כותב: מיכאל שפר עומר-מן

בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, במיוחד אלה מאזור חיפה, לביירות נודע מעמד כמעט מיתולוגי. שתי הערים חולקות ניב כמעט זהה של ערבית מדוברת, מטבח ויסודות תרבותיים משותפים, ורק לפני כמה עשרות שנים בודדות הייתה הנסיעה ביניהן עניין של שעתיים בלבד. כיום זה נשמע כמעט דמיוני.

הנתק בין הערבים אזרחי ישראל (הידועים גם כ"פלסטינים של 48'") ובין העולם הערבי הרחב מהווה מקור לכאב ולכעס מאז שהגבולות נסגרו בטריקה בשנת 1948, כשהפלסטינים מחולקים בין שני צדי הגבול.

"מי נתן להם רשות להפריד אותנו מסביבתנו הטבעית?" שואלת אותי מייסן חמדאן כשאנו נפגשים בחיפה כמה שבועות לאחר שבאופן נדיר וכמעט בלתי אפשרי ביקרה בביירות.

> מג'ד כיאל: "שום דבר לא מכין אותך לפגישה עם חיפאי בלבנון"

חמדאן, 24, פעילה נגד גיוס הדרוזים וערבים אחרים לצה"ל, הוזמנה להעביר סדרת סדנאות באוניברסיטה האמריקאית בביירות. למרות שנסיעה כזאת נשמעת כמו משימה בלתי אפשרית ובלתי סבירה, קבוצה קטנה אך הולכת וגדלה של ערבים אזרחי ישראל התחילה בשנים האחרונות לנסוע ללבנון בשקט: החל מעיתונאים כדוגמת מג'ד כיאל, עבור בשני משתתפים בתחרות הזמר "ערב איידול" בשנה שעברה, וכלה באקדמאים ואחרים.

הקשיים בדרך ידועים: לאזרחים ישראלים אסור לנסוע למדינות אויב, לבנון אינה מקבלת דרכונים ישראלים, והרוב הגדול של הפלסטינים אזרחי ישראל נושאים רק דרכונים כאלה. אך מסתבר שפלסטינים אזרחי ישראל שמקבלים הזמנה רשמית ממוסד לבנוני יכולים לקבל אישור נסיעה מיוחד מהרשות הפלסטינית ברמאללה, שאיתו אפשר לנסוע ללבנון דרך ירדן.

חמדאן הוזמנה על ידי "מכון אספארי לחברה אזרחית ואזרחות" לדבר על הפעילות שלה בתנועת "אורפוד" ("סרב" בערבית) שמעודדת ותומכת בדרוזים שמסרבים או מתנגדים לגיוס החובה לצה"ל.

"לא יכולה לדמיין אותם מבקרים אותי"

נפגשנו בבוקר קריר ושקט בבית קפה פלסטיני בחיפה לדבר על ביקורה האחרון בביירות, על הדימיון הבולט של הבירה הלבנונית לחיפה, כיצד הסירוב להתגייס לצה"ל שונה עבור יהודים וערבים, ולמה ייתכן שמעשי הדקירה האחרונים מגבירים את שיעורי הסירוב בקרב הקהילה הדרוזית.

איך מצאת את עצמך בלבנון? ולמה?

"הייתי בתוניסיה במסגרת הפורום החברתי העולמי במרץ 2015, כחלק מהפעילות שלי ב'אורפוד'. מפה לשם פגשנו נציגים לבנוניים של החברה האזרחית והאקדמיה שרצו להזמין את אורפוד לבקר בלבנון. לא ממש ציפיתי שזה יקרה אז לא התייחסתי לזה ברצינות. לבנון מעוררת בי, ובקרב פלסטינים ערבים רבים, רגשות חזקים.

"אבל פתאום קיבלתי הזמנה מהאוניברסיטה האמריקאית להשתתף בשבוע של סדנאות אקדמיות על המזרח התיכון הערבי בכללו, ובמיוחד בנושא החברה האזרחית בכל מדינה. השתתפנו בשני פאנלים: אחד על ההיבטים המדיניים של מה שקורה במזרח ירושלים, והשני על אורפוד".

בזמנו היה קשה לפלסטינים אזרחי ישראל בעולם הערבי, כי אנשים ידעו מעט מאוד על הבעיות שאיתן מתמודדים פלסטינים בישראל. האם הרגשת שאת צריכה להסביר דברים בסיסיים על מעמדכם ומצבכם בחברה? האם חשת בעוינות?

"אני לא ממש יודעת מה המצב בכל החברה הלבנונית, אבל לאנשים שפגשתי ואלה שהזמינו אותי היה ידע רחב ביותר. האנשים שהשתתפו בפאנלים היו צמאים למידע, הם באמת רצו לדעת יותר על מה שקורה והיו מאוד מעוניינים פשוט להקשיב.

"הם היו מאוד מאוד אוהדים ותומכים ואפילו שאלו באירוניה: את באמת כאן? את קיימת? גם אנשים שפגשנו במקרהאמרו ששמעו על אורפוד הרבה, שהם תומכים בנו.

"אבל לשאלתך, לא חשתי פחד. לא הייתה תחושת פחד או ניכור. ואפילו לא הרגשתי כאילו שאני שם בפעם הראשונה. התרבות הייתה דומה מאוד לזו של הפלסטינים בחיפה, למשל. אפילו האוכל הרבה יותר דומה לשלנו מאשר בנגב, למשל".

> מייצגים את פלסטין, לא את ישראל: שני מתמודדים מהצפון בערב איידול בלבנון

מה היו הציפיות שלך לפני שנסעת לשם, בקשר למקום עצמו או הקשר לעולם הערבי הרחב יותר?

"מונעים מאתנו קשר עם חלק גדול מהמרחב הערבי ואת האפשרות לנסוע לשם. מונעים מאתנו קשר עם לבנון. למה הייתי צריכה להרגיש כל הזמן שזאת הפעם הראשונה והאחרונה [שאסע לביירות]? זה היה המקום הטבעי ביותר בשבילי, וסביבה טבעית, לדבר עם אנשים, לקיים דיונים. למה שמישהו ימנע ממני את כל אלה?

"כל כמה שדמיינתי לעצמי את העיר, היא הייתה יפה אף יותר במציאות. ולמרות שאני יודעת שהמצב הפוליטי בלבנון גרוע מאוד, אי אפשר לבוא אלי בטענות על המבט הרומנטי שיש לי עליה".

תארת את הפעילות שלך באורפוד כמתמקדת במדיניות ההפרד-ומשול של שליטת ישראל בפלסטינים. המצב בלבנון גרוע אף יותר מבחינת הפרדה: החברה והפוליטיקה מחולקים על פי קווים אתניים ודתיים. האם דברת על כך עם פעילים אחרים על דרך ההשוואה?

"נתקלתי באקטיביזם שדומה למה שקורה כאן, התנגדות למדיניות ההפרד ומשול כמו בישראל.

"הדיונים בסדנאות באוניברסיטה האמריקאית עסקו באקטיביזם פוליטי בגדה המערבית ובפלסטינים בתוך הקו הירוק, ומי שהעבירו אותן היו פליטים שגרים בירדן, פליטים בסוריה, פליטים פלסטינים בלבנון, והם דיברו גם על אקטיביזם לבנוני מקומי. היה מאוד חשוב לנו הפלסטינים להסתכל על האקטיביזם הלבנוני המקומי ביחס לממשלה שלהם, ולקבל פרספקטיבה על איך שהדברים פועלים במקומות אחרים".

מה היה הדבר הכי לא צפוי שקרה לך שם?

"לראות את האנשים האלה, לא באיזשהו מקום בחו"ל, אלא במקומם הטבעי – בבתיהם. זה היה הרגע המופלא ביותר. וככל שאני מנסה, אני לא מצליחה אפילו לדמיין את המצב ההפוך, שהם יראו אותי במקומי הטבעי, בביתי. אני לא יכולה אפילו לדמיין אותם מבקרים במקומי הטבעי, כאן. כי זה לא טבעי… טוב, תפסיק לשאול אותי לפני שאתחיל לבכות".

מה קרה כשחזרת? כשמג'ד כיאל חזר מלבנון החזיק אותו השב"כ בבידוד במשך שבוע עם צו איסור פרסום.

"עברתי תשאול של שלוש שעות במעבר גשר שייח' חוסיין (בין ישראל וירדן). הם שאלו אותי על הכל. לאן הלכת? מה עשית?"

אמרת להם איפה היית?

"כן. וגם פרסמתי את זה בפייסבוק. המטרה הייתה לא להסתיר איפה שהייתי, אפילו מקומות ספציפיים. גם פרסמתי את הכל בפייסבוק וגם אמרתי לחוקר הכל. הייתי כנה בקשר לכל שאלה כי הייתי במקומי הטבעי. פגשתי אנשים מתרבות מאוד דומה בעלי זהות אתנית דומה".

הופתעת שלא עשו לך בעיות?

"לפני שחזרתי התקשרתי לאמי ואמרתי לה, אם לא תשמעי ממני כמה שעות דעי שאני חוצה את הגבול. אבל כן, התפלאתי שלא קרה כלום".

> להיות סוהר דרוזי בכלא הדרים ולהבין שאתה פלסטיני

ההבדל בין סרבנים יהודים לדרוזים

השיחה נודדת לכיוונים אחרים. הפרדות כפויות בקרב פלסטינים אזרחי ישראל הן נושא חם בשנים האחרונות, מאז שהממשלה השיקה תכנית להגביר את גיוס הנוצרים לצה"ל. אך מנגד מתגבשת התעוררות איטית של הזהות הלאומית הפלסטינית בקרב ערבים אזרחי ישראל, במידה רבה כתגובה למדיניות המפלה המדגישה ומגבירה פערים בין החברה היהודית לערבית.

"ככל שהפוליטיקה והחברה הישראליות נעות ימינה נאחזים האזרחים הפלסטינים במורשתם ולאומיותם ביתר שאת", כתבה כאן הנרייט שקאר בשנה שעברה על הדור החדש של פעילים פלסטינים בישראל. אפילו מי שבתנאים אחרים לא היו נמשכים אליה, מאמצים את הלאומיות הפלסטינית כהגנה נגד ההקצנה המקבילה וההתגברות של הלאומיות הציונית בישראל של היום".

אך לרוב היהודים בארץ קשה לקבל או אפילו להכיר בכך שהערבים אזרחי ישראל הם גם פלסטינים, או שערבים בדואים, נוצרים ודרוזים עשויים גם הם לראות את עצמם כפלסטינים, בדיוק כמו אחיהם המוסלמים. לדברי חמדאן, היחס הזה והתפיסה הזאת הם פועל יוצא של טקטיקת השליטה הישראלית של הפרד-ומשול.

בשנים האחרונות הופיעה גם קבוצה קטנה אך גדלה של צעירים דרוזים שמסרבים בגלוי להתגייס לצה"ל מטעמי מצפון או סירוב פוליטי וישבו בכלא. המפורסם מביניהם הוא עומר סעד, שנשפט למחבוש שש פעמים וישב בכלא 150 יום לפני שלקה בדלקת כבד חריפה ושוחרר.

***

איך היית מגדירה את ההבדלים בין הקהילות הדרוזיות כאן לבין הפלסטינים הנוצרים והמוסלמים?

"הקהילה הדרוזית נפרדת כי המערכת הישראלית מתייחסת אליה אחרת, והדרוזים מרגישים שהם מיוחדים יותר בעיני הישראלים.

"ממשלת ישראל כפתה עליהם את השירות הצבאי בשנת 1956. מערכת החינוך הדרוזית הופרדה מיתר הקהילה הפלסטינית בשנת 1976, וגם הרשויות המקומיות הופרדו מאלה של שאר הערבים. ואם לא די בכך, ישראל גם הגדירה את הדרוזים כקבוצה אתנית נפרדת. כך שיש ערבים, יהודים ודרוזים.

"אם את באה לקהילה ורוצה לשלוט בה, את צריכה להפריד אותה לקבוצות נפרדות כדי לחזק את שליטתך".

ספרי לי על הפעילות שלך. תארי לי מה זה אורפוד ומה אתם עושים כארגון?

"יש שני היבטים לפעילות. ראשית, אנחנו תנועת סירוב צעירה, מכילה ופמיניסטית שאינה מזוהה עם שום מפלגה, אזור גיאוגרפי או קבוצה דתית. שנית, אנחנו לא רואים בסירוב נושא דרוזי: 'אורפוד' מתייחסת לחברה הפלסטינית כולה. משום כך הפעילים שלנו הם פלסטינים מכל האזורים הגיאוגרפיים ומכל הדתות".

יש לאחרונה הרבה עיסוק בניסיון לגרום לפלסטינים הנוצרים להתגייס לצה"ל. מה שיעור ההצלחה של הארגון? כמה דרוזים את חושבת שהיו מתגייסים אך אינם מתגייסים בגלל פעילותכם?

"בשנה וחצי האחרונות מאז שהתחיל הקמפיין יותר ויותר אנשים סירבו. יותר מ-70 דרוזים פנו אלינו ואמרו לנו שהם רוצים לסרב.

"לא כולם הולכים לכלא. הצבא נותן לדרוזים צעירים אפשרויות לא לשרת: מטעמים רפואיים או נפשיים, סירוב מטעמי מצפון ומטעמים חברתיים-כלכליים. כך שכשצעיר רואה את כל האפשרויות האלה, לפעמים הוא מעדיף פטור על סעיף נפשי מאשר ללכת לכלא. אלא אם כן הוא ממש רוצה להעביר מסר שהוא לא רוצה לשרת בגלל סיבות א', ב' או ג', ואז זה עניין אחר.

"אנחנו נותנים את כל האופציות האלה לצעירים והם יכולים לבחור איזו אופציה שהם רוצים. אבל בסופו של דבר, אנחנו מעדיפים שיסרבו בהצהרה, מסיבות עקרוניות.

"ההבדל בין סירוב של יהודים להתגייס ובין הפעילות של אורפוד היא שיהודים ישראלים מסרבים לשרת בצבא של המדינה שלהם. אורפוד מסרב לשרת בצבא של המדינה הכובשת".

מיכאל שפר עומר-מן הוא עיתונאי, ועורך האתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם לעברית על ידי שושנה לונדון-ספיר

> למה בדואים עוברים על החוק כל הזמן?