newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תמונת הניצחון של נתניהו וגנץ זהה: כניעה של הפלסטינים

הכרזה המתארת מנהיגים פלסטינים כורעים על ברכיהם אמנם הוסרה, אבל היא מבטאת את השאיפה הישראלית לניצחון מוחלט על הפלסטינים. היא גם מיושמת בשטח. אבל מי שסומך רק על כוח הזרוע לא יכול לנצח

מאת:
השאירו תגובה
א א א

 הלילה, כל אחד משניהם, נתניהו וגנץ, מקווה לשאת נאום ניצחון. אבל בין אם יהיה זה האחד או השני, תמונת הניצחון של בחירות 2020 כבר פורסמה: כרזה משפילה של מנהיגים פלסטינים, כורעים על ברכיהם, מובסים ומכוסי עיניים, כשברקע אחת מעריהן החרבות.

מספירת הגופות של גנץ עד החיבוק של נתניהו לבן גביר, אין הבדל אמיתי בין השניים. כרזה בבחירות מארס 2020 (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

מספירת הגופות של גנץ עד החיבוק של נתניהו לבן גביר, אין הבדל אמיתי בין השניים. כרזה בבחירות מארס 2020 (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הכרזה, שפורסמה על-ידי "פרויקט הניצחון הישראלי" והוסרה לאחר זמן קצר בהוראתו של ראש עיריית תל אביב, היא זיקוק מדויק של השלב הנוכחי בשליטה הישראלית בפלסטינים. לא משנה כמה קצר הזמן בו היא הוצגה בראש חוצות, היא התמונה המנצחת של מערכת הבחירות שכן היא כבר צרובה בתודעה. הרי משם היא נשלפה: תודעתם של יותר ויותר יהודים בישראל הנותנים דרור לחזון של "ניצחון" מוחלט על הפלסטינים. לא רק במעמקי התת-מודע, אלא הלכה למעשה. בראש חוצות.

למי שמפקפק ושואל עד כמה מייצגת הכרזה את עמדת הקונצנזוס של הציבור היהודי בישראל כדאי להיזכר כיצד פתח ראש כחול לבן את מערכת הבחירות הראשונה שלו: בהתרברבות על מספר גופותיהם של פלסטינים בעזה ובתמונותיה של העיר ההרוסה ההיא. קמפיין "קיצוני" מול "חלופה מתונה"? נו ברצינות. אותה איקונוגרפיה, אותה תודעה, אותו קונצנזוס.

ולצד כחול לבן, הליכוד. המפלגה שעשתה הכול למצוא מקום בכנסת ליורשיו של כהנא – אלו שאחת הדרישות שלהם להסרת מועמדותם היא הרס ח'אן אל-אחמר, המקום שהפך לסמל אקטואלי של המאבק הפלסטיני להישאר על האדמה. אבל את קהילת הרועים הקטנה לא רק בן-גביר דורש לגרש, אלא גם סער וגם יעלון, והיועץ המשפטי לממשלה מתגייס כדי למצוא פתרון ל"קשיים המשפטיים" ובג"ץ אישר שוב ושוב. מי כאן בדיוק אינו שותף לחזון בו עתידם של הפלסטינים מיוצג על ידי תמונת "הניצחון" עליהם: כנועים, כפותים, על רקע גלי ההריסות של בתיהם של המובסים.

אלא שלא מדובר רק בשלט חוצות. התמונה היא הייצוג הוולגרי, הגרפי של התוכנית הפוליטית האקטואלית למימוש השלב הבא בחזון: תוכנית טראמפ. כמו הביטוי החזותי שלה, גם תוכנית טראמפ מבוססת במהותה על השפלתם של הפלסטינים, מיסגור עתידם בבנטוסטנים צפופים, לנצח נעדרי זכויות פוליטיות, חופש תנועה או שוויון. הקונצנזוס היהודי ליישמה משתרע מבני גנץ ועד דיוויד פרידמן, מנתניהו ועד סמוטריץ'. זה האחרון מתנגד לתוכנית בקריצה, כאילו בגלל חששו מהקמתה של "מדינה פלסטינית" – המדינה שהתוכנית באה להכריז בריש גלי, גם אם באיחור ניכר, על קבורתה.

תמיכה גורפת זו בתוכנית מתבססת על החזון, אשר גם כי יושם בהדרגה וזכה לשמות שונים לאורך השנים, מהותו הייתה ונותרה אחת: השטח בין הירדן והים, כולו, ינוהל על ידי יהודים ויישלט על ידם ועבורם. נותרה רק השאלה מה לעשות בפלסטינים. לאורך השנים ישראל השיבה לכך באופנים שונים משני עברי הקו הירוק. אלא שבד בבד עם פעולתה למחוק קו זה עבור אזרחיה היהודים, כדאי למקד את המבט בשני מרחבים הצמודים גיאוגרפית לקו ההולך ומטשטש, ואשר מבהירים את העתיד אליו מכוונת המדינה: ואדי עארה ומזרח ירושלים.

בוואדי עארה ישראל חשקנו משיקולים גיאוגרפיים ב-1949, במחיר דמוגרפי שכעת הרצון לתקנו עולה על פני השטח. הפעם זו לא רק כעמדה "קיצונית" של מפלגתו השולית של ליברמן, אלא כבקשה של ראש הממשלה, כהצעה מפורשת בתוכניתה הבינלאומית של המעצמה הידידותית. ואילו את מזרח ירושלים הינדסנו כרצוננו ב-1967 עם סיפוח אותו נתח ראשון מהגדה, ואת ה"תיקון" הדמוגרפי שם אנחנו כבר מיישמים בהדרגה לאורך עשר השנים האחרונות, בדמות השכונות הפלסטיניות שמעבר לחומת ההפרדה בעיר ותנועת הפלסטינים אליהן.

אנחנו חושקים באדמה, אבל לא בבני האדם שעליה. התשובה, בינתיים, היא הנדסה דמוגרפית של המרחב. אלא שגם אחרי כל זה, אותם בני אדם לא רצויים נשארים ממערב לנהר. ואם "ישוכנעו" לעזוב? היופמיזם לכך מתחיל ב"עידוד הגירה" ומסתיים בטיהור אתני.

תמונת ניצחון? רק מי שתודעתו דלה, זיכרונו ההיסטורי קצר, שטוף שיכרון כוח, יאמין בכך. אלא שההשפלה אינה נחלתם הנצחית של המאוירים על ברכיהם. כי גם על הברכיים – במיוחד על הברכיים – אפשר להביט קדימה בבהירות, בכבוד, ולזכור כי את העיר החרבה יבנו מחדש לדורות לא אלו הסומכים את עתידם על כוח הזרוע לבדו, אלא אלו הבונים על עוצמתם המוסרית של החירות, השוויון והצדק.

חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מחסומים זמניים שהקימה המשטרה בכניסה לירושלים, כדי לאכוף את הסגר שהוטל בעקבות הקורונה, ב-26 במרץ 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מחסומים זמניים שהקימה המשטרה בכניסה לירושלים, כדי לאכוף את הסגר שהוטל בעקבות הקורונה, ב-26 במרץ 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

החופש שלנו כבר נופל קורבן לקורונה, ולא בטוח שהוא יחזור

אנחנו חווים עתה תקדים מסוכן: אזרחי המדינות החופשיות מוכנים לקבל על עצמם מגבלות חמורות בגלל החשש מהקורונה. אך ביום שאחרי אנחנו עלולים להתעורר אל עולם שוויוני פחות ומאוכן יותר, כשיש לנו פחות כוח כלכלי ולכן גם פחות יכולת התנגדות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf