מדוע מסרבת ישראל להכיר באורח חיים מסורתי של האוכלוסיה הפלסטינית?

כותב אורח: יריב מוהר

מדינת ישראל לא מכירה באורח חיים מסורתי של קהילות פלסטיניות; אורח חיים שנבע בין השאר מצרכי חקלאות והישרדות בתנאים קשים. זהו הבסיס להרבה מאוד מהמקרים בהם המדינה לא מכירה ביישובים פלסטינים בגדה וגם ביישובים בדואים בנגב: אי-הכרה באורח חיים השונה ממה שחברות מערביות ואחרות מורגלות אליו. אלא שאורח חיים זה אפיין עד לפני עשרות שנים אזורים שונים בנגב ובגדה, ובפרט את אזור המדבר וספר-המדבר בדרום הגדה, בו גרים בדואים ופלאחים. מבחינת מדינת ישראל, אלו לא כפרים, לא מקומות יישוב. לכן גם כשהיא מכירה בבעלותם של הפלסטינים על הקרקע, היא לא מכירה בחוקיות הבנייה עליה, ולא בחובתה להכין תכניות מתאר ליישובים אלו, שמעולם לא התקיימו מבחינתה.

לא מדובר רק באי-התחשבות ב"תרבות אחרת" או במנהגים שונים: אורח החיים המסורתי היה, כאמור, כורח של צרכים חקלאיים ושל הישרדות. בהיעדר דרכים להוביל מים, נאלצו חלקים מהקהילה – או לעיתים  קהילות שלמות – לצאת ולגור מחוץ ליישוב שלהם בתקופה מסוימת של השנה. במקרים מסוימים, כמו במקרה של סוסיא הפלסטינית, חלק מהקהילה גר בעבר מחוץ ליישוב בתקופת בציר הענבים. המדינה החליטה שלא להכיר בקהילות וביישובים שגרו בצורות כאלו.

אי-הכרה ישראלית זו בקהילות שחיו באורח חיים מסורתי נוגדת את מדיניות המשטרים הקודמים (העות'מני והבריטי), את המגמות הבינלאומיות ביחס לאוכלוסיות המקיימות אורח חיים מסורתי, וגם את האמנות והחוקים הבינלאומיים העוסקים בהגנה על אוכלוסיות אלו, מבחינת הזכות לחופש תרבות ולקיום אורח חיים ייחודי.

> פסיקה חדשה של בג"ץ: כמעט בלתי אפשרי שבדואי יוכיח בעלות על קרקע

סוסיא כמשל

סעיף 27 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות משנת 1966 קובע כי "באותן מדינות שבהן קיימים מיעוטים אתניים, דתיים או לשוניים, לא תישלל מבני אדם המשתייכים למיעוטים אלה הזכות לקיים את תרבותם, להחזיק בדתם ולשמור על מצוותיה, או להשתמש בלשונם, בצוותא עם החברים האחרים שבקבוצתם". בפרשנות לסעיף זה ציינה הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, כי תרבות עשויה להתממש במגוון אופנים, בהם גם אורח חיים ייחודי הקשור לשימוש במשאבי הקרקע, פעולות מסורתיות של צייד או דייג , והזכות לחיות בשמורות המוגנות על-ידי החוק.

אי-הכרה זו משמעותה חורבן והרס של מאות בתים של משפחות, ולעיתים סכנה לקיום של כפרים שלמים, או דחיקת האוכלוסיות לפתרונות מגורים שלא תואמים את הווייתם או הכשרתם כאוכלוסייה המתבססת על חקלאות.

ניקח לדוגמא את הכפר הפלסטיני סוסיא בדרום הגדה שהמדינה והמתנחלים מבקשים להרוס מהיסוד בתואנה כי מעולם לא התקיים שם כפר. הוויכוח העובדתי על אודות העבר קטן. אפילו העדויות של מומחה מטעם מועצת יש"ע והמדינה תומכות בכך ש-7 חודשים בשנה, במשך כל שנה, חיו תושבי סוסיא בכפרם, במערות. הם פשוט לא מוכנים להכיר בכך כ"כפר". במסגרת עתירה לבג"ץ למען הסדרת הכפר סוסיא, מומחים מטעם העותרים טוענים כי היה גרעין של מגורי קבע של תושבי סוסיא, אבל אפילו אם מקבלים את גרסת המומחה מהצד השני, יעקב חבקוק, מה שהוא מתאר זה כפר במסגרת אורח חיים חצי-נוודי שבכל העולם נהוג להכיר בו. המדינה והמתנחלים פשוט לא מוכנים להכיר באורח חיים שונה משלהם, אשר לצורכי הישרדות חייב לחיות בשתי נקודות שונות בהתאם לעונה וצרכי החקלאות.

מתנחלים קיצוניים המציאו נראטיבים לפיהם צורת החיים של התושבים הערבים היא ניסיון להשתלט על כמה שיותר אדמות מדינה (בעוד שדווקא מתנחלים באזור משתלטים על קרקעות של פלסטינים). אך למרבה ההפתעה, אורח החיים הזה התקיים עוד בטרם החלה ישראל לשלוט בגדה והוא לא דרך למנף מאבק פלסטיני לאומי. בעבר, דווקא המשפטנית הבכירה ומי שנחשבת ל"אם ההתנחלויות", פליאה אלבק המנוחה, הכירה בסוסיא ככפר ערבי בחוות דעת רשמית.

כאמור, במסגרת תגובתם מצטטים המשיבים בעתירה (המדינה וארגוני המתנחלים) מספרו של המומחה יעקב חבקוק "חיים במערות הר חברון" ומתצהירו. אלא שחבקוק מתאר אורח חיים של קהילות מאורגנות הנטועות עמוק בתוך טריטוריה מוגדרת ומנהלות יחסי גומלין קבועים בינם לבין כפר האם; משפחות המחלקות את הקרקע ואת המערות ביניהן כך שלכל משפחה התחום והמערה שלה; מאהלים מעל המערות ששימשו את התושבים בעונת הקיץ; חלוקה פנימית פונקציונלית של תוך המערות; מאמץ רב שהושקע בהתאמת המערות למגורים והגדרת החלוקות השונות (שינה, בישול, אחסון, אירוח) וכן מקומות מפגש ציבוריים (דיוואן). ניכר כי חבקוק אינו מכחיש את קיומו של ישוב מאורגן בח'ירבת סוסיא, אלא שהוא תוחם את חיי תושבי הכפר לחודשים אוקטובר עד אפריל, תקופה משמעותית, כפי שצויין לעיל.

הארכיאולוגי גדעון סולימני חולק על התיאור של חבקוק את סוסיא ככפר עונתי, וטוען כי לאורך השנה התנהלו תושבי ח'ירבת סוסיא בתחום טריטוריאלי רחב. כך גם מספרים תושבי החרבה עצמה. חלק ממרחב החיים הוא הכפר האם – יטא, אך עיקר החיים מתנהלים בח'ירבה הנמצאת באדמות הכפר. כך או כך, ברור שלכל הפחות התקיים במקום כפר פלסטיני בצורה כזו או אחרת של אורח חיים, וברור שעם השנים, ועם השתפרות היכולת לשנע מים ולתפעל את החקלאות, החל גרעין הולך וגדל של תושבים לא לעזוב את הכפר בעונת בציר הענבים.

> כשבג"ץ מאשר להרוס כפר בדואי כדי להקים במקומו ישוב ליהודים

בין פגעי טבע לפגעי מדיניות

במסגרת העתירה, הוגשה חוות דעתה של האנתרופולוגית החברתית שולי הרטמן בעניין "אורחות החיים של קהילות פלחים ורועים השטח אש 918" שעניינה שוכני המערות תושבי ה"מספרה"- האזור הכפרי סביב הכפר יטא בדרום הר-חברון שהתפתח לעיירה, ביניהם תושבי הכפר הפלסטיני סוסיא. במסגרת זו קיימים עוד מספר כפרים פלסטינים שהמדינה הכריזה על מקום מושבם כעל שטח אש ואיננה מכירה בהם. הרטמן טוענת כי שגרת יומה של משפחה בדרום הר-חברון משתנה על פי עונות השנה ומזג האוויר, על פי המחזור החקלאי השנתי, לפי זמינות המים והמרעה, ועל פי תפוקת החלב של העדר. שינויים שנגרמים גם כתוצאה מהמגבלות שמשיתים על חופש התנועה, ועל אפשרויות הבניה, המנהל האזרחי והצבא הישראלי, כמו גם המתנחלים. כלומר זו לא בהכרח הצמדות למסורת אקזוטית, אלא גם כורח בשל תנאים האקלים (פגעי הטבע) והמשטר הצבאי (פגעי המדיניות) שחלים באזור. עוד טוענת הרטמן כי תושבי הכפר נסמכים על העיר יטא לשירותים. מי שעובד בעיר באופן זמני יתגורר בה במשך השבוע בשל עלויות הנסיעה הגבוהות, כמו גם נערים ונערות שאין בית ספר עבורם בכפר, חולים קשישים הזקוקים לטיפולים רפואיים, ונשים לפני לידה, אולם מרבית התושבים יתגוררו ויעבדו בשטח הכפר. אורח חיים ייחודי זה, שהוא בחלקו מסורתי וחלקו נובע ממגבלות המשטר הצבאי, מחזק את אי ההכרה בכפרים.

במרחבים שבקרבת העיירות דורא, יטא, סמוע ודהריה בדרום הגדה, כותבת הרטמן, מצויים עשרות כפרים קטנים של פלאחים פלסטינים המתקיימים מגידול צאן ועיבוד שטחים חקלאיים נרחבים. מציאות זו תוארה בהרחבה בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה. היציאה מכפרי האם ובתוכם הכפר יטא אל המרחבים שסביבם החלה עוד בשליש הראשון של המאה ה-19 ונמשכה עד לשלהי תקופת המנדט הבריטי ותחילת השלטון הירדני. משפחות שהתפצלו בעקבות הריבוי הטבעי והתרחבות המשפחה, כאלה שלא היה בידיהן לרכוש אדמות בכפר האם, יצאו לחפש אדמות חקלאיות ואזורי מרעה מחוץ לכפר האם. במשך השנים, מה שהחל כיציאה עונתית ושהייה של מספר חודשים במערות באזור, נעשה למקום המגורים העיקרי בעבור חלק גדול של המשפחות, בעיקר אלה היותר עניות. משפחות אלה שיפצו ושיפרו מערות המצויות בשפע באזור והן היו למשכנן ולמשכן הצאן. כך הצליחו לקיים לאורך שנים רמת חיים בסיסית בחברה מסורתית "טרום" צרכנית. כיום אנו פוגשים משפחות שאבי הסב, הסב, האב והבן, כולם נולדו, גדלו, חיו, וחלקם גם חיים כיום, סביב אותה מערה, באותה ח'רבה (כפר קטן), ב'מספרה' שסביב יטא. חלק ניכר מההתיישבות הזו זוכה כעת לאי-הכרה בשל השוני של אורח חיים זה מאורח החיים המקובל בישראל.

אי ההכרה הזו היא חלק ממערכת גדולה יותר של אפליה בתכנון בשטח C של הגדה המערבית, כשמערכת תכנון צבאית ללא ייצוג לפלסטינים לא מכירה באורחות חייהם ובצרכיהם הייחודיים, ואף מפלה אותם ביחס לסטנדרטים הניתנים למתנחלים. כנגד מערכת זו הוגשהעתירהלבג"צ על מנת להשיב סמכויות תכנון לכפרים הפלסטינים בשטח C, כפי שהיה בשנים הראשונות לכיבוש. העותרים – מועצת הכפר דיראת-רפעיה, שומרי משפט- רבנים למען זכויות האדם, מרכז ירושלים לסיוע משפטי וזכויות האדם, הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, וסנט איב – המרכז הקתולי לזכויות אדם – ביקשו להשיב סמכויות תכנון לכפרים הפלסטינים בשטח C, בין השאר משום שמערכת התכנון הצבאית לא מבינה כלל את אורחות חייהם וצרכיהם הקיומיים והתרבותיים. בג"צ דחה את העתירה בטענה שאין אפלייה בתכנון ואין שתי מערכות תכנון נפרדות, כי מערכת התכנון העליונה הכפופה למינהל מאשרת את התוכניות לכולם. הסתכלות כזו מלמעלה מפספסת את הכוח האדיר של ועדות תכנון מקומיות, שאמורות להבין את צרכיי האוכלוסייה המקומית ומדוע היא לא רק חפצה אלא גם נאלצת לקיים את אורח החיים הייחודי הזה.

מסוסיא הפלסטינית שבדרום הגדה לכפרים הבדואים אל עראקיב ואום אל-חיראן שבנגב, בבסיסי אי ההכרה בכפרים עומדת אי-הכרה באורח חיים שבאופן פלאי משרתת היטב מדיניות של אפליה וצמצום האוכלוסיה הפלסטינית במרחב.

יריב מוהר הוא דובר רבנים למען זכויות האדם, מהעותרים למען הכרה בכפר הפלסטיני סוסיא ולהשבת סמכויות תכנון לכפרים הפלסטינים בשטח C

> משפטנים הם לא רק ברגים במערכת הכיבוש, הם השמן שמתחזק אותה