למה בדואים עוברים על החוק כל הזמן?
יועץ התקשורת של רשות מקרקעי ישראל שטח בפייסבוק טיעונים בנוגע להריסות בתים בנגב וציין ש"סבלם של הבדואים לא מקנה להם זכות לגנוב רכבים". הנה כמה תשובות ליועץ, על יחסם של הבדואים לחוק, ושל החוק אליהם
כתבתי השבוע סטטוס בפייסבוק בו תהיתי איך יתכן שיש לי כל כך הרבה חברים משותפים עם יועץ התקשורת של "רשות מקרקעי ישראל" (עד לאחרונה: המינהל). הסטטוס משך את היועץ בעצמו להגיב ולהסביר לאנשי השמאל שמחוברים איתו בפייסבוק, למה בעצם הוא צודק וכולם טועים.
אני רוצה לנצל את השיחה שהתפתחה שם כדי לעמוד על כמה מהצידוקים שהציג היועץ בניסיון לשכנע את החברים בנכונות עבודתו בפרט, ועבודת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בכלל – טיעונים שנשמעים הרבה בהקשר של המאבק בנגב ועל פניו נראים משכנעים, אבל בפועל לא תמיד מדויקים.
תגובתו של יועץ התקשורת של רשות מקרקעי ישראל בפייסבוק:
1. זה החוק
הטיעון שרבים מסתתרים מאחוריו בהקשר של מדיניות הריסות הבתים והשמדת היבולים בנגב הוא שזה החוק בישראל. השאלה שצריכה להישאל לדעתי היא מי חוקק את החוק הזה, ולמה בעצם. בקצרה, חוק התכנון והבניה משנת 1965 הגדיר את כל אזור הסייג, האזור בו רוכזו תושבי הנגב הבדואים שנשארו בו אחרי 1948, כקרקע שאינה מיועדת למגורים. משמע, כל הבתים וכל הכפרים באזור הוגדרו כבלתי חוקיים באופן רטרואקטיבי.
חוק החר"ם משנת 1953 אפשר להפקיע קרקעות מבדואים בנגב בשנות החמישים למטרות כלליות ביותר כמו "צורך בטחוני" או "התיישבות". אפילו נשיאת בית המשפט העליון פסקה השנה כי מדובר בחוק שמפר זכויות רבות, אך ישן מכדי לשנות את תוצאותיו. מרבית הקרקעות שהופקעו במסגרת החוק עומדות גם היום ריקות ולא נוצלו לאף אחד מן הצרכים לשמם הופקעו, אך הן כאמור לא הושבו לבעליהן.
> פסיקה של בג"ץ: כמעט בלתי אפשרי שבדואי יוכיח בעלות על קרקע
ועוד יותר בקצרה, לפי החוק ובמסגרת מערכת המשפט בישראל, בדואים לא יכולים להוכיח בעלות על קרקעות בנגב. זה מעניין, כי בקרקע שרכש יהודי מבדואי בנגב לפני 1948 יש ליהודי זכויות, אבל הקרקע שנותרה בחזקתו של אותו בדואי, היא לא שלו מבחינת מדינת ישראל.
אז בואו נשאל את השאלה המתבקשת: למה בבואה של המדינה לעסוק בקרקעות של בדואים היא נשענת על פקודה עות'מאנית משנת 1858? אפשר להציע מגוון תשובות, לדעתי האישית, כי זאת הדרך המוצלחת ביותר להשתלט על קרקעות הבדואים בנגב ולרשום אותן כאדמות מדינה.
2. הם עבריינים
צידוק נוסף שהוצג ונגזר מהטיעון הראשון הוא שמדובר בעברייני בניה, ושהחוק נאכף נגד עבריינים בדואים ממש כמו נגד יהודים. המידע היחיד שחסר כאן הוא שבכפרים הבלתי מוכרים, כמו גם במרבית הכפרים שהוכרו על ידי המדינה – אי אפשר לקבל היתר בניה. אז בית בדואי הוא לא ממש כמו פרגולה ברעננה, על אחת כמה וכמה כשמסתכלים איפה מתרחשת תנופת הבניה האמיתית בנגב.
בעוד שהקהילה הבדואית היא כשליש מאוכלוסיית הנגב, לפי הלמ"ס רק 17 ישובים בנגב הם ערביים, מתוך 143 יישובים, בלי לספור את עשרות חוות הבודדים כמובן. ההחלטה האחרונה של הממשלה על הקמת יישובים בנגב אישרה חמישה יישובים חדשים, שמיועדים ליהודים כמובן. בעיירות הבדואיות שהמדינה הקימה מתריעים על מחסור אדיר במגרשים לבניה לשיווק לבני ובנות היישובים. כל אלה מייצרים מצוקת דיור אדירה בקרב הקהילה הבדואית, וזה עוד בלי לדבר על הכפרים הבלתי מוכרים.
מצוקת הדיור בה שרויה הקהילה מייצרת הרבה בניה שלפי החוק בישראל אינה חוקית. אבל במדינה שממשיכה להעדיף קהילה אחת על אחרת ולהשקיע משאבים רק בקבוצת אוכלוסיה אחת, להגדיר אנשים שבונים בית ללא היתר כי אין להם קורת גג כעברייני בניה זה לעניות דעתי מצחיק.
יתרה מזאת, התעקשות המדינה להקים ישובים יהודיים תוך התעלמות מוחלטת מן הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים, בין אם הם הוקמו לפני 1948 ובין אם הועברו בכוח על ידי הממשל הצבאי, מעידה על האופן שבו דווקא המדינה ורשויותיה השונות, בהן רשות מקרקעי ישראל, הן שהפכו והופכות את הבדואים ל״עבריינים״.
> בג"ץ אישר להרוס כפר בדואי כדי להקים ישוב יהודי במקומו
לפי טיעון ה"עבריינות", בין שליש למחצית מהקהילה הבדואית הם למעשה "עבריינים". משמע, הם בכלל לא רוצים היתרי בניה, ולא רוצים תשתיות ולא רוצים שירותים, אלא רוצים להיות "עברייני בנייה" במדבר.
האמת כמובן רחוקה מזה. אף אחד לא רוצה לחיות בלי חיבור לחשמל ובלי מים זורמים, בלי מערכות סילוק ביוב ובלי כבישים סלולים, ובעיקר אף אחד לא רוצה ששיירת שוטרים ובולדוזרים תגיע אליו באמצע היום הביתה ותהרוס לו את הבית. השאלה היא מי מרוויח מהמצב המתמשך הזה, וזאת בטוח לא הקהילה הבדואית.
3. אני יודע יותר
אין ספק שלמדינה ולרשויותיה השונות יש הרבה מידע על מה שקורה בנגב. הליקופטרים מעופפים בשמיים על בסיס שבועי ומייצרים צילומי אוויר, פקחים מסתובבים בין בתי הכפרים ומחפשים מידעים ובכלל, בשנים האחרונות הושקעו כספים רבים בשכלול "מערך האכיפה" בנגב. נראה שהשאלה האמיתית אל מול הטענה "אני מצוי בפרטים" בדיונים כאלה, היא מאיפה המידע הזה הגיע, ואת מי בדיוק הוא אמור לשרת.
רק דוגמא אחת: בשנות השבעים מינתה המדינה פקיד הסדר, אליו הוזמנו הבדואים תושבי הנגב בכדי להגיש תביעות בעלות על קרקעותיהם. נשמע כאילו המדינה חשבה שיש אמת בסוגיית הבעלות. בפועל, לאחר שהוגשו התביעות על כ-7.5% מאדמות הנגב, החליטה המדינה להקפיא את ההליך. בשנות האלפיים היא חידשה אותו, בדמות הגשת תביעות נוגדות על אותן הקרקעות, ובכל התביעות שהוכרעו עד היום המדינה ניצחה והקרקעות נרשמו על שמה.
מידע מהסוג הזה מציב סימן שאלה משמעותי מעל האופן שבו משתלטת המדינה על הקרקעות בנגב, ומעל האופן שבו מידע שלא מקדם את האינטרסים של המדינה עדיף לה לא להפיץ.
עובדי רשויות הממשלה השונות, שעוסקות בין היתר בהריסת בתים ובהשמדת יבולים בנגב, שומעים הרבה מידע משכנע, אבל כזה שתומך בטיעוני המדינה בלבד, כמו גם באינטרסים שלה. אין פה כוונה לזלזל במידע הזה, אבל צריך להיזהר מההתמסרות לידע הלכאורה "נקי" הזה שמגיע מעובדי מדינה, שהוא רק לכאורה אובייקטיבי ונטול אינטרסים. במאבק על הנגב, ובכל מאבק למעשה, המדינה היא שחקן בעל אינטרסים כמו כל אחד מן השחקנים האחרים.
ולסיכום, הניסיון להציג מידע אלטרנטיבי למידע שמפיצות הרשויות על הקהילה הבדואית ולהזים חלק מהטיעונים שמציגים אנשיהן מרגיש רוב הזמן כמו מלחמת התשה חד צדדית, אבל כזאת שאי אפשר לוותר עליה. המאבק נגד הצגת המדינה, הרשויות, החוק ומערכת המשפט כאובייקטיביים ואת אלה שנפגעים ממנו כ״עבריינים״, ״פולשים״, ״משתלטים״ ושאר ביטויים שליליים ומאיימים, יהיה ככל הנראה נצחי. אבל המהלך הנכון הוא להמשיך לחשוף את העובדה שכל אלה נולדו וממשיכים לפעול מתוך אינטרסים של קבוצות מסוימות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן