאילו כנענית שלו, בכפרים הקטנים שמנקדים אותו. כל אחד מהם נשען על תל, תל קדום אמיתי, תל שהכפר הנוכחי הוא המשכו. חשבתי על התלים בארץ שלי, על כפרים ששכנו למרגלותיהם ונעלמו. על היסטוריה המשכית והיסטוריה קטועה. כאן היא המשכית יותר, ויחד עם זה – כאילו גדועה. אורפה נראית בדיוק כפי שנראתה עיר בארץ הקודש בימי השלטון העותומאני. הגעתי לעבר שהיה ולעתיד שהיה אפשרי.

העבר של הר נמרוד היה מרגש הרבה פחות, למרות כל יופיים של ראשי האבן. חשבתי על הארץ שלי. אני אוהב אותה כי אין בה היסטוריה. אין כמעט שום דבר שניתן להקיף בגדר ולומר: כאן קרה משהו בעבר והוא כבר לא קורה. אם יש קיר חרב, בוכים מול אבניו, אם יש מונומנט מהמאה השביעית, ילדים משחקים כדורגל סביבו ומבוגרים שוקלים לפוצץ אותו. אפילו האתרים הארכיאולוגים שיש גדר סביבם מצויים כמעט תמיד בלב של איזה מאבק דתי או לאומי, או דתי-לאומי. אורפה היא כזאת. אין בה היסטוריה. לכן נאלצנו לברוח ממנה. היא חיה. היא מסוכנת. הראשים שבהר בטוחים, ומתים.

נסענו למלון שדניז הזמין לנו בו חדרים. הוא התגלה כמבנה לא גדול לצד הכביש היורד בהר. חלפנו על פני בריכה קטנה ודי מלוכלכת, נכנסנו לקבלה והושטנו את דרכונינו לפקיד, כורדי מזוקן וגרום שעל אצבעו טבעת גדולה. פקיד הקבלה נטל את דרכונו של פול, פתח אותו, קרא את השם ומיד קם ממקומו שמאחורי השולחן, הושיט את ידו ללחיצה והציג את עצמו. זה היה עומר, גדול מדריכי כורדיסטן. האיש שקיבל את הטלפון.

> מזרחה בטרמפים, חלק עשירי: שדאעש יפחדו מאיתנו