newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל רוצה שלום. אחרי שתכחיד את הפלסטינים

הכרזה שהוסרה הבוקר מנתיבי איילון אמרה מה שישראלים רבים חושבים: הם רוצים להכניע את הפלסטינים, לא לעשות איתם שלום. עיי חורבות ברקע הכרזה מלמדים שהכניעה הזו פירושה מחיקת העם הפלסטיני כולו 

מאת:

בהוראתו של ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, הוסרו הבוקר (ראשון) ברחבי העיר שלטי החוצות עם דמויותיהם של מחמוד עבאס (אבו מאזן) ואסמאעיל הנייה לצד הכיתוב "שלום עושים רק עם אויבים מובסים", מבית היוצר של פעילי "הפרויקט לניצחון ישראל".

אורי אליצור כתב בזמנו שהעם הפלסטיני כולו הוא האויב. הכרזה מאמצת את התפיסה הזו. הכרזה ליד נתיבי איילון לפני שהוסרה הבוקר (צילום: אורן זיו)

בהתבטאות יוצאת דופן בחריפותה אמר חולדאי כי "התמונה מסיתה לאלימות המזכירה את מעשי דאע"ש והנאצים". אבל מה שמזעזע באמת בשלט הזה איננו ההסתה לאלימות. אלימות נגד העם הפלסטיני מצד ישראל לא זקוקה למעודדים, היא המגדיר האולטימטיבי והיחיד של המדיניות הישראלית ביחס לפלסטינים. מה שמעורר חלחלה הוא האופן שבו שילוב הטקסט והוויזואליה בשלט הזה מטיח בפרצופנו ללא כחל ושרק את הרבדים האפלים והחולניים ביותר במבט הישראלי הקולקטיבי על שכנינו.

ראשית, הטקסט. "שלום עושים רק עם אויבים מובסים". מי ששואף להביס את יריבו – על ברכיו, מכוסה עיניים – לא מעוניין בהסכם שלום איתו. הוא מעוניין בהסכם כניעה. זאת האמת המרה העומדת בבסיס כל "שיחות השלום" והמשאים ומתנים שישראל ניהלה מול הפלסטינים מאז ומעולם: להוריד את הפלסטינים על ברכיהם, לאלץ אותם לקבל הסכמי כניעה מבישים ועוד להודות לנו על "הוויתורים הכואבים" שנאלצנו לשאת. הגרוטסקה הזאת הגיעה לשיאה ב"עסקת המאה" של נתניהו-טראמפ, שהסירה את המסכה מעל הרטוריקה המתחסדת של ישראל וחשפה את הכוונה הזו במערומיה.

הסיסמה המניפולטיבית והמרושעת הזו מלווה בשלט בתמונתם של הנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, ומנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה, כורעים על ברכיים, עיניהם מכוסות, על רקע חורבן אפוקליפטי של עיי הריסות. אבו מאזן מרים את ידיו במחוות כניעה שמזכירה סצינה של הוצאה להורג. הנה אמת נוספת שהתמונה הזו חושפת: ישראל לא עושה ומעולם לא עשתה הבחנה בין הזרמים הפלסטינים השונים והגישות השונות שהביאו איתם להתנהלות מול הכיבוש הישראלי. שום הבחנה בין מנהיג תנועה שדוגלת במאבק מזוין נגד הכיבוש, לבין מנהיג שבזכות התיאום הביטחוני שהוא מקיים בחירוק שיניים עם ישראל, אוטובוסים לא מתפוצצים בלב עריה של המדינה. את כולם יש להוריד על הברכיים. את כולם יש להביס.

אבל אחרי יותר מחמישים שנות כיבוש צבאי אלים ושבעים ומשהו שנים של דיכוי מתמשך, מה משמעותה של אותה "תבוסה" שישראל צריכה לשאוף אליה לשיטתם? ההרס הטוטלי שברקע השלט הוא רמז ראשון לתשובה. תבוסה היא התבוססות העם הפלסטיני במוות, חורבן והרס, כשמסוקי הצבא המוסרי בעולם חגים מעל ראשם. זאת, לפי מנסחי השלט, היא מטרה אסטרטגית של ישראל. ואם זוהי המטרה, הרי שגיא המוות העזתי שישראל הקימה ברצועה, על ילדיה, צעיריה וזקניה המתים והגוועים, לא רק שאיננו פשע מלחמה בזוי, אלא הצלחה אסטרטגית משגשגת.

אך מעשה שטן, גם אחרי החורבן הטוטאלי הזה העם הפלסטיני מסרב להיכנע וממשיך להיאבק על חרותו. מהי, אם כן, הנקודה שבה ישראל תחליט שהוא "מובס" מספיק ואפשר "לעשות איתו שלום"? ואיך משיגים את התבוסה הסופית, המוחלטת הזו? האם על ידי רצח מתמשך של מפגינים לא חמושים ליד הגדר בעזה? על ידי המשך מדיניות הרס הבתים חסר העכבות? על ידי האצת הטיהור האתני בשטחי סי בגדה? הכפלת המעצרים המנהליים? המשך חיסול הכלכלה הפלסטינית? כמה עוד ילדים פלסטינים צריכים לשבת בבתי הכלא הישראליים, חלקם ללא משפט, כדי שנכריז רשמית שהושגה התבוסה? לכמה ילדים פלסטינים עוד צריך לעקור עיניים בירי חי כדי שנתהדר בהכנעת האויב?

שיתפה פוסט שהציג את העם הפלסטיני כולו כאויב. איילת שקד עם בצלאל סמוטריץ' (יונתן זינדל/פלאש90)

כאשר התבוסה האבסולוטית היא המטרה, כל האמצעים קדושים. בדיוק ברוח הדברים של אורי אליצור ששיתפה בזמנו איילת שקד: "העם הפלשתיני הכריז עלינו מלחמה, ואנחנו צריכים להשיב מלחמה. לא מבצע, ולא מתגלגל, ולא עצימות נמוכה, ולא הסלמה מבוקרת, ולא הריסת תשתיות הטרור, ולא סיכול ממוקד. מספיק להמציא כינויים עמומים. זו מלחמה. יש משמעות למילים. זו מלחמה. ולא מלחמה בטרור, ולא מלחמה בקיצוניים, ואפילו לא מלחמה נגד הרשות הפלשתינית. גם אלה צורות של התחמקות מהמציאות. זו מלחמה בין שני עמים. מי האויב? העם הפלשתיני […] מה כל כך מזעזע בהבנה שהעם הפלשתיני כולו הוא האויב. כל מלחמה היא בין שני עמים, ובכל מלחמה העם שפתח במלחמה, כולו, הוא האויב. הכרזת מלחמה איננה פשע מלחמה. בוודאי לא השבת מלחמה. ולא שימוש במילה 'מלחמה', ולא הגדרה ברורה של האויב. להיפך. מוסר המלחמה (ויש דבר כזה) מבוסס על ההנחה שיש מלחמות בעולם, ומלחמה איננה מצב רגיל, ובמלחמות בדרך כלל האויב הוא עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו".

עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו. אחרי שנכחיד את כל אלה, אולי סוף סוף נגיע למסקנה שהם "מובסים מספיק" ואפשר לעשות איתם "הסכם שלום".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf