newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סותמים את האף ויוצאים להצביע: הצעירים הפלסטינים בדרך לקלפי

הדור הפלסטיני הצעיר מגיע לבחירות פרגמטי ומפוכח. הם גאים בזהותם הלאומית, עומדים על זכויותיהם האזרחיות, שמחים על האיחוד ברשימה המשותפת, אבל מסתייגים מהפוליטיקאים המבוגרים, ולא מוכנים להיות נחמדים

מאת:

כתבה: הנרייט שאקר

מבחינת רוב הישראלים לאנשים האלה אין שמות ואין פנים. במקרה הגרוע הם מפירי סדר וזורקי אבנים המניפים דגלי פלסטין; במקרה הטוב מיעוט מקופח. הפעילות הפוליטית החדשה שלהם נובעת בחלקה מפערים בין-דוריים ומטכנולוגיות חדשות, שחיברו אותם לעולם הערבי שמסביב, ממנו היו מנותקים מאז קום המדינה. בחלקה היא תגובה להתקפות הישראליות על קרוביהם בגדה המערבית ובעזה בשנים האחרונות, תגובה לאלימות משטרתית מפלה ולהיסטוריה ארוכה של דיכוי פוליטי.

גורמים רבים תרמו לעיצוב הדור הזה של פעילים פלסטינים בישראל. הם קוראים לעצמם בשמות שונים, מגדירים את הזהות העצמית שלהם בדרכים שונות, ויש להם טקטיקות ומטרות פוליטיות שונות. הם נאבקים למען שחרור לאומי פלסטיני וזכויות אזרח ישראליות, ומתעדפים מטרות אלה לפי שיקולים אסטרטגיים וטקטיים. הם נבדלים גם ביחס לפוליטיקה של המיינסטרים.

רוב הפעילים הצעירים מתארים את עצמם כפלסטינים, וכשהם יוצאים לרחובות הם מניפים את דגל פלסטין, דבר שכמעט לא היה עולה על הדעת בדורות הקודמים בתוך ישראל. אך זהותם הלאומית וביטוייה מושפעים מאוד מהחיים במדינה היהודית.

"בפעם הראשונה שאבא שלי ראה אותי מניף את דגל פלסטין, הוא השתגע", אומר עבד אבו שחאדה, 26, מיפו. בדור הקודם, של לפני אוסלו, הוא מסביר "הנפת הדגל הייתה לא חוקית, ופלסטינים מאוד פחדו מהדגל. היום יש לנו עשרות דגלים".

> "האיזון הקדוש": איך אפשר להשוות בין חנין זועבי לברוך מרזל?

צעירה נושאת שלט בהפגנה לרגל יום האדמה ביפו, 30 במרץ, 2014. ב-30 במרץ 1976 נהרגו שישה מפגינים פלסטינים בידי משטרת ישראל וכוחות הביטחון בהפגנות המוניות נגד תוכניות להפקיע אדמות ערביות בגליל. (אקטיבסטילס)

צעירה נושאת שלט בהפגנה לרגל יום האדמה ביפו, 30 במרץ, 2014. ב-30 במרץ 1976 נהרגו שישה מפגינים פלסטינים בידי משטרת ישראל וכוחות הביטחון בהפגנות המוניות נגד תוכניות להפקיע אדמות ערביות בגליל. (אקטיבסטילס)

רשמית, אסור להציג את דגל אש"ף בישראל: אש"ף עדיין מסווג כארגון טרור. אבל בפועל האיסור הזה לא נאכף מאז החלה ישראל לשאת ולתת ישירות עם יאסר ערפאת ואש"ף בשנות ה-90. דברים רבים השתנו מאז.

זהו הדור השלישי של פלסטינים אזרחי ישראל. הדור הראשון חווה את הנכבה, העקירה וההגליה של רוב הפלסטינים מתחום ישראל בשנת 1948, ואת ההרס של רוב כפריהם. הדור השני גדל בפחד: הם גדלו אצל הורים ששרדו את הנכבה, וחיו תחת הממשל הצבאי ואיום ושליטה מתמידים של המדינה, מסבירה רואן בשאראת.

"הדור השלישי, בעיקר מאז האינתיפאדה ב-2000, הוא הדור המתקומם. דור זה מתאפיין בחוזק שלו", היא מסבירה. אך לעיתים קרובות מנסים הוריהם להניא אותם מפעילות. בגלל הדיכוי שלו נחשף הדור הקודם, הפעילות הפוליטית של ילדיהם מפחידה אותם. "מתוך פחד, הם לא רוצים שנדבר על זהות פלסטינית לאומית עם ילדיהם".

בשאראת, בת 32, במקור מנצרת, חיה ביפו מזה חמש שנים, שם היא פעילה בתנועות פוליטיות וחברתיות. היא המתאמת הפלסטינית של תוכנית הנוער בסדאקה-רעות, עמותה המחנכת בני נוער פלסטינים ויהודים להיות פעילים פוליטית וחברתית וליצור שותפויות דו-לאומיות לשינוי חברתי. היא התנדבה בארגון "נשים נגד אלימות" בנצרת במשך יותר מעשור, וכן פעילה בארגון שמכין תלמידי תיכון ערבים להשכלה גבוהה. "כמיעוט פלסטיני, השכלה היא הנשק שלנו", היא מצהירה.

> המרכיב הסודי במשותפת: מי היא התנועה האסלאמית בישראל?

פלסטינים אזרחי ישראל בהפגנה ביפו נגד התקיפה הישראליות על רצועת עזה, 21 ביולי, 2014. (אקטיבסטילס)

פלסטינים אזרחי ישראל בהפגנה ביפו נגד התקיפה הישראליות על רצועת עזה, 21 ביולי, 2014. (אקטיבסטילס)

מאבק על הזהות: ערבים ישראלים או ערבים פלסטינים

כל הפעילים עמם שוחחתי הגדירו את עצמם כערבים, וכולם שמו דגש גדול על זהותם הפלסטינית – דבר שאינו מובן מאליו ושרובם הרגישו צורך להצהיר עליו במופגן.

"פלסטינים ברמאללה אומרים שהם פלסטינים וזהו, אף אחד לא מפקפק בזה. אבל כפלסטינים בישראל אנחנו צריכים להדגיש את המרכיב הזה", אומרת בשאראת, ומוסיפה שכשהיא מדברת עם ישראלים "אני אוהבת לציין שאני פלסטינית של 48', או פלסטינית אזרחית ישראל, כדי להבהיר שיש כאן פלסטינים [בישראל]. מעולם לא הייתה מדינה פלסטינית, אבל פלסטינים חיו כאן. סבתי הייתה פלסטינית, אז ברור שאני פלסטינית".

הזהות הפלסטינית נמצאת במוקד המאבק של הדור הזה, מסבירה חנין מג'אדלה, בת 25, מבאקה אל-גרביה. מג'אדלה צברה עדת מעריצים לא מבוטלת בפייסבוק, שם היא מפרסמת שיעורים יומיים בערבית. "אנחנו פלסטינים; אנחנוו פלסטינים שנמנע מאתנו להזדהות ככאלה. חשוב לי שישראלים יידעו שאני לא רק 'ערביה ישראלית' אלא ערביה פלסטינית. זוהי לאומיות שהם מנסים לטשטש".

במובנים רבים, הביטוי המוגבר של הזהות הפלסטינית הלאומית בקרב ערבים אזרחי ישראל היא תגובה לציונות של ימינו. ככל שהפוליטיקה והחברה הישראליות נעות ימינה, כך נאחזים האזרחים הפלסטינים במורשתם ולאומיותם ביתר שאת. על פי עבד אבו שחאדה, פוליטיקאים ימניים לאומנים כמו אביגדור ליברמן ונפתלי בנט דווקא עוזרים לקדם את המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל.

"החוקים המטורפים שמחוקקים בשנים האחרונות משפיעים על אנשים ועל איך שהם מגדירים את עצמם. מדהים איך קבוצה קטנה מאוד בחברה הישראלית הצליחה למשוך את כולם אל הימין הקיצוני", אומר אבו שחאדה, ומסביר כי כשהוא אומר כולם, הוא מתכוון גם לפלסטינים.

אפילו מי שבתנאים אחרים לא היו נמשכים אליה, מאמצים את הלאומיות הפלסטינית כהגנה נגד ההקצנה המקבילה וההתגברות של הלאומיות הציונית בישראל של היום, אומרת מג'אדלה. "אני מרגישה צורך לאחוז במי שאני. הפלסטינים היום מרגישים צורך גדול יותר להדגיש שהם פלסטינים".

"בדיוק כמו החמאס, יהודים דתיים ימניים קיצוניים באמת מאמינים שזהו סכסוך דתי, ובזמן קצר הצליחו למשוך את כולם לימין הקיצוני. החברה הגיעה לנקודה שאי-אפשר אפילו לחשוב על קואליציה יהודית-ערבית. כל כך התרחקנו אלה מאלה שאנחנו אפילו לא יכולים לשתף פעולה", קובע אבו שחאדה.

> זה לא נגמר, ויש מקום לאופטימיות: מכתב לסייד קשוע

משפחות פלסטיניות מהגדה המערבית רוחצות בים של יפו, רמדאן 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

משפחות פלסטיניות מהגדה המערבית רוחצות בים של יפו, רמדאן 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

סומכים על עצמם, מאוכזבים מהפוליטיקאים

השסעים בין יהודים וערבים, והלכידות הפנימית של כל מחנה שנוצרת כתוצאה מכך, מתבטאים כמובן בפוליטיקה. הביטוי האחרון לכך הוא יצירת הרשימה המשותפת של המפלגות הערביות. אבל לצד התקווה שהרשימה המשותפת מעוררת, בדור הצעיר עדיין מאוכזבים ממנה.

ההתארגנות הפוליטית וקיומן של מפלגות פוליטיות ערביות בישראל הן חשובות, אומרת בשאראת, אבל הן אינן מייצגות את הדור הצעיר בתפיסת עולמן. "צריך להחליף את הפוליטיקאים. תודה על עבודתכם הקשה, אבל הגיע הזמן לתת לאחרים הזדמנות".

חלק מהצעירים האלה רואים בחברי הכנסת הערבים מעין קישוטים על המדף שאפשר להציג לצד הדגל הפלסטיני: נוכחותם סמלית בלבד. "הם ממשים יותר בתפקיד הצהרתי, ולא כסוכני שינוי של ממש", טוען מג'ד כיאל, בן 23, עיתונאי ופעיל מחיפה. בעיניו, נוכחותם של נציגים ערבים בכנסת מחזקת את קיומן של המפלגות הפוליטיות, וממפה את השטח הפוליטי הפלסטיני, שהוא דבר חשוב. "היא נותנת להם גישה למידע חיוני שלו אנחנו זקוקים. השינוי שהם עוברים בכנסת חשוב גם הוא. כשלפתע משתיקים אותם, או מכריחים אותם לרדת מהבמה, זוהי השתקפות של מה שקורה בחברה הישראלית ככלל".

> הנכבה לא נגמרה, רק החליפה צורה

פלסטינים תושבי ישראל מפגינים המתקפה בעזה, חיפה, ה-18 ליולי, 2014. 28 מפגינים נעצרו על ידי מג״ב. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

פלסטינים תושבי ישראל מפגינים המתקפה בעזה, חיפה, ה-18 ליולי, 2014. 28 מפגינים נעצרו על ידי מג״ב. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

ככל שהאחדות שנוצרה מסביב לרשימה המשותפת אולי משמחת, הדור הצעיר עדיין אינו מתפשר. יש לו ציפיות גבוהות. "יש נושאים שהם מהותיים עבור הפלסטינים: שיבת פליטים לכפריהם, הציונות כתנועה גזענית קולוניאלית, וההגדרה הגזענית במהותה של המדינה. אם הרשימה המשותפת תתעלם מנושאים אלה ומנושאים חיוניים אחרים, היא תהיה לא יותר מערוץ טכני שיש לו גישה לכנסת", מוסיף כיאל. מג'אדלה מאשרת את ההנחות שלו: "אני בעיקרון לא מאמינה שייצא איזשהו שינוי מהכנסת. אני לא מאמינה שהח"כים הערבים באמת יכולים לשנות את מצבנו".

בהיעדר מנהיגות של אישיות דומיננטית, פעילים צעירים אלה סומכים רק על עצמם בדרך לשינוי שלו שהם מאמינים שמגיע להם, והפעילות מחזקת את אמונתם בכוחו של העם. אבל להעדרה של מנהיגות דומיננטית ופעילה יש גם מחיר. ללא בסיס כוח מרכזי מתקיימת רוב הפעילות שלהם ללא תיאום יסודי או דרישות ברורות. "אני לא חושבת שיש לנו מטרה מוגדרת לעתיד, ומבחינתי זהו לב הבעיה. כפלסטינים, איננו מתארגנים", טוענת בשאראת בצער. "אלה בעיות שעליהן אנחנו צריכים לעבוד מבפנים".

תקווה באחדות

ההכרזה על הרשימה המשותפת נשאה בכנפיה רוחות של תקווה, וריככה את עמדותיהם של רבים מבני הדור הצעיר כלפי מנהיגיהם הפוליטיים. רבים רואים בכך רגע היסטורי. את הקריאות להחרים את הבחירות החליפה האפשרות של שינוי של ממש באמצעות הרשימה המשותפת.

"לפני שהוכרזה הרשימה המשותפת הייתי נגד הבחירות. אני אישית התכוונתי להחרים אותן, למרות שהחרמות של בודדים לא באמת גורמות לשינוי", מהרהרת בשאראת. ועדיין, היא ויתר הצעירים מאזנים בין אידאולוגיה לבין אסטרטגיה מעשית: "אני הולכת להצביע עבור הרשימה, לא רק בגלל שהחלטתם להתאחד מעודדת, אלא גם בגלל שאני באמת חוששת שהאינטרסים שלנו לא יעברו את אחוז החסימה", מסבירה מג'אדלה.

"מבחינתי ההצבעה אינה אלא כלי נוסף במאבק נגד המשטר הישראלי הדכאני. אולי לא אשיג הרבה באמצעות ההצבעה, אבל אני יכול לעשות את החיים שלהם יותר קשים ולחשוף את פניה האמיתיים של הדמוקרטיה המזויפת הזאת, שבעצם מבוססת על עליונות דתית", מוסיף אבו שחאדה.

> השימוש הציני בהומופוביה כדי לנגח את הרשימה המשותפת

איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מדברים אל הציבור הערבי דרך התקשורת העברית. איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת (אורן זיו/אקטיבסטילס)

האחדות בשום אופן אינה מסתירה את ההבדלים היסודיים והמהותיים שבין המפלגות, אבל הפלסטינים בישראל מבינים שדרושה חזית אחידה כדי להתקדם בנושאים החשובים להם. "בשעה שהעולם הערבי מתפרק לעדות ושבטים, אנחנו מתאחדים", הוא אומר בגאווה.

האחדות הפוליטית החדשה, כמוה כדור הצעיר של הפעילים העדים לה, הינם ללא ספק תוצר של התהליך ההיסטורי שעובר על הפלסטינים אזרחי ישראל. רוב אלה שדיברתי אתם הצביעו על 15 השנים האחרונות כנקודת מפנה, עידן חדש באופן מובהק – הן באופן שבו המדינה רואה אותם ומתייחסת אליהם, והן באופן שבו הדור שלהם התחיל להתמודד עם אתגרים חדשים אלה.

אוקטובר 2000, האינתיפאדה והעולם הערבי

משהו השתנה בשנת 2000. תהליך אוסלו בשנות ה-90' נתן לאנשים תקווה לעתיד טוב יותר, עתיד של הגדרה עצמית פלסטינית לאומית, ועתיד של שוויון זכויות והזדמנויות עבור האזרחים הפלסטינים של ישראל.

באוקטובר 2000, במקביל לכשלון תהליך השלום ופרוץ האינתיפאדה השנייה, הרגו כוחות משטרת ישראל 13 אזרחים ערבים בשעת פיזור הפגנות בנצרת וברחבי הגליל. ההרג אישר את החששות הגרועים ביותר של המיעוט הפלסטיני: לא משנה מה יעשו, או כמה שיהיו מוכנים להתפשר, תמיד יתייחסו אליהם כאזרחים סוג ב', אך ורק משום היותם ערבים.

"באינתיפאדה של שנת 2000 כולם הרגישו בשינוי", אומרת רוואן בשאראת. "המודעות הפוליטית הייתה מאוד ניכרת, והיה ברור שכולנו [הפלסטינים] קרובים זה לזה. מצד אחד, הייתה עלייה במודעות הפוליטית, ומצד שני איבדנו את האמון במוסדות הישראליים".

"בכל מלחמה ואינתיפאדה, כשאנשים ביפו רואים חדשות, הם לא רואים סתם אנשים ברחובות רמאללה, הם רואים את קרוביהם. לרובם יש קרובים או בגדה המערבית או בעזה", מוסיף עבד אבו שחאדה. פעילים צעירים אלה מרגישים שהם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני כולו, וכי גורלותיהם שלובים זה בזה.

שנת 2000 מוזכרת כנקודה מכרעת בתולדות הפלסטינים בישראל גם מסיבות נוספות. בעוד שעד אז היו מנותקים משאר העולם הערבי במידה רבה, התקדמות הטכנולוגיה אפשרה לפלסטינים בישראל להתחבר מחדש אל ערבים אחרים באזור.

"ברגע שנכנסו הלווינים והאינטרנט כערוצי תקשורת חדשים, הייתה עליה במודעות, בידע", מסביר מג'ד כיאל. "נפתחו הזדמנויות חדשות לשיתוף במידע, ולפעילות רבה יותר. משהו התחיל לזוז מאז אוקטובר 2000. אנשים נעשו חצופים יותר, במובן הטוב. ארגונים נעשו פחות עצלים, פחות חוששים".

בשנה שעברה נעצר כיאל והוחזק בבידוד חמישה ימים לאחר שובו מביירות, שם השתתף בכנס עיתונות. רבים מהפלסטינים אזרחי ישראל ראו את ביקורו בלבנון ומעצרו דגל כדגל לביטוי תחיה מחדש של זהות פאן-ערבית פלסטינית.

> "שום דבר לא מכין אותך לפגישה עם חיפאי בלבנון": ראיון עם מג'ד כיאל

מג'ד כיאל, עיתונאי ותחקירן פלסטיני תושב ישראל, בביתו בחיפה, ה-19 לאפריל 2014. כיאל נעצר במעבר שיח-חוסיין בגבול ירדן-ישראל לאחר ששב מביקור בלבנון, שם השתתף בכנס לציון 40 שנה לעיתון "אל-ספיר" בביירות. הוא שוחרר לאחר 5 ימי חקירה בעקבות לחץ ציבורי כבד. (אקטיבסטילס)

מג'ד כיאל, עיתונאי ותחקירן פלסטיני תושב ישראל, בביתו בחיפה, ה-19 לאפריל 2014. כיאל נעצר במעבר שיח-חוסיין בגבול ירדן-ישראל לאחר ששב מביקור בלבנון, שם השתתף בכנס לציון 40 שנה לעיתון "אל-ספיר" בביירות. הוא שוחרר לאחר 5 ימי חקירה בעקבות לחץ ציבורי כבד. (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

"זהותנו מוגדרת על ידי המאבק שלנו. אנו ערבים פלסטינים. אנחנו רוצים להיות פלסטינים חופשיים כדי להיות ערבים. אנחנו רוצים להיות פלסטינים חופשיים כדי שנוכל להשתלב באופן טבעי בעולם הערבי בלי להתבזות בדרך זאת או אחרת, כדי שתהיה לי ההזדמנות לעזוב את העיר ולחיות בקלות בקהיר, למשל, בלי כאבי ראש", ממשיך כיאל. "הזהות הפלסטינית חיונית לשם כך, בדיוק כשם שהזהות הערבית דרושה כדי להתעמת עם הקולוניאליזם. אילולא התנגדה הזהות הערבית לקולוניאליזם המערבי, האירופאי, הייתה הופכת גם היא לפשיסטית, כמו משטרו של סדאם חוסיין".

אבל זהות אינה רעיון בינרי או פשוט, לא בתחום האישי ולא הפוליטי. בעוד שהזדהותם של פעילים צעירים אלה עם התנועה הלאומית הפלסטינית גוברת, הם גם אזרחים ישראליים הנאבקים למען זכויות אזרח במדינה היהודית. הרעיון והמציאות של להיות לא-יהודי במדינה היהודית הם חלק גדול ממאבק זה.

“אנחנו לא ישראלים”, אומרת מג'אדלה. "אנחנו לא ישראלים במובן הפשוט ביותר: הישראלי הוא יהודי, והיהודי הוא ישראלי. לדעתי אלו מילים נרדפות. ישראליות נחשבת כאן לאומיות, לא רק אזרחות. הלאומיות שלנו פלסטינית, ואנחנו חלק מהעם הפלסטיני. כן, אני חיה במדינה יהודית, אבל אני לא יהודיה, אז אני לא אזרחית נורמלית. אני אזרחית ערביה במדינה כובשת בעלת זהות לאומית יהודית".

מאבק לשוויון לצד מאבק לשחרור לאומי?

אם כן, מה בדיוק דורשים פלסטינים ישראלים? האם הם מנהלים תנועה לזכויות אזרח או שהם חלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני?

"אני לא מפרידה בין שני הדברים ולא רואה איך הם שונים אחד מהשני", עונה בשאראת. "אני חיה כאן, אני רוצה להיות חלק מהמוסד הזה ורוצה גם שוויון אזרחי, אבל זה לא אומר ששכחתי את המאבק הפלסטיני. אני רוצה שהיהודים יכירו בפשעים שהם ביצעו נגד עמי. אין הבחנה: אני רוצה שיכירו בעוולות שביצעו, ייקחו אחריות על מעשיהם ויתקנו אותם, ואני גם רוצה שיעניקו לי את השוויון שמגיע לי".

מג'אדלה מפרטת: "המטרה הסופית היא שחרור מוחלט מהציונות, אבל כמובן שנקדם בברכה כל צעד ביניים לשיפור מעמדנו כאזרחים ערבים פלסטינים בישראל. בל נשכח שלמרות המטרה ארוכת הטווח, אנחנו גם אזרחים של המקום הזה, ואנחנו רוצים גם לדרוש את מה שמגיע לנו כאזרחים".

הציונות נתפסת כמכשול העיקרי הן להשגת זכויות אזרח והן לשחרור הפלסטינים הכבושים והנצורים, מסביר כיאל: "כל עוד שהמבנה הפוליטי הנוכחי עומד על תילו, לא נוכל להשיג את זכויותינו האזרחיות, עצמאות לאומית, או מדינה בגבולות 1967 – כלום. כל עוד שקיימת מה שנקרא 'מדינה יהודית', שהוקמה על בסיס עקרונות ציוניים גזעניים, אין סיכוי לכל שינוי שהוא. לא משנה כמה 'נמוכות' הדרישות שלך, לא תוכל להשיג כל התקדמות בצרכים הפוליטיים של פלסטינים אם לא תהיה התייחסות לנושא זה".

> למה בדרום לא מצביעים, והאם הפעם זה ישתנה?

פלסטינים אזרחי ישראל מפגינים בעקבות הריגתו של ח'יר אל-דין אלחמדן, בכפר כנא, 8 בנובמבר, 2014. עימותים פרצו לאחר ששוטר ירה והרג את חמדאן, בן 22, במהלך פשיטה של המשטרה בעיר בלילה שלפני. (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פלסטינים אזרחי ישראל מפגינים בעקבות הריגתו של ח'יר אל-דין אלחמדן, בכפר כנא, 8 בנובמבר, 2014. עימותים פרצו לאחר ששוטר ירה והרג את חמדאן, בן 22, במהלך פשיטה של המשטרה בעיר בלילה שלפני. (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אבן בחומה

"כשאנשים מדברים על הסכסוך זה כאילו שהם מדברים על סכסוך בין שני צדדים שווים", אומר אבו שחאדה. "למעשה, צד אחד חזק באופן ניכר מהצד השני, כובש את הצד השני, ולא נותן לו מרחב תמרון פוליטי". חלק מהמטרה של ההפגנות והיציאה לרחובות, הוא אומר, היא לגרום לישראלים יהודים "לחשוב מחדש על עמדותיהם כלפי האזרחים הפלסטינים, ולהתחיל להבין ששימוש בעוד כוח לא ישיגו כלום".

בעוד שפעילים אלה שואפים ברובם להחליף לגמרי את המשטר, הם פועלים על בסיס נקודתי, ולמאבקם אין חזון ברור לעתיד. "שאיפתנו היא לחיות במדינה אחת שבה ליהודים ולערבים יש אזרחות שווה, שלא מעדיפה את היהודי על הערבי ולא מבחינה בין יהודי לערבי. אולי זה נשמע קצת מטורף, אבל אם נפלה חומת ברלין, והאימפריה העותמאנית נפלה אחרי 700 שנה, אז יש תקווה. או שלא נעשה כלום, כי שום דבר לא ישתנה, או שנעשה משהו, ואני מאמינה שזה יכול לשנות משהו אפילו במעט", אומרת מג'אדלה.

בשאראצ אף מציעה הפרדה אתנית מבנית כפתרון אפשרי: "אני חושבת שאנחנו כמיעוט פלסטיני בישראל צריכים להתחיל להקים לעצמנו ארגונים ומוסדות משלנו שישרתו אותנו. אנחנו עדיין לא מוכנים לפרויקט כזה, ואולי עדיין אין לנו את הכישורים והמשאבים לכך, אבל אנחנו צריכים לפחות להתחיל לחשוב בכיוון הזה".

"המצב יכול להידרדר או להשתפר. זה משהו שאנו הפלסטינים נוטים לשכוח: מאבקים לאומיים נוטים לקחת מאות שנים. אני לא רואה את הפתרון בעשר השנים הבאות, אבל כל עוד שיש רצון, ימצא פתרון. כל עוד שהפליטים רוצים לחזור ולהיאבק, זוהי רק שאלה של זמן עד שהם יעשו זאת", מסכם אבו שחאדה.

הנרייט שאקר היא עיתונאית יפואית בראשית דרכה. היא עוסקת בזהות פלסטינית מקומית, אזורית וגלובלית. לצד הכתיבה היא גם מעורבת במספר יוזמות לשיתוף פעולה אזורי ולחיזוק קהילות. אפשר לעקור אחריה בטוויטר כאן. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם לעברית על ידי שושנה לונדון-ספיר.

> הנרייט שאקר: איך מתארת התקשורת הפלסטינית את האלימות בירושלים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
במקום להגן על עיתונאים בעזה, הווסט הפך לסכנת חיים. קסדת עיתונאי על קברו של חמזה אל דחדוח, עיתונאי אל-ג'זירה שנהרג ממתקפה ישראלית. חמזה הוא בנו של מנהל משרד אל-גיזירה בעזה, ואאל אל-דחדוח. ינואר 2024 (צילום: מוחמד טלאטתנה, שותפות AP ו-DPA)

במקום להגן על עיתונאים בעזה, הווסט הפך לסכנת חיים. קסדת עיתונאי על קברו של חמזה אל דחדוח, עיתונאי אל-ג'זירה שנהרג ממתקפה ישראלית. חמזה הוא בנו של מנהל משרד אל-גיזירה בעזה, ואאל אל-דחדוח. ינואר 2024 (צילום: מוחמד טלאטתנה, שותפות AP ו-DPA)

הווסט לא עזר: כך כטב"מים ישראלים הרגו עיתונאים בעזה

טילים מכטב"מים אמורים לפגוע בול במטרה, ובכל זאת לפחות 18 עיתונאים נהרגו ונפצעו בעזה מכטב"מים ישראליים, בין יותר מ-100 עיתונאים פלסטינים שנהרגו במלחמה. מקור ישראלי: "אפשרי" שעיתונאים סומנו כמטרה. פרויקט מיוחד של "פורבידן סטוריז" עם "שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf