newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איזה דמוקרטיה ואיזה נעליים: לשמאל אין מושג על מה הוא נאבק

עם כל טקס וכל חג לאומי, שמתרבים משנה לשנה, הדיבור החגיגי והמנותק הולך ומשתלט על החשיבה הישראלית, בשיתוף פעולה נמרץ של השמאל. על הפיל שבחדר, זה שחושף את שקר הדמוקרטיה הישראלית, אף אחד לא מעז לדבר, כי זה קשה. אז מה אם זה קשה?

מאת:

לקראת עצרת הזיכרון לרצח רבין עולים, כמו בכל שנה ובכל טקס, ניסיונות העטיפה הקומיים של הקיום היהודי בישראל במלבושים מלאי פאתוס. שאלות כמו "על מה אנו נאבקים?" או "לשם מה הגענו לכאן?" זוכות לתשובות כאילו החיים כאן הם תסריט או נאום, או חידון התנ"ך.

מאה שנה להצהרת בלפור הם סיבה נוספת למסיבה, וגם תירוץ להפליג בדיבורים שמיועדים להשיג את אותו מצב מנטלי של טראנס לאומי, כזה שמאיין את הקיום האישי והביקורתי והופך את היחיד לטיפה אחת, זרעון קטן, בנחשול מטא-היסטורי עצום. אנחנו סבלנו, נלחמנו, היו לנו נביאים, הקמנו, נסענו, יש לנו הייטק, חובה עלינו לחיות יחד. המקשיב הניטרלי עלול לתהות: ישראל בכלל קיימת מחוץ למישור של המדומיין והסימבולי?

מדוע הימין עושה את זה, זה ברור לי: הימין, שנוטה בכל מקום לדתיות ולאומנות, או לכל הפחות ללאומיות מחייבת, מנג'סת ובעלת גוונים מיסטיים, תמיד ידבר אל ועל העם, האומה, הדורות. בין המוצא האלוהי של העם לסופו המשיחי חייבים לשמור על מבנה השורות הצועדות בסך. זה הגיון הימני והדתי מימים ימימה, ולא עושה רושם שהוא מתכוון להשתנות.

> השנה עצרת רבין שלי תהיה בפתח תקווה

נר לזכר יצחק רבין, צילום: יונתן זינדל, פלאש90

נר לזכר יצחק רבין, צילום: יונתן זינדל, פלאש90

אבל למה השמאל בישראל משתף פעולה עם הדיבורים האלה? או, אם לעשות את זה קונקרטי: למה השמאל ממשיך לדבר כאילו הקונפליקט המרכזי בישראל הוא "בין יהודית לדמוקרטית", בלי לאתגר את מושגי היסוד של היהדות, כלומר לנטרל אותם מהמיסטיקה שלהם, ובלי לנסות אפילו למשוך תשומת לב לפרט הקטן – שאין דבר כזה דמוקרטיה שמחזיקה חמישה מיליון איש תחת שלטונה הצבאי?

על מה השמאל נאבק, בעצם?

למה ההצגה הזו כאילו הוויכוח בישראל הוא בין דמוקרטיה "מהותית" לדמוקרטיה "עממית"? מה פשר המלמולים כאילו עצמאות בית המשפט או התקשורת הן האישיו, ולא העובדה שהממסד הפוליטי, המשפטי והתרבותי בישראל חי בנוחות גדולה עם העובדה שישראל, דה פקטו, היא דיקטטורה צבאית?

עוד בנושא

    הפער העצום הזה בין המציאות הממשית (דיקטטורה צבאית), למציאות התקשורתית והפוליטית (יאדה יאדה בית משפט, שומרי סף, שחיתות, שרשרת הדורות והסייבר) הוא לא רק אסון לאינטליגנציה של המדינה הזו ואזרחיה (כדי להתאים את תפיסת המציאות שלך לשקר שאתה חי בו אתה חייב להפוך את עצמך לקצת פחות חכם מאיך שנולדת). הוא הופך את קיומה של אופוזיציה בישראל לבדיחה.

    חמישה או שישה מיליוני בני אדם בעלי זכויות פוליטיות פחותות, חלקם תחת דיקטטורה צבאית ישירה, שאינם זוכים לנוכחות עיקשת בשיחה של השמאל – גורמים לביקורת הפוליטית שלו להיות חסרת גוף. נוכחותם יוצרת מחנה שהתפיסה שלו את עצמו ותפקידו מעורפלת וחסרת מטרה.

    אני קורא ושומע אנשי שמאל ולא מצליח להבין מה בדיוק הביקורת שלהם על הממשלה הנוכחית. מה הבעיה עם ממשלת ביבי ובנט? שחבריה לא מדברים יפה לפעמים? שיש אצלם שחיתות? ואז מה? בשמאל אין אנשים שלא מדברים יפה? אין שחיתות? מה אצלכם כולם כאלה יפים ומושלמים?

    מהי התמה המרכזית של אנשים שלא רואים בעצמם ימין אידיאולוגי בישראל? מה האבחנה הייחודית שלהם? במה הם באמת מאמינים? האם לאנשים האלה יש בכלל תפיסת עולם? משהו להתעקש עליו? עוול שהם לא ייתנו לו לעבור?

    > בשביל מה מפלס אבי גבאי את דרכו לראשות הממשלה?

    דברו על הפיל שבחדר. הפגנת שמאל בכיכר רבין, מרץ 2015 (הדס פרוש/פלאש90)

    דברו על הפיל שבחדר. הפגנת שמאל בכיכר רבין, מרץ 2015 (הדס פרוש/פלאש90)

    התשובה היא כנראה שלא. למחנה הלא-ימין אין להט אידיאולוגי, אין תחושת דחיפות, אין תפיסת עולם שנאבקים עליה. התנגדות ספורדית לחוקים דתיים או ספרי לימוד פשיסטיים אינם תחליף למטרה פוליטית מוגדרת ומלהיבה, שמצריכה קרבן ויש לה יריב אידיאולוגי ברור. בהיעדר אלה, לא פלא שחברות וחברי השמאל הישראלי הולכים עם תחושת ריקנות ועצב. זה לא בגלל שהם לא מנצחים, זה בגלל שהם אפילו יודעים לומר איך ייראה הניצחון שלהם. זה לא בגלל חוסר הישגים, זה בגלל חוסר שאיפות. זוהי פוליטיקה של מעוקרים מרצון.

    האמת קשה. אז?

    האמת קשה. להגיד: "כל עוד יש כיבוש ישראל אינה דמוקרטיה", זה קשה. זה בוודאי קשה להציג את העמדה הזו בעולם, ולהסתכן בסימון כאוטו-אנטישמים ובוגדים (הערת אגב: ידידי ישראל בעולם נראים יותר ויותר כמו ממסד פוליטי מאובן, מנוון ומושחת, או חונטה של מטורפים).

    זה קשה להסביר למשפחה סביב שולחן השבת את העוול שבדיקטטורה צבאית. התפיסות הבסיסיות ביותר של המקום הזה צורבות בתודעה ערבים כתת-אדם. זה קשה מאוד, ומעט אנשים מסוגלים לזה. אבל זה המאבק המרכזי במדינת ישראל. זה הפיל בחדר. כאן הכעס, הכאב והלהט. פה שווה להתעקש על עמדה מוסרית.

    באופן מוזר, הפלסטינים נעלמו לחלוטין מהשיח השמאלני בישראל. אבל איזו הצדקה יש למחנה שאינו מאתגר את סדר היום של היריב? איזו הצדקה יד לדיבורים על מוסר ודמוקרטיה אם עוול עצום כזה אינו מדובר בכלל?

    > בשביל מה צריך ימין אם יש לנו את אבי גבאי?

    ישראל אינה דמוקרטיה כל עוד יש כיבוש. כשהיא לא דמוקרטיה היא יכולה להיות בית לאומי רק ליהודים נטולי חוש מוסר וביקורת. כשהיא לא דמוקרטיה, והיא לא דמוקרטיה, היא יכולה ללכת רק בדרך של הגברת שטיפת המוח השלטונית המכבידה עם התנ"ך והעבר והנביאים והקרבות והמוות והסייבר. ככל שהסיפור הלאומי יותר מצומצם ומעליב ומנותק מהאמת, כך יש צורך לעשות את האזרחים ערניים וחכמים פחות.

    ישראל שאינה נלחמת לשחרר את הפלסטינים מהכיבוש והדיכוי היא ישראל שתלך ותתמחה בדיכוי וכיבוש, עד שזה הדבר היחיד שהיא תדע לעשות, ותקשור את גורלה עם הכוחות האפלים בעולם. זה הקייס הדחוף והחשוב של השמאל הישראלי.

    שמאל שאין בו את ההבנה הזו והלהט הזה, שאין בו את הנכונות להתעקש על דרכו גם מול ימין דורסני וקונסטלציה תרבותית, ואפילו בינלאומית במידה מסוימת – שהיא ידידותית לקולוניאליזם יהודי בארץ ישראל רבתי, שמאל כזה הוא שמאל אפור, רדוד ולא אטרקטיבי. שמאל כזה ייפול קרבן במהרה לתכסיסי הימין והממסד המתנגדים לשינוי, או, בתרחיש הצפוי יותר, ייפול קרבן לתנומה שמפילה עליו התאוריה המנותקת שלו עצמו.

    > לטובת חברי מרצ: ציונות 2017, קווים לדמותה

    אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

    בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

    בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

    זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

    לתמיכה – לחצו כאן
    "רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

    "רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

    "לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

    כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

    X

    אהבת את הכתבה הזאת?

    כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
    silencej89sjf