newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שדאעש יפחדו מאיתנו. מזרחה בטרמפים: חלק עשירי

יש איומים שנשמעים גדולים ממה שהם באמת. ואולי הם גדולים, אבל אחרת. הדרך מזרחה מתחדשת, נהר הפרת ממשיך בשצף, ופרדה אחת קצת עלתה במשקל. יומן מסע

מאת:
השאירו תגובה
א א א

20.

יש דברים שלא אמורים להתרחש במציאות. כשהם מתרחשים בכל זאת, לוקח לנפש ולמוח זמן להבין איך להגיב להם. ברחנו להרים בגלל שיחת טלפון שקיבל אדם בשם עומר, ושעליה דיווחה לנו אישתו, המצויה בלונדון. היא סיפרה לנו שעומר ברח מכפרו כי משתוללת שם נקמת דם. תורכיה ענקית, ההרים אינסופיים, כעשרה מלונות פזורים בעמקים ומשרתים את הר נמרוד לבדו. בחרנו במלון המבודד הזה באקראי, והנה הוא, עומר, פקיד קבלה.

"אה," אומר פול, "אתה החבר הדמיוני שלי".

לצד שולחן ארוחת הערב אני מוצא סוף סוף את הדרך הנכונה להגיב, שולף את האייפון ומצלם תמונה.

צילום: יובל בן עמי

מימין – זה דניז. במרכז – עומר, גדול מדריכי כורדיסטאן המחלטר במלונאות, מתווה על מפה המצויירת על ידו של פול סאלופק את הנתיב הבטוח להמשיך בו מזרחה. "אם תלכו בין דיארבקיר ומרדין, הכל יהיה בסדר", הוא מסביר.

"דניז אמור לעזוב", אומר פול, "הוא לוקח קבוצה לדרום אפריקה, ומכאן והלאה אנחנו בסביבה יותר כורדית. אני רוצה שתמשיך איתי אתה".

"אחשוב על זה", אומר עומר.

"יש עוד מקומות שמסוכנים עבורך מלבד הכפר?"

"כרגע רק הכפר", אומר עומר.

"אז בוא".

נופלת דממה. האם סיפור נקמת הדם מפוברק? האם עומר נמלט מאויב מסוג אחר? איך יתכן שהוא כאן? איך זה יתכן? ואיך שני הפסיכים האלה מעכלים את המקריות כל כך בקלות? ולמה הם לא שואלים אותו על שיחת הטלפון? בעצם, למה אני לא שואל בעצמי?

"עומר," אני מתחיל בעדינות, "כשאשתך דיברה עם פול בטלפון, היא אמרה לו שקיבלת שיחה מהרשויות, ושהם אמרו שיש להם מודיעין מטריד…"

"כן," פול נראה כאילו חיכה לרגע הזה, כאילו נמנע ממנו מתוך נימוס או ביישנות, "היא אמרה לנו שאמרו לך שמחפשים אותי, שיש גורמים שמחכים לי משני צידי הגבול, ושיהיה מסוכן ללכת איתי מחוץ לערים. זה נכון?"

"לא", אומר עומר.

"לא?" שואל פול.

"לא?" אני משתעל.

"לא בדיוק. אני מצלצל אליהם מדי פעם, כדי להתייעץ. סיפרתי להם עליך. הם אמרו שהם יודעים שאתה בשטח, אמרו שאתה מדווח להם מדי פעם בעצמך איפה אתה ומה איתך. אמרו שאתה נשמע איש טוב, אבל שרק אידיוט ילך בתקופה הזאת בהיסטוריה לאורך הגבול הסורי עם עיתונאי אמריקאי".

"כלומר, זאת היתה אזהרה כללית? פול לא סומן באופן ספציפי? הם לא קיבלו מודיעין מתוך דאעש?" אלוהים, ההקלה!

"מתוך דאעש?" עד עכשיו שמר עומר על פני פוקר מוקפדים. כעת הרים שתי גבות בתמיהה. "לא. הם פשוט הגיוניים".

"יותר הגיוניים מאיתנו, זה בטוח", צחק דניז מעבר למסך הטלפון שלו, אבל הצחוק היה מאופק. הוא בדיוק קיבל אימייל מאיזמיר. הנסיעה לדרום אפריקה התבטלה. אבולה.

> מזרחה בטרמפים: הפרויקט המלא

21.

המפגש עם עומר טרף את הקלפים. היה ברור שאנחנו יורדים מההרים חזרה למישורי מסופוטמיה הבוערים, אבל לא ברור מה הלאה. פול ודניז החליטו לנסוע קודם כל ולבקר את הפרדה. עבורי זו הזדמנות נפלאה לצלם קצת חתיכת עולם שכמוה לא ראיתי.

הפרדה מוחזקת על גדות הפרת, בכפר קטן, אצל משפחה של ערבים-אתנים. אלה אנשים ששורשיהם ערביים, ושמשפחותיהם מצויות כאן מאז הימים שלפני הגדרת גבולותיה של תורכיה המודרנית. אנחנו נוסעים דרך כפרים קטנים ועניים, בין גבועות מכוסות קוצים אכזריים של סוף הקיץ. "ככה הלכתם בחום חודשיים בלי צל?" אני שואל, "בכזה נוף מחריד?"

השניים מהנהנים בתוגה ואני חש אסיר תודה על האיום שמנע מאיתנו להמשיך את הדרך ברגל.

צילום: יובל בן עמי צילום: יובל בן עמי

באחד הכפרים נערכת חתונה. נשים רוקדות ברחוב, אני מצלם אותן בחטף מתוך הרכב.

צילום: יובל בן עמי

אנחנו עוברים בעיר בירג'יק, בה מתוח גשר מעל הפרת. כאן עברה דרך המשי את הנהר, או לפחות אחת מדרכי המשי. הנהר הזה. באמת יש בו משהו מסעיר.

בלב בירג'יק נגלית לי ירושלים קטנה.

צילום: יובל בן עמי

ובפרבריה מחכה לנו הפרדה, שבחודשיים של הליכה זכתה לעשרות שמות מפי פול ודניז, ובשבוע האחרון הספיקה להשמין במידה שמדאיגה את פול. יושבים לתה. מוחמד, בעל החווה, מספר שיש לו שמונה בנים. "דאעש צריכים לפחד מאיתנו", הוא אומר בלצון, אבל מאחורי ההומור משתתר פחד. אנחנו קרובים מאוד לגבול כאן. הוא מחורר ופתוח לחלוטין ומעבר לו מושלים ארוכי הזקן. לא מן הנמנע שיום אחד יחליטו כמה משוגעים לעלות על טנדרים ולקפוץ לעשות חיים בכפרים שמדרום לבירג'יק. סתם כדי לנסות את הגבולות.

אני מזמין תמונה עם בני המשפחה, ונענה בחיוב.

> הגרילה הכורדית מציעה מזרח תיכון בלי לאומנות ובלי דיכוי נשים

צילום: יובל בן עמי

אנחנו חוזרים משם לאורפה, בין מטעים של פיסטוק, שבזכותם הבקלאוות באזור נפלאות כל כך. חולפים על פני מגרשים שבהם נשים מייבשות פלפלים חריפים.

צילום: יובל בן עמי

ופתאום אנחנו בעיר מוכרת. אני בוחן את לבי, האם החרדה חלפה? במידת מה, אבל לא לגמרי. אנחנו מסכמים שנישן עוד לילה, אולי שניים, באורפה. פול לא ממהר לשוב לשבילים. הוא ישמח להשאר קצת בעיר ולכתוב, אבל זה לא יימשך לנצח, לא כשמדובר בהרפתקן כמוהו. הוא רוצה לקחת שוב רכב ולבקר במחנה פליטים על גבול עיראק. בחודשים האחרונים ליקט חומרים לכתבה על הפליטים, ביקר בכמה מחנות, ולא מתכוון לוותר. "אני יודע שזה בעייתי", הוא מסביר, אבל הפרוייקט שלי עוסק בתנועה של קבוצות גדולות של בני אדם ממקום למקום. יש כאן חמישה מליון איש בתנועה. אני לא מתכוון לפסוח על אירוע היסטורי כזה בדיוק כשהוא מתרחש ממש לידי.

"אני לא בא איתך", מבהיר דניז.

"זה בסדר גמור", פול מאשר.

אני מבין שהחבילה עומדת להתפרק וממהר להסריט עם השניים שיר בחדר המלון של דניז. זה שיר עם שהתפרסם בביצוע איברהים טטליסס "הזמיר מאורפה", אבל בהקלטה היפה ביותר שלו מבצעים אותו פחחים ושאר בעלי המלאכה מהשוק של אורפה, שהם שלימרו את טטליסס לשיר. רק עכשיו, כשאני מדביק אותו כאן, אני מבחין עד כמה המלים שלו קשורות במה שעברנו. "בגבעות סביב אורפה משתוללות שריפות", הוא נפתח, ומזהיר את הצבי ואת האיילה לא לצאת להתהלך בהן.

> מזרחה בטרמפים, חלק אחד עשר: הילדות כאן אחרת

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"אם המגפה תתפשט, פה לא יתנהלו איתנו כמו עם בני ברק - מיד יסגרו את המחסום. זה יהיה אסון". מתנדב במחנה הפליטים שועפאט (צילום: כאמל ג'עברי)

"אם המגפה תתפשט, פה לא יתנהלו איתנו כמו עם בני ברק - מיד יסגרו את המחסום. זה יהיה אסון". מתנדב במחנה הפליטים שועפאט (צילום: כאמל ג'עברי)

מגפה קטלנית בשער והפלסטינים מעבר לגדר בי-ם מופקרים לגורלם

גם בימים כתיקונם הרשויות הישראליות לא מספקות שירותים בשכונות שמעבר לחומת ההפרדה, אבל כיום ההזנחה הזו עלולה להסתיים באסון. באין בדיקות, ציוד רפואי ואפשרויות בידוד, התושבים מתארגנים לעזור לעצמם במקום בו גם הרשות הפלסטינית מנועה מלפעול   

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf