תובנות משנה של זוועות, לחברות היהודיות המעטות שנותרו לי
המלחמה הזאת לימדה אותי מי מחבריי היהודים ימלט בסוף ועם מי אני נשארת במקום הזה; הבנתי שמלחמה מטלטלת את הרגשות שלנו ותהליך הריפוי והאיחוי החברתי יהיה איטי וכואב; והגעתי למסקנה שאין מנוס אלא לקבל את המציאות המורכבת שלנו יחד, ולהתנהל בתוכה עד שנעשה שלום יום אחד
הזהויות שלנו עומדות במבחן קשה מנשוא. פלסטיניות בחוף הים ביפו (צילום אילוסטרציה: אורן זיו)
קוראים יקרים ומסורים, אני רוצה לבקש מכם סליחה. בערב ראש השנה רציתי לאחל לי ולכם שנה טובה, כלומר "סבירה" – שנה קצת פחות מזעזעת ומדממת, קצת יותר טובה מהשנה הכי גרועה שעברה עלינו. בכוונה הנמכתי ציפיות והפגנתי אופטימיות זהירה. אבל אז הגיעו הידיעות על עוד טבח בעזה. חברתי פאטמה, שהקימה משפחה עם בחיר ליבה מבית לחם, איבדה את אימה, שאותה לא ראתה שש שנים.
פאטמה נפרדה מאימה חצי שעה לפני שירו בה. "כל שיחה עם משפחתי מתחילה בווידוא שהם בחיים, ואז טקס פרידה. בפעם האחרונה זה היה הטקס האחרון באמת", היא אמרה. לא הצלחתי להביא את עצמי לפרסם ברבים ברכות ואיחולים. היו לי רק תנחומים ודמעות לפאטמה.
התגלגלתי יחד איתכם לערב יום כיפור. כתבתי לעצמי ולכם רשימה ארוכה של דברים שנעשו בשם העם היהודי – חטאים, עוולות, פשעים חמורים נגד האנושות ואסונות הומניטריים. ספק אם מפעל הרוחניות היהודית יצר "כיפור" בסדר גודל כזה, שיכפר על הרס אלפי בתים, עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי פליטים, מספר בלתי נתפס של גופות ילדים ונשים חפים מפשע, שמצאו את מותם בדרך לניצחון המוחלט והמוחץ שהבטיח נתניהו לעם שלו.
אבל למה לקלקל את טקסי הכיפור של השכנים היהודים? הרי רגשות אשם אין, חרטה אין, ויש עדיין נקמה, טינה, שנאה ועוד מעדנים מבית היוצר של עליונות העם הנבחר. ויתרתי על המשימה, וסלחתי לעצמי.
ואז הגיע חג הסוכות ואחריו חול המועד, ועכשיו ערב שמחת תורה. ביום הזה, לא בטוח שאפשר לשמוח, אבל בהחלט אפשר לזכור. החלטתי לוותר על טקסי האיחולים והברכות השנה, ועל השיחות הקטנות על גודל הסוכה ומשמעות החפצים בה, כשמתחמי סוכות הפליטים בעזה נשרפים בשידור חי. אני מקווה לפחות שאף אחד לא שמח מהמראות של שעבאן אל דאלו, סטודנט להנדסת מחשבים בן 20, צועק לעזרה מבין הלהבות ששרפו אותו, את אימו ואת שני אחיו.
אז אולי הדבר הכי טוב שאוכל לעשות לחברות היהודיות המעטות שנשארו לי הוא פשוט לדבר איתן; לסכם, בחמש תובנות, את השנה שעברה עלינו. אנחנו נשים חכמות, מבינות עניין. בטח למדנו משהו מהשנה הקשה שעברה על המדינה המטורללת שבה נולדנו.
במאמר זה, כל חברותיי יופיעו בעילום שם או בשם בדוי. אני גאה בכולן, אוהבת את כולן, ורוצה לשמור על כולן. התברכתי בכך שהן נמצאות בחיי בתקופה כל כך איומה, מלאת זוועות ותופת.
1. בית
השנה למדתי שקהילת היהודים ה"טובים" שאני מתרועעת עימה מתחלקת לשלושה סוגים. הסוג הראשון הוא כאלה שיש להם דרכון זר, ותוכנית מילוט מחושבת ומדוקדקת. הסוג השני הן חברות שהמלחמה העירה בהן את המוטיבציה להסדיר את מעמדן במדינות אחרות, דבר שדחו שנים רבות. בן זוגה של אחת מהן הפך ליקר יותר, כי ההסדרה דרך הסבים הבריטים החמודים שלו קלה יותר מאשר דרך המשפחה המסועפת מארצות ערב השונות. בינינו, מי רוצה עכשיו להיות בלוב או בתוניס? לונדון יותר סבירה, והקלף המזרחי של המאבק יכול להתקפל בצל המלחמה. הכל בסדר.
הסוג השלישי של יהודיות טובות וחביבות עליי הן נשים "צבריות", ציוניות לשעבר או כאלה שעוברות תהליך גמילה כואב מהציונות. הן בחרו בכוונה ובמודעות מלאה להיות "רק ישראליות", כי אין להן ולי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. השיר הזה הוא ההמנון שלי ושלהן, דרך אגב. אלה הנשים הכי קרובות אליי. בעל כורחנו נתקענו פה יחד. אמנם הדרכון הישראלי נכפה על הפלסטינים בישראל, אבל קיבלנו אותו בחיבוק ובכובד ראש. הוא תעודת המעבר שלנו לכל העולם, אבל תמיד יש לנו גם כרטיס חזור, וחבילה אדומה שממתינה בדיוטי פרי. זה טקס השיבה שלנו.
המלחמה הזאת לימדה אותי עם מי אני נשארת במקום הארור הזה. ליתר ביטחון, בדקתי למי יש חדר או מרתף שבו אוכל להתחבא, אם המיליציות של בן גביר וסמוטריץ' יגיעו לגרש אותי.
המלחמה הזאת לימדה אותי עם מי אני נשארת במקום הזה. נוסעים בשדה התעופה בן גוריון, ב-25 באוגוסט 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
וברצינות, המלחמה לימדה אותנו שההישארות בבית אינה מובטחת, שהשיוך הפיזי שלנו למקום הזה עלול להישבר בכל רגע. הקלות שבה מפנים מאות אלפי אנשים מאז 7 באוקטובר היא בלתי נתפסת. בתוך ישראל, פינו את יישובי העוטף והצפון, ואזרחים מפוזרים בכל מקום בארץ וגם בחו"ל. מתוך עזה, מגיעים סיפורי פליטות ופינויים ועקירה, מסע בלתי פוסק בין הרעבה להרג, בין ההריסות למאהלי הפליטים. משפחות שלמות קוברות את יקיריהן ליד האוהל האמירתי שקיבלו מארגוני הסיוע. אח של חברה שלי נאלץ לעזוב ולחפש מקום בטוח עבור ילדיו 12 פעמים. עכשיו הוא נמצא על שרידי ביתו בבית לאהיא. תוכנית הגנרלים לא אוהבת את זה שהוא שם.
כל המילים האלה – הבית שלי, האדמה, הכפר, החדר שלי והחיים שלי – קיבלו משמעות חדשה. גם עבורי וגם עבור חברותיי היהודיות. הדס ממודיעין, למשל, סיכמה: "אני אחיה איפה שהבנות שלי יהיו. לשם אני שייכת. אם הקטנה שלי תחליף לעוף מכאן, אני עוזבת יחד איתה ולא נשארת פה דקה". הדס פעילה מאוד למען החטופים ונגד המלחמה, והיתה פעילה מאוד במחאה נגד ההפיכה המשפטית. היא אומרת שהתחושה הזאת שהכל זמני היא מתישה. "אני היחידה בשכונה שעדיין מתייצבת במחאה. לפי הרחוב שלי נשארתי לבד. כולם נעשו ימין מסורתי".
2. רגשות
"המלחמה הוציאה מאיתנו עוצמת רגשות שלא הכרנו קודם. בו זמנית, גיליתי רגשות חדשים, שלא ידעתי שאני מסוגלת להרגיש", אמרה לי קולגה. שבוע אחרי המתקפה ב-7 באוקטובר היא אמרה: "מבחינתי אין עזה. שירצחו את כולם וימחקו את המקום הזה מהמפה". אני שמעתי, וחנקתי את הדמעות. היא פרצה בבכי. דרכינו נפרדו לכמה חודשים.
חצי שנה לאחר מכן היא התקשרה אליי כדי לדבר על זה. אני הקשבתי, ושוב חנקתי את הדמעות. "זאת לא אני, אני לא יודעת איך יצא לי דבר כזה מהפה. התמוטטתי והייתי בהלם ממה שקרה, מהטבח של חמאס. כל החרדות שגדלתי עליהן התממשו בשבת אחת, והיצר ההישרדותי שלי השתלט עליי. חשבתי על הילדים, על הבית, על הטבח הזה, והייתי חייבת לברוח. לקח לי הרבה חודשים להבין את הרגשות האלה, את המילים שיצאו לי מהפה, את האגרסיביות והנקם והכעס שלי על כל מה שזז בעזה.
"יום אחד ראיתי שקבוצת ההורים בבית הספר מצביעה כדי לגרש את עובד הניקיון הערבי שאני מכירה שנים. הוא חלק מהצוות בבית הספר, ולא יכולתי לסבול את עצמי במקום הזה. כל הערכים שהאמנתי בהם קרסו. נזכרתי ברצח העם שייחלתי לעזתים, וחזרתי לעצמי".
אני מודה, עברו עליי רגעים רבים של כעס ואכזבה גדולה מהרבה יהודים שלא עמדו במבחן המוסריות והערכים שאליהם הטיפו לפני 7 באוקטובר. היה להם הרבה יותר קל להתגייס לשבט הלאום, ה"ביחד ננצח" הזה שבה את ליבם. החברה הזאת שלי אינה היחידה שהטראומה של המלחמה בלבלה אותה. אבל לפחות היא חשבה על זה והתאזנה. רבים מהיהודים עדיין מתעקשים להישאר במחנה הלאומני הכוחני ששואף להכנעה, הכרעה וניצחון מוחלטים. בדרך, בכל יום שעובר מתפוררת לה עוד לבנה במבנה הערכים ההומניים, הליברליים והדמוקרטיים שנאחזנו בהם שנים.
>> רובד נוסף של דיכוי: האבל המושתק של האזרחים הפלסטינים
חברת נפש אחרת תיארה את תהליך העיוות של סט הרגשות הלאומי: "המלחמה הזאת היתה מסע כואב של שחיקת החמלה האנושית. מה שהתחיל בסולידריות חברתית, אחדות, חיבוק לאומי, לאט לאט התפרק לנו מבפנים. אין לאנשים חמלה בכלל כלפי הפלסטינים שהצבא שלנו מועך בעזה. כולם חמאס, לפי הישראלי הממוצע. ועכשיו גם אין סבלנות וחמלה אפילו כלפי משפחות החטופים. לא תיארתי לעצמי שנגיע למקום שמישהו שונא, משפיל ומבזה את משפחות החטופים".
מהשיחות שלי עם החברות הבנתי שמלחמה יכולה לעורר רגשות עזים מאוד בזמן קצר מאוד, אבל תהליך הריפוי והאיחוי החברתי הוא הרבה יותר איטי, שהוא דורש הרבה מודעות עצמית ולאומית. ומה שמקשה עליו במיוחד הוא המנהיגות וזרועותיה, שניזונים משטף הרגשות הקיצוניים האלה, ומגייסים אותם לאינטרסים שלהם. כך, השנאה והרצון בנקמה לא חולפים לחברה הישראלית. הצימאון הזה להכאיב לעם האחר לא מגיע לרוויה. והרוב כבר השלים עם הגורל של חיים לנצח על החרב.
"חשבתי שנצליח להתעורר אחרי כמה חודשים ולחזור להיות קצת יותר מאופקים ומתוחכמים, קצת פחות ברברים ווולגריים כל הזמן ובכל מקום. אבל זה לא קרה. ההסבר היחיד שיש לנו לכך שהעולם נגדנו הוא אנטישמיות. איבדנו את היכולת להתבונן, לחשוב, לעשות חשבון נפש. הכל שחור או לבן", אמרה החברה.
3. דת
"למדתי השנה שהקיצוניות הדתית באסלאם וביהדות יביאו לחורבן הדמוקרטיה והאנושות כולה", אמרה לי מרצה, חוקרת ופעילה חברתית. ואני מסכימה איתה. אין ספק שכל אלה שהתעקשו שנים להפוך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך דתי מרוצים היום ממה שקורה. הפונדמנטליזם חוגג במחוזותינו.
בישראל, פנאטים פשיסטים עורכים כנסי התיישבות בעזה ומשווקים בית על הים בבית חאנון, חולמים להגיע לארץ ישראל השלמה, ומדברים השכם והערב על השמדת עם אחר, בלי למצמץ. הנהגת חמאס מובילה את עזה באותו מסלול – ניצחון או מוות. אין להם מה להפסיד בדרך. בשם האמונה עצמה, בשם אותו אל ולמען אותה הבטחה אלוהית, ממשיכים במסלול הדמים.
מובילים את כולנו לגיהינום של מלחמה אזורית. בן גביר נואם באירוע סוכות בגבול עזה בקריאה להקמת התנחלויות ברצועה (צילום: אורן זיו)
היהדות הקיצונית, שזוכה לא פעם למימון של נוצרים קיצוניים שרוצים לזרז את בואו של ישו הגואל; ובמקביל קבוצה של מוסלמים אדוקים שהחליטו להתנגד בשם הדת ולמען האל – כולם מיעוטים בכל מקום, קומץ שלא מייצג את הרוב ושאף אחד לא בחר בהם לשלוט בנו. קומץ של פנאטים הזויים, שהמירו את הסכסוך הלאומי בסכסוך דתי ומבטיחים גאולה וישועה, מובילים בפועל את כולנו לגיהינום של מלחמה אזורית. איך אנחנו, הליברלים הדמוקרטים, ננצח יחד את הטירוף הזה? מתי יבינו היהודים המתונים, אם נותרו כאלה, מי האויב האמיתי כאן?
4. מפגשים בלתי אפשריים
כפלסטינית בחברה הישראלית, המלחמה הזאת הביאה אותי להצטלבויות בלתי אפשריות. ואני בטוחה שאני לא לבד. זה התחיל עם המוות של ויויאן סילבר, החברה מבארי; עם אחות חטופה של קולגה בעבודה; פליטות אינסופית של חברה מעזה; ומוות בנאלי של מכרים רבים שפגשתי בעזה.
ביום שבו נהרגה הציירת הצעירה מחאסן חטיב שעקבתי אחריה, צפיתי בסרטון שבו היא אומרת שמשימת החיים שלה היא לשרוד, להישאר בחיים. לצערי, היא כשלה במשימה, לאחר שהיתה נצורה בצפון הרצועה ונהרגה באחת ההפגזות של הצבא, שמנסה לנקות את האזור מאזרחים. באותו יום קיבלתי ידיעה על נפילתו של ישי גרינבאום, עובד סוציאלי מלוד, בקרב בלבנון. הוא היה אחראי על המרכז למניעת אלימות במשפחה בעיר, איש מקצוע מסור, שעזר להרבה נשים ערביות שטיפלתי בהן.
איך אפשר לעכל את המוות המיותר הזה, בשני המקומות? החברה הפלסטינית איבדה אמנית גדולה מהחיים, והחברה הישראלית איבדה עובד סוציאלי שעשה עבודת קודש למען החיים. וכן, אני יודעת שהוא היה חייל, עם נשק, ועדיין מאמינה שהתרומה שלו כעובד סוציאלי היתה הרבה יותר משמעותית מזו של חייל מילואים בפלישה למדינה שכנה.
סיפרו לי על פלסטינים ששאלו לשלומם של חברים יהודים בליל הטילים האיראנים, כשהם עצמם תחת התופת. עוד אבסורד של המלחמה. ברשת רץ סרטון של רופא ערבי שנשא בידיו מטופלת יהודיה ורץ איתה לממ"ד בבית החולים. גם אחרי חודשים רבים של מתקפת רדיפה ושנאה של רופאים ערבים, במצבי חירום בני אדם עושים את מה שמצפונם אומר להם.
ההצטלבויות האלה שלנו, כפלסטינים ויהודים, בצמתים ובמצבי חיים שונים בזמן מלחמה, מעמידה את הזהויות שלנו במבחן קשה מנשוא, שלפעמים אנחנו עומדים בו, ולפעמים לא. החיים שלנו יחד מורכבים מאוד, והגעתי למסקנה שלא צריך לפשט אותם, אלא לקבל את המציאות המורכבת ולהתנהל בתוכה, עם מצפן פנימי חד וברור.
5. אני ואת ניירט את העולם
מאז 7 באוקטובר, מכונת ההסתה והרדיפה של האזרחים הערבים עובדת שעות נוספות. נונסטופ מעצרים, איומים, אמירות אומללות מפי מנהיגים עלובים, אלימות ותקיפת מורות, אנשי עסקים, אמנים, זמרים, רופאים ויוצרים, סטודנטים ותלמידים בכיתה ה', וגם סתם עובדי תחנת דלק ששמעו מוזיקה בערבית.
הנוסחה ברורה: ערבי = אויב. תוך שעות ספורות, שני מיליון אזרחים הוגדרו כחזית הפנימית של המלחמה, ורוב יהודי מתלהם התגייס לצוד אותנו. משטרת בן גביר, חסרת המעש מול הפשיעה, קמה לתחייה והתחילה לעבוד.
יחסי ערבים-יהודים במדינה ספגו מכה חזקה, והרבה מיזמים של חיים משותפים קיפלו את הבסטה בחודשים הראשונים של המלחמה, ועסקו בעיקר בחיזוק השורות ועיכול הטראומה הלאומית. האימה שלטה, והתקווה התאדתה. כל מי שעוסק בבניית אמון וחיים משותפים, או חס וחלילה "שלום", הותקף ונודה, ונדרש להיאבק בגלי שלשול של הצעות חוק גזעניות בחסות מצב החירום.
>> השנה שבה ישראל החלה להתייחס לאזרחיה הערבים רשמית כאויבים
ליהודים הנרדפים לא עזר מספר החטופים הערבים, הנרצחים הערבים, הגיבורים הערבים שהצילו חיי אדם בזמן מתקפת חמאס. עבודת הקודש שעושים צוותי רפואה ערבים, מיזם כמו החמ"ל המשותף ברהט, יוזמות סיוע הדדי לנפגעי המלחמה –כלום לא עזר נגד העיוורון הטוטלי, המחיקה המוחלטת של 20% מאזרחי המדינה.
לקח לנו הרבה זמן להתחיל לשקם את היחסים ולחזור לבנות אמון מחדש אחרי המלחמה. גם פלסטינים רבים "התפכחו" וגילו שהם חיים בסרט "האזרח הערבי השווה". מי שעבר שימוע סרק בבית החולים, למשל, יישא את הצלקת הזאת זמן רב. הוא ימשיך לעבוד קשה ולעשות ניסים ונפלאות למען החולים, ללא הבדל דת גזע ומין, אבל משהו בתחושת האמון, השייכות ושותפות הגורל נסדק.
חודש אחרי חודש, והמלחמה נמשכת. טילי חזבאללה לא מבדילים בין כפר ערבי ליישוב יהודי. כיפת הברזל מתוכננת כנראה קצת אחרת. את המכה הכי קשה ספגו 12 ילדים דרוזים ממג'דל שמס; בליל הרקטות מאיראן נפצעה ילדה אחת מהפזורה הבדואית, ונהרג פועל עזתי שמצא מקלט ביריחו.
הטילים לא מבדילים. מגרש הכדורגל במג'דל שמס, ב-29 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)
יחד עם חברותיי, למדנו השנה מה שכל אישה ואמא יודעת – שאין קיצורי דרך ביחסים בין בני אדם. יש צורך בהרבה רצון ובהרבה תקשורת כדי להגיע לשלום. כולנו מסכימות שמלחמה אינה הדרך להשגת ביטחון או תקווה. אנחנו עדיין לא שם. צריך להכריח את הגברים שמנהיגים כאן להגיע להסכם ולחתום על עסקה, או להחליף את ההנהגה השוביניסטית המיליטנטית היהירה הזאת. שתי התוכניות קשות מדי לביצוע, אבל התחייבנו לפחות לזכור בבחירות הבאות לאן הובילו גברים בעמדות כוח עם אגו מנופח ואקדח על המותן את שני העמים.
אחרי שיחה כואבת וקשה עם אחת הנשים בקבוצת התמיכה שלי, ניחמתי את חברתי היהודייה המיואשת. כן, שוב נכנסתי לתפקיד הערביה המטפלת: "את יודעת שלרוב היהודיות בעולם וגם בישראל אין חברות ערביות? לך יש אותי. תנסי להבין כמה חשובה לי כפלסטינית העובדה שיש לי בחיים יהודייה כמוך. יהיו לי סיפורים טובים לספר לנכדות שלי, כדי למלא אותן תקווה. תחזיקי מעמד ותחזרי מהר. נגמרו החגים".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
