כחול לבן הפכו את הרצח לחמוד, והוכיחו שאינם אלטרנטיבה לנתניהו

ראיתי השבוע סרטון תעמולה של מפלגת כחול לבן שבו ארבעת חברי ה"קוקפיט"  – בני גנץ, יאיר לפיד, גבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון – מדברים על כל מיני נושאים אזוטריים בפורמט של "סליחה על השאלה" (בינתיים הסרטון ירד מהרשת בגלל טענות להפרת זכויות יוצרים של התאגיד).

האמת, בניקוי הבחילה שמלווה את הצפייה בארבעה גברים שעפים על עצמם – זה סרטון חמוד מאוד שעשוי מעולה. זה אפילו הוציא ממני חיוך קטן כשצפיתי בו בפעם הראשונה. אבל אז, דקה אל תוך הסרטון, באותו טון מחויך ונון-שלנטי, אומר לפיד: "בוגי היה רוצח לא קטן בצבא", ואשכנזי עונה לו "בוגי היה צנחן, בוא…". לא לגמרי הבנתי את הכוונה. האם זו מחמאה לצנחנים כי הם רוצחים? או ירידה על הצנחנים שהם אינם רוצחים?

אנחנו מדברים הרבה על איך "הימין" עושה שימוש בשינוי של השפה לטובתו, משנה את המשמעות של מילים ומונחים ומנטרל בדרך זאת את היכולת של השמאל להשתמש בהם.

כך, "דמוקרטיה" הופכת לשלטון הרוב ותו לא; "חופש ביטוי" משמעו לאפשר פעילות של ערוצי תקשורת מטעם ולמען המנהיג; "תרבות חופשית" מחייבת נאמנות ללאום; "זכויות אדם" הם קודם כל בשבילנו, האזרחים היהודים, ורק אחר כך אם בכלל ואם נחליט שמתאים לנו, גם לאחרים. ומערכת משפט צודקת היא כזאת שכפופה לממשלה ומצייתת לה. או שאולי זה בעצם "משילות".

הטקטיקה הזאת אינה חדשה או ייחודית לישראל. גם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ מדבר על דמוקרטיה וחופש ביטוי, גם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין עוסק לא מעט בזכויות. אז למה דווקא הסרטון הזה, של כחול לבן, כל כך מטריד אותי?

"רצח" היא מילה עם קונוטציות שליליות. ולא השמאל הוא זה שהדביק לה את הפרשנות הזאת – הציווי "לא תרצח" היה שגור קצת לפני שהגיעו השמאלנים. וזה כבר לא "הימין" או "המתנחלים" או "הכהניסטים" שלוקחים את השפה ועושים בה כבשלהם. עכשיו זה גנץ ולפיד, שבלי להתבלבל לוקחים מסורת (תרבותית ומוסרית) של אלפי שנים וזורקים אותה לזבל כדי להראות כמה הם "גברים".

מהיום דעו: לרצוח זה דבר מגניב וחמוד. זה משהו שצנחנים חזקים כמו יעלון עושים, שאנשים כמו לפיד מפרגנים לו, ושגולנצ'יקים כמו אשכנזי נעלבים שהם לא זוכים למחמאה הזאת.

כנראה גם אלוהים היה פעם שמאלני, או שמשה סתם הפיץ פייק ניוז. כך או כך, עשרת הדיברות זה פשוט לא אקטואלי. נקסט.

ישראל היפה היא צמאת דם

אי אז לפני כשנה, גנץ פתח את הקמפיין הראשון שלו לראשות הממשלה עם סרטונים שהציגו את ההישגים של צה"ל (כלומר, של גנץ בתקופת כהונתו כרמטכ"ל) במבצע צוק איתן בעזה ב-2014. באחד מהסרטונים האלה מופיעה הספרה "1" במרכז מסך שחור. ואז, לאורך הסרטון, על רקע תמונות של לוויות שנערכות בעזה, רצים המספרים עד שמגיעים ל- 1,364. הכיתוב שמופיע אומר "1,364 מחבלים הרוגים".

מספר ההרוגים הפלסטינים בצוק איתן אמנם שנוי במחלוקת. צה"ל טוען שנהרגו 936 לוחמים פלסטינים. הפלסטינים טוענים שהרבה פחות. אך כולם מסכימים שב-50 ימי הלחימה נהרגו 1,200 פלסטינים, וכולם מסכימים שהיו ביניהם 500 ילדים.

בין שני הסרטונים המדוברים אין הבדל מבחינה מוסרית. בשניהם נחגג ההרג (סליחה, "הרצח"). אבל משהו בהחלטה המודעת לעשות מהמוות צחוק, ממש צחוק, הוא בלתי נתפש, כמעט לא מובן.

ישראל היפה שניבטת מתשדירי הבחירות של כחול לבן היא ישראל צמאת דם שמחייכת בביישנות עם גומות בלחיים. אותי זה מבעית הרבה יותר מאיילת שקד שמתבשמת בפאשיזם, למרות שהעיקרון דומה.

אם נחזור רגע אחורה בזמן, לינואר 2009 – מבצע עופרת יצוקה בעזה. 22 ימי מלחמה; 13 ישראלים הרוגים, מהם 9 חיילים; 1,300 פלסטינים הרוגים, מהם 300 ילדים.

כשראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, הודיע על סיום המבצע, הוא הקדיש בין דברי הרהב שלו על המכה הקשה שקיבל חמאס ותשבחות לחיילי צה"ל ולעורף הישראלי לא מעט מדבריו גם לקורבנות הפלסטינים.

אולמרט אמר אז: "אנו כואבים את הפגיעה בכל ילד פלסטיני ובני משפחתו שנפלו קורבן למציאות אכזרית שיצר החמאס והפך אתכם לקורבנותיה. הסבל שלכם – נורא. זעקות הכאב שלכם – נוגעות ללב כולנו. בשם ממשלת ישראל, אני מבקש להביע את צערי על הפגיעה באזרחים לא מעורבים, על הכאב שגרמנו להם, על הסבל שהם ובני משפחותיהם סבלו כתוצאה מהמצב הבלתי נסבל שיצר החמאס".

אין מה להתרפק על העבר. זה לא שישראל ב-2009 – כשהפצצנו את עזה בזרחן כאילו אין מחר – היתה מופת של מוסר וצדק. ולא, מס שפתיים מהסוג הזה שבדבריו של אולמרט אינו מעניין לכשעצמו. אבל מעניין להיזכר שלפחות היתה הבנה של מה טוב ומה רע, גם כשבוחרים ברע. לפחות מישהו הרגיש צורך להביע צער, לקחת אחריות, להכיר בסבל שגרמנו. לפחות עוד היתה לסבל אנושי ולאובדן חיים משמעות כלשהי בציבוריות הישראלית. אפילו כשמדובר בחיים של ערבים.

עברו "רק" עשר שנים, אבל העולם השתנה, וגם אנחנו שונים ממי שהיינו. ב-2020 קשה לדמיין מישהו בפוליטיקה הישראלית, ממש לא רק ב"ימין", מעז לומר דברים כמו שאמר אולמרט לפני עשור, בוודאי לא מי ששואף לשבת בקואליציה.

לא יפתרו את הבעיה הכי גדולה שלנו

בסיום מבצע צוק איתן, בקיץ 2014, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו גם הוא נאום, אבל תושבי עזה לא הוזכרו בו. למעשה, הוא לא התייחס בכלל לפלסטינים, למעט חמאס. מן הסתם, לא היתה בו הבעת צער על 500 הילדים שנהרגו בהפצצות צה"ל על הרצועה באותו הקיץ. לא היתה בו גם שום הכרה בסבל, לקיחת אחריות או הבטחה לפעול לשיקום של עזה. בטח שלא היתה שם הבעת תקווה לעתיד של שלום.

גנץ, כרמטכ"ל המבצע, נשא דברים מיד אחריו. לא תתפלאו לשמוע שגם הוא "שכח" את העזתים.

ואולי בעצם, במבט לאחור, גנץ לא שכח את העזתים. אולי הוא פשוט הרגיש שזה מוקדם מדי להתפאר בהישג המרשים על היקפי הטבח שעליו פיקד. בכל זאת, גנץ אדם צנוע, ככה אומרים.

גנץ ומה שהוא מייצג אינם אלטרנטיבה לכלום. ולא שיש לי בעיה עם זה שנתניהו יילך הביתה. בהחלט עדיף שכך. אבל שלרגע לא נשלה את עצמנו – גנץ כראש ממשלה, וחבריו לקוקפיט כשרים בכירים, לא יפתרו לנו את הבעיה הכי גדולה שלנו, אלא רק יעמיקו אותה.

הסרטונים האלה עוברים כאילו כלום, כי הרדאר שלנו כבר כל כך נמוך שהכל עובר מעליו. ההתרגלות הזאת היא חלק מהמכניזם שהופך את השיח הזה לנורמלי, ומעיד עלינו – ששומעים/לא שומעים – לא פחות מאשר על הדוברים בו.

הכל זז מהר מדי, ובלי ששמנו לב הפכנו למשהו שהוא כל כך קהה חושים עד שהוא מאבד את עצמו לגמרי. איבדנו את המסורת שממנה צמחנו, את עקרונות המוסר הכי בסיסיים של העם היהודי, ויחד אתם גם את העתיד שיכולנו לדמיין, של חיים אחרים.

אני באמת רוצה לנצח, והיום הזה יגיע. אבל שום דבר טוב לא ייצא מלמשוח לעצמנו נביאי שקר וללכת אחריהם "כי זה הכי טוב שיש לנו". זה לא הכי טוב שיש, זה פשוט עוד רע.