אחרי שנתיים של הידרדרות מוסרית, הברוטליות הפכה לנורמה

התקפות על בתי חולים הפסיקו לזעזע או אפילו להטריד את רובם המוחלט של הישראלים. מחלקה בבית החולים נאסר בח'אן יונס אחרי התקפה ישראלית, ב-24 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ב-22 בספטמבר הצהירה נשיאת הצלב האדום, מיריאנה ספוליאריץ' אגר: "מדינות מפירות את חוקי המלחמה ללא חשש, בזמן שהעימותים החמושים בעולם מתרבים ומתעצמים. זוועות מתחוללות לעיני כול, ומסמנות את הנרמול של הבלתי נתפס. אם הקהילה הבינלאומית תמשיך לעמוד מנגד, הברוטליות שאנו עדים לה היום תהפוך לסטנדרט של מלחמות העתיד".

בתחילת המלחמה, רבים בישראל ובעולם חשבו שמדובר במלחמה מוצדקת. ההלם בעקבות 7 באוקטובר הוביל לתגובה חריגה בהיקפה ובעוצמתה מצד ישראל. נדמה היה אז שישראל נתקפה בבולמוס אלימות וחורבן, כאילו ביקשה להספיק כמה שיותר עד שלחץ בינלאומי יכריח אותה לעצור.

כמו בסבבים קודמים, בהתחלה עוד חשבו שיש רק שבועות בודדים עד שהאמריקאים והעולם יעצרו את ישראל. אבל הלחץ הבינלאומי בושש לבוא. ניתן היה לחשוב שעם חלוף הזמן, רגיעת הרוחות והיחלשות הלחימה מהצד הפלסטיני – הזעם של השבועות הראשונים יפנה את מקומו להתנהלות שקולה יותר.

בפועל, ההיפך קרה. הפגזות של אוכלוסייה אזרחית, ירי על אזרחים לא חמושים, הרס ופגיעה בבלתי מעורבים נורמלו לאורך זמן. במבט לאחור, ניכר שחסמים שעוד עמדו בפני ישראל בתחילת המלחמה, מוגבלים ככל שהיו, נשחקו בהדרגה עד שנעלמו לחלוטין. מה שהעסיק את התקשורת הישראלית לרגע בתחילת המלחמה, היום אינו נחשב כראוי לכותרת. אפילו התקשורת העולמית, שהקדישה תחקירי עומק לאירועי סוף 2023 ותחילת 2024, כמעט אינה מזכירה היום אירועים חמורים בהרבה.

במאמרינו הקודמים כאן כתבנו על הנורמליזציה של ההרעבה ועל המתקפה על ארגוני הסיוע. אלו המחשות לדינמיקה הרחבה יותר בשנתיים האחרונות: מה שמתחיל כפרקטיקה מוגבלת בהיקפה הופך לשגרה, וכך שוחק את הביקורת הבינלאומית ואת טווח הקשב של מעגלי הדיווח החדשותיים, גם של העיתונות הביקורתית והחוקרת. בסדרת המאמרים שפרסמנו כאן לאורך השנה האחרונה השתדלנו לאתר מגמות ארוכות טווח, לחבר מקרים בודדים לכדי דפוסים שיטתיים – ולסרב לנרמל את המציאות החדשה.

התקפות על בתי חולים

על פי החוק הבינלאומי, בתי חולים הם מרחב מוגן ואסור בשימוש לצורכי לוחמה. מתקפה על בתי חולים מוצדקת רק במקרה של לחימה פעילה של כוחות האויב מתוך בית החולים. בשנתיים של מלחמה תועדו לפחות עשרות תקיפות על בתי חולים. מכיוון שכאמור, אלה מתחמים המוגנים על ידי המשפט הבינלאומי, נדרשו בתחילת המלחמה מאמצי הסברה מיוחדים.

ב-17 באוקטובר 2023 התרחש פיצוץ בבית החולים אל-אהלי. על פי דיווחים פלסטיניים, מאות בני אדם נהרגו, רובם עקורים שמצאו מחסה בבית החולים. האירוע החריג הפך שנוי במחלוקת כמעט מיד. הפלסטינים טענו שצה"ל תקף את בית החולים, בעוד הצבא טען שהפיצוץ אירע מ"שיגור כושל", כלומר פגיעת רקטה של הג'יהאד האיסלאמי.

שני הצדדים ותומכיהם התעמתו בזירה הציבורית, אבל התקשו לספק מידע מהימן. רוב כלי התקשורת קיבלו את הגרסה הפלסטינית כמעט מיד, אך לאחר כמה שעות של הכחשות מצד ישראל, מוסדות שונים – ביניהם כלי תקשורת וארגוני זכויות אדם – נטו לקבל את גרסת צה"ל. תחקירים מאוחרים יותר, במיוחד כאלו שנעשו כמה שבועות אחרי האירוע, נטו להגיע למסקנה שהראיות אינן מספקות כדי להכריע בשאלת האחריות.

האירוע באל-אהלי היה הפגיעה המתוקשרת הברורה הראשונה בבית חולים במהלך המלחמה. כחלק ממתקפת הנגד ההסברתית, הצבא אומנם הצהיר שאינו תוקף בתי חולים ושאינו רואה בהם מטרות, אך בפועל האירוע יצר תקדים שאפשר לנרמל פגיעות נוספות בבתי חולים ומתקנים רפואיים.

פחות משבועיים לאחר מכן, צה"ל החל להכין את הקרקע, מבחינה הסברתית, להתקפה על בית החולים אל-שיפאא, בית החולים הגדול והחשוב ברצועה. דובר צה"ל טען שמתחת בית החולים יש כמה מתחמים תת-קרקעיים שמשמשים את ראשי חמאס, הציג סרטון אנימציה שעל פיו חמישה מבנייני בתי החולים מחוברים למערכת המנהרות של חמאס, והשמיע הקלטת שיחה בין שני עזתים לפיה יש לצה"ל "את התוכניות של כל המנהרות מתחת לאדמה", ושהמפקדה הראשית של חמאס נמצאת "מתחת למתחם [בית החולים] שיפאא".

באמצע נובמבר 2023, הצבא פשט על בית החולים. בהודעה על הפשיטה, דובר צה"ל טען שהכוחות כללו צוותים רפואיים ומתורגמנים לערבית שעברו הכשרה מיוחדת כדי להתכונן לסביבה המורכבת והרגישה הזו, כדי למנוע פגיעה באזרחים ששהו בבית החולים. בפועל, צה"ל לא הצליח למצוא ראיות שיאששו את טענותיו לקיומו של מרכז שליטה של חמאס מתחת לבית החולים. נמצאה מנהרה אחת, אך היא התגלתה בפרימטר של המתחם ולא נראה שהתחברה לבנייני בית החולים. על בסיס החומרים שפורסמו, לא היה נראה שמדובר במרכז פיקוד, ותחקירים בינלאומיים בנושא ערערו את טענות צה"ל.

גרסת דובר צה"ל נסדקה מכיוונים רבים, אך בכל זאת – הפשיטה על בית החולים אל-שיפאא עיצבה את היחס לבתי חולים בהמשך המלחמה. זו היתה הפעם הראשונה שבה הצבא פעל בגלוי בתוך בית חולים, והאירוע עצמו נוהל כמבצע הסברתי לא פחות מאשר כמבצע צבאי. הטענות לגבי מנהרות מתחת לבתי החולים חזרו על עצמן במקרים נוספים, אך הצבא סיפק תיעוד לקיומה של מנהרה כזו רק במקרה אחד, במאי 2025, אז נחשפה מנהרה מתחת לבית החולים האירופי.

בשנה וחצי שאחרי הפשיטה על אל-שיפאא, המציאות השתנתה לגמרי. צה"ל תקף את כל בתי החולים ברצועה. מחציתם יצאו מכלל שימוש וחלקם פונו לחלוטין ממטופליהם, הפכו לבסיסים צבאיים או נהרסו עד היסוד.

ראוי לציון כאן בית החולים כמאל עדוואן, אשר משך תשומת לב רבה בסוף 2024, בזמן הניסיון הישראלי להחיל את תוכנית האלופים ולפנות את צפון הרצועה. במידה רבה על בסיס דיווחים יומיים שהוציא מנהל בית החולים דאז, ד"ר חוסאם אבו ספיה, התמונה שעלתה מבית החולים כללה מצור מוחלט לפרקים, התקפות חוזרות ונשנות על תשתיות בית החולים (כולל מאגרי הדלק והמים), פגיעה בצוות הרפואי שבו ובמטופלים, פשיטות חוזרות על בית החולים – ובסופו של דבר פינוי מוחלט של בית החולים בהוראת צה"ל.

מצור מוחלט לפרקים, התקפות חוזרות ונשנות על תשתיות. ד"ר חוסאם אבו ספיה, מנהל בית החולים כמאל עדוואן בבית לאהיא, צפון רצועת עזה (צילום: באדיבות המצולם)

בתי חולים אחרים הותקפו באופן שגרתי על פי צורך ולעיתים קרובות ללא מתן הצדקה רשמית או אפילו תירוץ משכנע למראית עין. כך, למשל, באפריל 2025, הצבא בחר לתקוף ישירות את בית החולים נאסר בח'אן יונס. המטרה היתה חסן אסליח, עיתונאי פופולרי עם מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. צה"ל ניסה לחסל את אסליח כחודש לפני כן באוהל עיתונאים מחוץ לבית החולים. אסליח שרד, אך נפצע באופן שלא אפשר לו להמשיך לתפקד כעיתונאי. בזמן החיסול באפריל, אסליח עדיין היה מטופל בבית החולים, ונהרג לצד מטופלים ששהו איתו באותו החדר.

צה"ל טען שאסליח היה קשור לחמאס – טענה שמעולם לא גובתה בראיות רציניות, ושאותה אסליח הכחיש בתוקף. הציבור הישראלי התעלם מהחיסול במקרה הטוב, ושמח עליו במקרה הרע. גם כאן, כאמור, התקפות על בתי חולים הפסיקו לזעזע או אפילו להטריד את רובם המוחלט של הישראלים. ההצהרות המוקדמות על אי-התקפת בתי חולים נשכחו, והתקפות אלו נורמלו עד כדי כך שרובן לא דווחו בכלי התקשורת הישראלים. על פי מאגר המידע של ארגון הבריאות העולמי, יותר משליש מההתקפות על מערכות בריאות בעולם ב-2024 התרחשו בעזה.

התקפות על מבקשי סיוע

גם הסיוע ההומניטרי והיקפו היו נושאים שמשכו תשומת לב בתחילת המלחמה, וקיבלו משנה תוקף בהחלטת בית הדין הבינלאומי לצדק בסוף ינואר 2024, שקראה לישראל לאפשר כניסת שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי.

לאחר שהלחץ הבינלאומי להכניס סיוע הומניטרי גדל, ישראל התחילה לאפשר הכנסת שיירות מזון, בצורת סיוע הומניטרי או סחורות. ב-29 בפברואר שיירה אחת כזו נכנסה לצפון הרצועה. לפנות בוקר, קבוצה גדולה של פלסטינים ניסתה להגיע למשאיות כדי להשיג לעצמם מזון. ככל כנראה בתגובה, ובחסות החשיכה, כוחות צה"ל פתחו באש לעברם. האירוע הסתיים עם לפחות 112 פלסטינים הרוגים ויותר מ-700 פצועים.

בין הצדדים התפתח שוב קרב גרסאות. הפלסטינים טענו שהירי של צה"ל הוא שגרם לרוב הנפגעים בעוד צה"ל טען שהפלסטינים נפגעו בעיקר ממשאיות, שדרסו אותם בכאוס שנוצר. התקשורת הבינלאומית והלאומית עסקו באירוע בשבוע שלאחר מכן. בעוד הפלסטינים הציגו ראיות רבות שתמכו בגרסתם, צה"ל לא הצליח להציג ראיות משכנעות. האירוע עצמו חלף ללא השלכות משמעותיות בישראל.

יותר משנה לאחר מכן, מבקשי סיוע החלו להיפגע שוב במספרים גדולים. הפעם הסיבה היתה האופן שבו קרן הסיוע לעזה (GHF), יצירה ישראלית שעליה כתבנו רבות בבמה זו, ניהלה את מרכזי הסיוע שלה. כמעט מיד התברר שחלוקת המזון לעשרות אלפי פלסטינים באופן לא מסודר גורמת לפגיעות בנפש באופן יומיומי.

פגיעות בנפש באופן יומיומי. פלסטינים נושאים חבילות מזון שקיבלו מ-GHF באזור מסדרון נצרים, ב-4 באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

בימים הראשונים, גורמים ישראלים – כמו ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט – עוד ניסו להכחיש את המציאות בזירה הבינלאומית. התקשורת הבינלאומית עסקה בנושא בשבועות הבאים בניסיון להבין טוב יותר מה קורה בשטח, בעוד זו הישראלית כמעט ולא עסקה בנושא.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה נהרגו בארבעת החודשים האחרונים יותר מ-2,500 פלסטינים שביקשו סיוע ונפצעו יותר מ-18 אלף. למרות הדם הרב שניגר במרכזי ה-GHF, ולמרות עדויות של חיילים ישראלים שהיו מעורבים בירי לעבר מבקשי הסיוע, הציבור הישראלי נותר אדיש. כך למשל בסקר שפורסם ביוני 2025, כשני שלישים מכלל הציבור הישראלי חשבו שאין צורך להציג תמונה רחבה יותר על מצב האזרחים בעזה. מה שהיה אירוע מכונן ממש בהבנה העולמית את המתרחש ברצועה בסוף חורף 2024, הפך להתרחשות יומיומית שנה וחצי לאחר מכן.

הרס

כמעט ללא דיווח תקשורתי בישראל, הרס בנייני מגורים ותשתיות מלווה את כיבוש העיר עזה. הפצצה ראוותנית מהאוויר של מגדלי מגורים, פיצוץ נגמ"שים שיצאו משימוש בליבו של שטח בנוי והתקדמות איטית באמצעות בולדוזרים. ההרס עכשיו הוא מטרה בפני עצמה. כך יכול עיתונאי "הארץ" יניב קובוביץ' לדווח באופן עובדתי, יבש, וללא פרשנות, שלצה"ל אין די בולדוזרים לכיבוש העיר. אבל אין שום דבר נורמלי בבולדוזר כנשק מלחמה.

הרס מבני מגורים אינו חדש כדוקטרינה צבאית בצה"ל. באפריל 2002, במבצע חומת מגן, התקדם הצבא בתוך מחנה הפליטים ג'נין באמצעות בולדוזרים, דרך הבתים, כפי שאמר הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי לאייל ויצמן: "האויב מפרש את החלל בצורה הקלאסית ואני לא מעוניין לציית לפרשנות הזאת וליפול למלכודות שלו. לא רק שאני לא רוצה ליפול למלכודות שלו, אני רוצה להפתיע אותו! זוהי מהות המלחמה. אני צריך לנצח. אני צריך להגיח ממקום לא צפוי. וזה מה שניסינו לעשות. לכן בחרנו בשיטה של הליכה דרך קירות… כמו תולעת שמתקדמת תוך כדי כרסום, מגיחה בנקודות מסוימות ואחר כך נעלמת".

הרס הוגדר כך כשיטת לוחמה ש"מפתיעה" את האויב: צה"ל אינו חושש ממארבים ומטענים, שכן אין סמטאות לחמוק בהן או קירות להתחבא מאחוריהם. בדומה, דוקטרינת הדאחייה שגובשה בעקבות מלחמת לבנון השנייה חזרה והצדיקה בדעת הקהל הישראלית הפגזה מסיבית של שכונת מגורים כאמצעי הרתעה. הפגזה והרס באמצעות בולדוזרים של מתחמי מגורים אינם מוצדקים כשיטת לחימה ואינם עולים בקנה אחד עם הדין הבינלאומי. אבל עד למלחמה הנוכחית הם נתפסו כאמצעי, קיצוני אומנם, להכרעת אויב במלחמה.

ההרס היום הוא הרס לשמו. העיר עזה, ב-26 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

בתחילת המלחמה הביטוי "לשטח את עזה" כדי לצמצם את האיום על חיי חיילים ממארבים ומטענים הפך לסיסמה פופולרית ומעוררת חלחלה. כבר בשבוע הראשון של המלחמה הצהיר דובר צה"ל שהמטרה היא מקסימום נזק ולא דיוק, כאמצעי לצריבת תודעה ושיקום ההרתעה.

בשלב זה, הנזק לתשתית אזרחית ובנייני מגורים היה מוצדק בעיניים ישראליות כאמצעי הרתעה או הגנה על כוחות צה"ל. גם הרס זה נורמל לאורך זמן, בתמיכת קולות בולטים בשיח הישראלי. מאז המסכות ירדו; ההרס היום הוא הרס לשמו, לא אמצעי להשגת מטרה מלחמתית, אמיתית או מדומיינת.

>> האם ישראל מבצעת דומיסייד בעזה?

כך, כשרפיח וח'אן יונס הפכו לעיי חורבות, שרה מתונה יחסית מהליכוד אומרת במפורש שלא יהיה ברצועה מקור להישארות והיתכנות של מגורים של עזתים על פי "התוכנית העסקית", ועמותה מחלקת לחיילי צה"ל באזורי לחימה חוברות צביעה עם ציורי עזה ההרוסה.

לשחיקה המוסרית המדוברת השפעה משמעותית על עתיד החברה הישראלית ומדינת ישראל. כפי שאמרה אחת הקלישאות עוד לפני המלחמה – אמנם הכול פה מאוד יקר, אבל החיים זולים מאוד. דעת הקהל הישראלית התרגלה במשך עשרות בשנים לתת ערך נמוך לחיי פלסטינים. והנה, לאורך השנתיים האלה חווינו עליית מחירים מתונה, אבל החיים – של פלסטינים, אבל גם של יהודים – נהיו זולים אפילו יותר ובקצב שלא פחת, ואף ידע תקופות האצה.

העקרונות ההומניטרים הבינלאומיים – שבליבם צמצום הפגיעה באוכלוסייה אזרחית – היו למרמס, ומקבעים כך סטנדרטים חדשים ומעוררי פלצות של לוחמה מודרנית. מתישהו המלחמה תיגמר, ואלו מאיתנו שיישארו כאן יצטרכו לאסוף את השברים ולנסות להרכיב מהם משהו חדש. את המחיר האמיתי ישלמו רבים אחרים בעתיד.